האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן

האוטוביוגרפיה של ז'אן ריבן הוא ספר אוטוביוגרפי מאת הסופר יותם ראובני. הספר יצא לאור ב־2015.

"התינוק שנולד ביום שישי, 2 בדצמבר 1949, לא ידע שהוא הולך לדבר עברית או לחיות באשדוד."
"הפחד יכול לשחק באור, לעשות חושך מתי שהוא רוצה, ולהשאיר אותי לבד."
"עם השנים הבנתי או פירשתי לעצמי משהו מן הפחד, שהוא תמיד הפחד מפני המוות."
"כך או כך, אני יודע שהתינוק פחד, כי התחושה הבסיסית שלי, הראשונה שמופיעה כאשר אני מסתכל פנימה, היא תחושה של פחד."
"הוא לא מסוגל לתאר לעצמו את המשך קיומם של אנשים ושל דברים מחוץ לטווח הראייה שלו, על כן הוא בוכה. הוא בוכה עד שהוא לומד שזה כבר לא נחשב להתנהגות מקובלת."
"הוא פוחד עכשיו רק מכך שאמו תמות. הוא לא מסוגל לדמיין לעצמו, ואיש לא מסוגל לדמיין לעצמו, את מותו שלו. הילד הקטן מביא לאמו את מה שהוא מוצא, ממש כמביא שלל רב, כי כך הוא מגן עליה מפני מותה. ובדרך כלל זה עוזר."
"ואני, יום אחד, הייתי צריך להגיד: אמא מתה. ולא לקחו אותי לבית הקברות, כי לא לוקחים ילדים לבית הקברות. לכן היא הייתה במשך שנים מתה, וגם לא מתה."
"לא לקח לפחד זמן רב להפוך לאשמה, אם כי המילים האלה – פחד, אשמה – לא עמדו לרשותי אלא כעבור זמן רב."
"בגיל 17 התחלתי לקלוט שיש בי אפשרות לחיות את חיי כחוויה פרטית."
"הוא חייב לכתוב כל מה שעשה על מנת שזה ייעשה סופית ויניח לו וילך, ויישאר מקום למשהו אחר."
"בכל שלב בחייו של הבורגני, העתיד הוא העיקר. חייו נחשבים רק במידה שבה הם מביאים את העתיד. הוא צריך רק מה שהעתיד צריך."
"בבית אין איש מלבד הבורגני והבורגנית, שלא יודעים כלל שהם כאלה. והם דואגים. הם לא הפסיקו לדאוג מאז קיבלו מהוריהם את לפיד הדאגה. עם זאת, הדאגה נעשית יותר ויותר מעורפלת."
"הבית הריק קם לתחייה בלילות שבת. לפעמים הילדים באים עם הנכדים ואפילו ישנים בבית. כשהם הולכים, יש הרגשה של הצגת תיאטרון חובבים שהסתיימה."
"הקומוניסטים התחילו ללחוץ חזק על הדופן של המציאות. הבריחה אל הסיפורים הייתה המוצא היחיד."
"מדינה זאת, שעד שהגעתי אליה לפני חמישים שנה, לא ידעתי עליה כמעט כלום, תהפוך בן רגע, מבחינתי, לאהבה הגדולה ביותר, וגם לשנאה העזה ביותר."
"מותו הפתאומי של אריק איינשטיין שחרר אותי מאימת המוות והדיכאון. זה בא לכל אחד, לעשירים ולבעלי הדירות ולמשפחות ולאמהות. זה אמר לנו, שר לנו, התגנב אלינו, ממש מתחת לבגדים, נוגע בעור, ואז, פתאום צמרמורת. אותו קול ואותו תדר אבל רק המילים שונו. כל השירים שלו הפכו לשיר אחד שהתנגן בשקט, ואמר, אין יותר זמן רב, צריך להתחיל."
"שפת האם שלא מרפה עד הרגע הזה, כאילו על מנת להוכיח את האמת העמוקה הטבועה בפתגם הרומני שאומר כי כל ציפור מתה בשפה שלה. העובדה שאני לא כותב ברומנית, בשפה שבראה אותי, היא הכאב הגדול ביותר של חיי."
"הכירו את בן דמותכם ואת בן דמותי: האדם המעוקל. זהו העבד מרצון של המאה ה־21. בשביל כסף הוא יעשה הכול. מהיום שבו מלאו לי 64 שנה אני לא מעוקל יותר. אני לא חייב שום דבר לאף אחד."