האסופית

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עטיפת הספר בתרגום לעברית

האסופית - אן מהחווה הירוקה (אנגלית: Anne of Green Gables) הוא הספר הראשון בסדרת הספרים שכתבה הסופרת לוסי מוד מונטגומרי על אן שרלי. המהדורה הראשונה של הספר יצאה לאור בשנת 1908. הערה: הציטוטים מתוך התרגום של טלי נתיב עירוני בספר שיצא לאור ב־1989

אן לעצמה[עריכה]

  • "ואני לא הייתי רוצה לפגוע ברגשותיו של איש, אפילו לא באלה של ילדה המתגוררת בארון ספרים או באלה של ילדת-הד קטנה." ~ עמוד 61
  • "אלוהים שבשמים, כמה נפלא עולמך." ~ עמוד 270

אן למתיו[עריכה]

  • "כשעלינו על הרכבת בשרלוטאון, והדרכים האדמדמות החלו לחלוף על פנינו, שאלתי את מרת ספנסר מי צבע אותן באדום, והיא השיבה שאינה יודעת ושלמען השם לא אשאל אותה עוד שאלות." ~ עמוד 19
  • "יפה? אוֹ, יפה אינו המלה המתאימה לו. גם לא יפהפה. מלים אלה אינן מספיקות. אוֹ, זה היה נפלא - נפלא. זהו הדבר הראשון שראיתי בחיי שלא ניתן לייפות אותו אפילו בעזרת הדמיון, אני חשה אושר כה רב כאן." - היא הניחה את ידה על החזה - "וזה גרם לי כאב מוזר, כאב נעים." ~ על ה'שדרה', עמוד 23
  • "זאת ברכת ברי," אמר מתיו.

אן למרילה[עריכה]

  • "אינכם רוצים בי מפני שאינני נער!" ~ למרילה ולמתיו, עמוד 27
  • "אך הגרוע מכל בדמיוּן דברים הוא הרגע שבו עליך לחדול מכך, וזה כואב." ~ עמוד 36
  • "אין טעם להתאהב בדברים, אם עליך להיקרע מעליהם, לא כן? וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?" ~ עמוד 38
  • "איני רוצה להגיע לשם. איכשהו, זה ייראה כמו סוף כל התקוות כולן." ~ על ביתה של מרת ספנסר, עמוד 45
  • "היא נראית בדיוק כמו - כמו מקדחה." ~ על מרת בלואט, עמוד 49
  • "לשם מה יש לכרוע בשעת התפילה? אילו באמת רציתי להתפלל, אומר לך מה הייתי עושה. הייתי יוצאת לשדה גדול ומביטה אל השמים - למעלה למעלה - אל השמים הכחולים והנפלאים שנראה כאילו אין סוף לצבעם הכחול. ואז הייתי פשוט מרגישה תפילה." ~ עמוד 52
  • "המחצית שלי תהיה טעימה לי פי כמה אם אתן גם לה." ~ על ממתקי שוקולד אותם היא מתכוונת לחלוק עם דיאנה ברי, עמוד 86
  • "אבל, כמובן, אני מעדיפה להיות אן מהחווה הירוקה המטליאה טלאים, מאשר להיות אן מכל מקום אחר, שאינה עושה דבר מלבד לשחק." ~ עמודים 88 - 89
  • "הייתכן שאבני-אחלמה הינן נשמותיהם של פרחי הסיגליות?" ~ עמוד 91
  • "דבר אחד טוב יש בי, אף פעם איני עושה אותו מעשה-שובבות פעמיים." ~ עמוד 92

שיחות[עריכה]

  • "או, גם את השם הזה איני אוהבת. אני אקרא לה 'האגם הזוהר'.
-כן, זה השם המתאים לה.
-אני יודעת, בגלל הצמרמורת. כשאני נותנת את השם הנכון, זה גורם לי לצמרמורת נעימה שכזו. מתיו יש דברים שגורמים לך לצמרמורת?"
מתיו הרהר רגע "-ובכן, כן. אני מקבל צמרמורת כשאני רואה את הזוחלים הלבנים המכוערים האלה שחופרים בערוגות המלפפונים. אני מתעב את המראה שלהם." ~ עמוד 24
  • "האוכל לקרוא לו בוני כל עוד אני כאן? אנא, הרשי לי!"
"אלוהים, לא אכפת לי. אבל היכן, בשם אלוהים, ההיגיון בקריאת שמות לגרניון?"
"אני אוהבת שיש שמות לדברים, אפילו אם הם רק פרחי גרניון. זה גורם להם להיות דומים יותר לבני אדם. כיצד את יודעת אם אין הגרניון נפגע מכך שקוראים לו גרניון סתם ושאין לו שם נוסף? לא היית רוצה להיקרא סתם 'אישה' כל הזמן." ~ עמוד 38
  • "ומאחר שכוונתך לדבר, מוטב שתספרי לי משהו תכליתי, כמו, למשל, מה את יודעת על עצמך."
"אוֹ, מה שאני יודעת על עצמי אינו שווה את הסיפור," אמרה אן בהתלהבות. "אילו רק הנחת לי לספר את אשר אני מדמיינת על עצמי, היית רואה כי הדברים מעניינים הרבה יותר." ~ עמוד 41
  • "מאוד הייתי רוצה לקרוא לך דודה מרילה," אמרה אן בערגה. "מעולם לא הייתה לי דודה או קרוב משפחה כלשהו - אפילו לא סבתא. זה יגרום לי להרגיש שייכת לך באמת. האוכל בכל זאת לקרוא לך דודה מרילה?"
"לא. איני דודתך, ואיני מאמינה בכינוי אנשים בשמות שאינם שייכים להם."
"אבל נוכל לדמיין שאת דודתי."
"אני לא אוכל," אמרה מרילה.
"האם לעולם אינך מדמיינת לעצמך דברים השונים מכפי שהינם באמת?" שאלה אן, פעורת עיניים.
"לא." ~ עמוד 56

אחרים[עריכה]

  • "טוב שרייצ'ל לינד ננזפה. היא זקנה רכלנית שבוחשת בקדרות לא לה." ~ מתיו למרילה, עמוד 69
  • "אן, דיברת במשך עשר דקות רצופות", אמרה מרילה. "עכשיו, רק לשם הסקרנות, ראי אם תוכלי לנצור את לשונך למשך אותו פרק זמן." ~ מרילה לאן, עמוד 90
  • "ודבר אחד בטוח, בבית שהיא נמצאת בו, לא יהיה משעמם לעולם." ~ מרילה למתיו, על אן, עמוד 99
  • "ואז - חבטה! אן הנחיתה את לוח הכתיבה שלה על ראשו של גילברט ושברה אותו - את הלוח, לא את הראש - לשניים." ~ על אן, אחרי שגילברט קרא לה "גזרים!" בבית הספר, עמוד 105
  • "לא חשבתי שאת וגילברט חברים כל כך טובים, והנה עמדתם בשער ושוחחתם כחצי שעה," אמרה מרילה בחיוך קלוש.
"לא היינו - אנחנו היינו אויבים. אבל החלטנו שיהיה הגיוני יותר להיות חברים מעתה." ~ מרילה ואן, על גילברט בלייט, עמוד 269

ראו גם[עריכה]