החייל האמיץ שווייק

החייל האמיץ שווייק (בצ'כית: Osudy dobrého vojáka Švejka za světové války) הוא רומן סאטירי מאת ירוסלב האשק על קורותיו של חייל במלחמת העולם הראשונה. הספר יצא לאור ב־1923 ועובד למחזות וסרטי קולנוע.

"הוא נתן בשווייק מבט צמא־דם ואמר: 'אל תביט כמטומטם!' אני לא יכול אחרת, ענה שווייק בכובד־ראש, שחררו אותי מהצבא בגלל טמטום וועדה רשמית מיוחדת הכריזה עליי כעל אידיוט. אני אידיוט רשמי."
"אני חושב, אמר שווייק, שיש לראות את הדברים יותר על־פי היושר. כל אחד יכול לטעות ומוכרח לטעות, כל כמה שהוא שקוע יותר במחשבות. רופאי בית־המשפט הם רק בני־אדם ולכל אחד יש חסרונות משלו."
"האם אתה מאמין בקץ העולם? קודם כל עליי לראות את הקץ, ענה שווייק כבדרך אגב. בכל אופן מחר זה לא יקרה."
"כשתיאר שווייק את החיים בבית המשוגעים, הפליג בתשבחות: באמת אני לא יודע למה המשוגעים כועסים כשמחזיקים אותם שם. אדם יכול לזחול ערום על הרצפה, ליילל כמו תן, להשתולל ולנשוך. אילו היה אדם עושה זאת באיזה מקום בטיילת, היו אנשים מתפלאים, אבל שם זה שייך לסדר־היום. יש שם חופש כזה שאפילו הסוציאליסטים לא חולמים עליו."
"מנגנון הפרקליטות הצבאית היה משהו גרנדיוזי. כל מדינה העומדת לפני התמוטטות פוליטית, כלכלית ומוסרית מוחלטת יש לה מנגנון משפטי כזה."
"כמו בכל בתי־הסוהר האזרחיים והצבאיים נהנתה גם הכנסייה פה מפופולריות מרובה. ולא שהביקור־מאונס בכנסיית־הכלא קירב את המבקרים אל אלוהיהם ולא שהאסירים למדו מוסר. על שטויות כאלה אין מה לדבר. התפילות והדרשות הביאו שינוי מבורך לתוך שיגרת בית־הכלא. לא היה מדובר בהתקרבות אל האל, אלא בתקווה למצוא בדרך – בפרוזדורים או בחצר – בדל של סיגריה או סיגר. בדל קטן ועלוב, מתגולל ברקקית או על הארץ, העמיד בצל לחלוטין את האל הגדול. החפץ הקטנטן, המצחין ניצח את האל ואת גאולת הנשמה."
"ההכנות להרג נערכו תמיד בשם האל או איזה מצוי עליון מדומה שהמציאה האנושות ובראה בצלמה. הפניקים הקדמונים, לפני התיזם את ראשי אסיריהם, ערכו אותם טקסי תפילה חגיגיים עצמם שערכו מקץ כמה אלפני שנים דורות אחרים, בטרם ייצאו לקרב להשמיד את אויביהם באש ובחרב. אוכלי־אדם באיי גיניאה ופולינזיה, לפני טרפם בסעודת־חג את שבוייהם או אנשים מיותרים אחרים, כמו מסיונרים, בעלי מסעדות, סוכני בתי־עסק שונים או סקרנים סתם, נוהגים להעלות קרבנות לאליליהם אגב פולחנים ססגוניים ביותר. הואיל ולא הגיעה אליהם עדיין תרבות בגדי־הקודש, היו מקשטים את ירכיהם בזרי נוצות־צבעוניים של עופות־יער. קודם שהאינקוויזיציה הקדושה העלתה את קרבנותיה על המוקד, ערכה עבודת־קודש חגיגית ביותר – מיסה עילאה בשירה וברננים. בשעת הוצאתם־להורג של פושעים, תמיד משמשים כמרים בקודש ומטרידים בנוכחותם את הנידונים. בפרוסיה היה הפאסטור מלווה את המסכן אל מתחת לגרזן, באוסטריה היה הכומר הקתולי הולך עימו אל הגרדום. בצרפת אל הגיליוטינה, באמריקה – הכומר אל הכיסא החשמלי ובספרד – אל הכיסא, שבו נחנק האיש במכשיר מתוחבל. ברוסיה היה 'פופ' מזוקן מלווה את המהפכנים וכו'. בכל מקום ומקום היו מנפנפים בצלוב כרוצים לומר: לך רק יכרתו את הראש, יתלו אותך, יחנקו אותך, יזרימו לתוכך חמישה־עשר אלף וולט, אבל בנפשך, מהסבל ההוא."
"הטבח הגדול של מלחמת־העולם לא היה אפשרי בלי ברכת הכמורה. הכמרים הצבאיים של כל הצבאות התפללו וערכו מיסות בשדה למען ניצחון אותו צד שאת לחמו אכלו."
"על פני אירופה כולה הלכו בני־אדם כצאן לטבח, מובלים בידי קצבים – קיסרים, מלכים, נשיאים ובעלי־שררה, ומצביאים אחרים, וכן בידי כמרים בני כל הדתות, שהאצילו עליהם ברכתם והשביעו אותם שבועת־שקר..."
"כל עוד המדינה רואה לנכון שחיילים לפני לכתם אל המוות בשדה־הקרב זקוקים לברכת השמיים, הכמורה הצבאית היא מקצוע משתלם יפה, שמי שעוסק בו אינו עובד יותר מדי."
"בכל מקום היו מוטלים כאן גוויות־אדם ופגרי סוסים, עגלות־תחמושת הפוכות ותותחים שגלגליהם כלפי מעלה. באופק עלה כפר בלהבות ונתזי פגזים התעופפו באוויר. בקדמת התמונה שכב חייל גוסס, שרגלו נקטעה, ומעליו נראה מלאך רכון, המביא לו זר שעל סרטו כתובת: 'עוד היום תהיה עימי בגן־עדן'. והגוסס מחייך ברוב אושר כאילו הביאו לו מנה של גלידה."
"הם חושבים שאנחנו טיפשים. פעם בא אלינו חבר־פרלמנט מהמפלגה הדתית ודיבר על שלום־שמיים הפרוש על האדמה, איך שאלוהים לא רוצה במלחמות ורוצה שכולנו נחיה בשלום ונשב שבת־אחים. והנה, החמור הזה! ברגע שפרצה המלחמה הם מתפללים בכל הכנסיות למען ניצחון הנשק ועל אלוהים הם מדברים כאילו היה מפקד עליון של המטה שלנו שמנצח על המלחמה. כבר ראיתי הרבה לוויות שיוצאות מבית־החולים הזה, ורגליים וידיים כרותות הוציאו פה עגלות־עגלות. ואת החיילים קוברים ערומים. אמר חייל אחר, ואת המדים מלבישים שוב לחיים. וככה זה נמשך בלי סוף. 'עד שננצח' העיר שווייק."
"ועיניו הטובות, התמימות של שווייק הוסיפו להקרין רוך ועדנה, ויחד אתם הבעה של שלוות־נפש מוחלטת האומרת, שהכול בסדר ולא קרה דבר, ואם קרה, הרי גם זה בסדר, שבכלל קורה משהו."
"בעוד שנים, במישורים העגומים של מזרח גליציה, תתבדר ברוח ובגשם כומתה דהויה של חייל אוסטרי ועליה סמל חלוד של הקיסרות. מזמן לזמן יישב על הכומתה עורב זקן, עצוב ויזכור את הסעודות השמנות מימים רחוקים, כשהיה ערוך לפניו שולחן אינסופי של גוויות־אדם טעימות ושל פגרי סוסים, וממש מתחת לכומתה שעליה הוא רובץ עתה, היה מוטל המעדן הטעים מכול – עיני אדם."
"חקירה פלילית טובה תלויה בתבונה ובסבר־פנים, נהג מפקד התחנה לומר לפקודיו. אין טעם להרים קול על אדם. בעבריינים ובחשודים צריך לנהוג בעדינות, אבל באותו זמן צריך להשתדל שיטבעו במבול שאלות."
"היו הוראות רבות כאלה, שהכין מיניסטריון־הפנים יחד עם מיניסטריון־ההגנה, שהמשטרה הייתה כפופה לו. בקושי הספיק המטה הארצי של המשטרה בפראג לשכפל ולהפיץ אותן. היו שם: הוראות בדבר הביקורת על דעות האוכלוסייה המקומית. הוראות כיצד לעקוב, לפי שיחות עם בני האוכלוסייה המקומית, אחרי השפעות הידיעות מן החזית על דעותיהם. שאלון על יחסה של האוכלוסייה המקומית למלוות המלחמה ולמגביות החירום. שאלון על הלכי־הרוח בקרב המגויסים והעומדים לפני גיוס. שאלון על הלכי־הרוח בקרב הפקידות והאינטליגנציה המקומית. הוראה לקבוע לאלתר, מה זיקתם המפלגתית של בני האוכלוסייה המקומית, מה כוחן של המפלגות הפוליטיות השונות. הוראה על מעקב אחרי פעילותם של עסקני המפלגות הפוליטיות המקומיות ונתונים על שיעור הנאמנות של אותן מפלגות פוליטיות המיוצגות בקרב האוכלוסייה המקומית. שאלון על טיבם של העיתונים, כתבי־העת והקונטרסים המגיעים אל תחום פעולתה של תחנת המשטרה. הוראות על מנת לקבוע, עם מי באים במגע האנשים החשודים באי־נאמנות ובמה מתבטאת אי־נאמנותם. הוראות בנידון גיוס מוסרים ומלשינים־בשכר בקרב האוכלוסייה המקומית. הוראות הנוגעות למוסרים־בשכר מקרב האוכלוסייה המקומית הנרשמים לפי מספר בתחנות המשטרה."
"מיניסטריון־הפנים האוסטרי המציא סולם דרגות שלם כדי למדוד את שיעור הנאמנות והמסירות לקיסרות 1 א., 1 ב., 1 ג., 2 א., 2 ב., 2 ג., 3 א., 3 ב., 3 ג., 4 א., 4 ב., 4 ג. האות א' אחרי 4 פירושה היה 'בגידה במלכות ותלייה', ב' – 'כליאה' ו־ג' – 'עיקוב ומעצר'."
"בסוהר, המתנדב־לשנה המשיך בהרהוריו, אפשר להכיר בנקל, איך הצבא הופך את האדם לחיה. ודאי שהסוהר שלנו, לפני שהתחיל את שירותו בצבא, היה איש צעיר חדור אידאלים, מלאך־חן בהיר־שיער, עדין ובעל לב רגיש, מגן לעשוקים, שרב את ריבם בעת תגרה על בחורה ביריד שבכפר־מולדתו. אין ספק, שהכול כיבדו אותו. אבל היום... ריבונו של עולם, באיזה תענוג הייתי נותן לו בפרצוף, מטיח את ראשו בדרגש, זורק אותו אפיים לתוך המחראה. וכאן, ידידי, ראיה ניצחת, כיצד מלאכת המלחמה הופכת בני־אדם לחיות."
"בבית־הספר לצוערים לא התעניין איש בלימודיו הקודמים, שממילא אין להם משמעות לגבי קצין אוסטרי בשירות פעיל. האידאל היה השפשוף הצבאי. השכלה רק מאצילה את הרוח וזה מיותר בצבא. ככל שהקצין גס יותר – מוטב."
"יש תורה כזאת שלפיה אונס נערות בנות לאום אחר הוא הטוב באמצעים נגד ניוון. כך עשו השוודים והספרדים במלחמת שלושים השנה, כך עשו הצרפתים בימי נפוליאון ועתה במחוז בודיוביצה יעשו זאת ההונגרים בלי להזדקק לאונס אלים. הכול יסתדר יפה במשך הזמן. פשוט, יהיו חילופים. החייל הצ'כי ישכב עם הנערה ההונגרית, והנערה הצ'כית תקבל לבין זרועותיה חייל הונגרי וכעבור מאות שנים תהיה לאנתרופולוגים הפתעה נעימה: למה הופיעו עצמות־לחיים בולטות אצל שוכני גדות הנהר מאלשה?"
"שום חייל לא צריך לפחד משום דבר. גם אם יפול בשעת הקרב לתוך המחראה, רק ילקק את עצמו וימשיך להילחם."
"אני יכול להרשות לעצמי דבר כזה, אדוני, אמר שווייק. כיוון שאני אידיוט, אבל ממך לא הייתי מצפה לזה."
"עד שיום אחד בדקו את המזוודה שלו. אלוהים, כמה ספרים שהיו לו שם! וכולם על פירוק־נשק, על שלום בין העמים. בגלל זה הכניסו אותו לבית־סוהר צבאי ולנו הייתה מנוחה עד שיום אחד שוב הופיע במשרד ונתנו לו למלא טפסים, כדי שלא יבוא במגע עם החיילים. זה היה הסוף העצוב של האינטליגנט. הוא היה יכול להיות אדון ממש, אילו לא הפסיד בגלל הטיפשות שלו את הזכויות של מתנדב־לשנה. היה יכול להיות גם סרן."
"דווקא למטבח ראוי לשלוח אנשים אינטליגנטים בגלל הצירופים. שהרי העיקר איננו איך מבשלים, אלא מידת האהבה שמרכיבים בה את הכל. קחו, למשל, את הרטבים. כשאדם אינטליגנטי מתקין רוטב־בצל, הוא לוקח כל מיני ירקות ומאדה אותם בחמאה. אחר־כך מוסיף תבלינים, פלפל שחור, פלפל אנגלי, קמצוץ מוסקאט, זנגביל. אבל טבח פשוט ורגיל מרתיח בצל וזורק לתוך זה רביכה שחורה משומן־בקר."
"הרבה אנשים עושים במכנסיים בשעת הקרב, שוב נשמע קולו של אחד מאנשי המשמר. לא מזמן סיפר לנו חבר פצוע בבודיוביצה, כשהתקדמו חירבן במכנסיים שלוש פעמים: בהתחלה, כשזחלו מהחפירות אל השטח שלפני גדר התיל, אחר־כך כשהתחילו לירות ובפעם השלישית עשה במכנסיים כשהסתערו מולו הרוסים עם הכידונים וצעקו 'הורה'. אחר־כך התחילו לרוץ בחזרה לחפירות ובמחלקה שלו לא היה אף אחד שלא התחרבן. ומת אחד, ששכב למעלה על הסוללה והרגליים למטה, שפגז קרע ממנו חצי ראש בשעת ההתקדמות, כאילו חתכו אותו בסכין, גם הוא עשה במכנסיים ברגע האחרון והחרא נשפך על החותלות שלו לתוך החפירה ביחד עם הדם, וחצי הגולגולת עם המוח היה מונח ישר לפניו. בן־אדם לא יכול אף פעם לדעת מה שצפוי לו."
"בכלל, וינה היא עיר חשובה מאוד, המשיך, רק לפי חיות־הבר שיש להם בגן־החיות של שנברון. כשהייתי לפני שנים בווינה, אהבתי יותר מכל דבר ללכת לראות את הקופים. אבל אם יוצא איזה אדם חשוב מארמון הקיסר, אז לא נותנים לאף אחד לעבור את המחסום. היה איתי שם חייל אחד מן הרובע העשירי ואותו עצרו, מפני שרצה לראות את הקופים בכל מחיר. 'והיית גם בארמון?' שאל הרב־טוראי. יפה מאוד שם, ענה שווייק, אני לא הייתי שם, אבל סיפר לי אחד שביקר שם. הכי־יפה הוא משמר הארמון. אומרים שכל אחד מהם צריך להיות בגובה של שני מטר לפחות וכשהוא גומר את השירות הוא מקבל קיוסק. ונסיכות יש שם כמו זבל."
"אל תדאג, אמר שווייק, הכל יסתדר. העיקר בבית־המשפט הוא תמיד לא להגיד את האמת. אדם שמתפתה ומודה אבוד לנצח."
"כשנפרד שווייק מוודיצ'קה, שהובל אל יחידתו, אמר: 'כשתיגמר המלחמה תבוא לבקר אותי. תמצא אותי כל יום בשעה שש אחר־הצהריים ב"גביע" בנה בויישטי.' 'בטח אבוא', ענה וודיצ'קה. 'יהיה שם שמח?', 'כל יום קורה שם משהו,' הבטיח שווייק, 'ואם יהיה שקט מדי, נתקן את זה.' הם נפרדו זה מזה וממרחק צעדים רבים עוד קרא וודיצ'קה לשווייק: 'אז תדאג שיהיה שמח כשאבוא!' ועל כך קרא שווייק בתשובה: 'אבל אני סומך עליך שתבוא כשתיגמר המלחמה!' אחר־כך התרחקו וכעבור זמן־מה נשמע קולו של וודיצ'קה מעבר לשורת הצריפים: 'שווייק, שווייק, איזו בירה יש להם ב"גביע"?' וכמו הד ענה קולו של שווייק: 'של ולקופופוביצה.', 'אני חשבתי: של סמיחוב', קרא החפר וודיצ'קה ממרחק. 'יש שם גם בחורות', קרא שווייק. 'אז אחרי המלחמה בשעה שש בערב!' קרא החפר מלמטה. 'מוטב שתבוא בשש וחצי, אם אאחר!' ענה שווייק. ואחר־כך ממרחק נשמע קולו של ווידצ'קה: 'ובשש אתה לא יכול לבוא?'. 'בסדר, אני בא בשש.' שמע וודיצ'קה את תשובת חברו המתרחק. וכך נפרד החייל הטוב שווייק מהחפר הוותיק וודיצ'קה כמאמר הפתגם: 'כשהדרכים נפרדות אומרים האנשים להתראות'."
"רום בשדה הקרב הוא משהו שאי אפשר בלעדיו בכל עונות השנה. בדיוק כמו יין. איך לומר זאת: הוא מרומם את הרוח."
"כל קצין, חיילים, היא אומר בחצר הקסרקטין, הוא מטבע בריאתו יצור מושלם, שיש לו פי מאה מאשר לכולכם יחד. משהו מושלם יותר מקצין, חיילים, לא יכולים אתם כלל לתאר לעצמכם. אפילו תחשבו על כך כל ימי חייכם. כל קצין הוא יצור חיוני, ואילו אתם, חיילים, רק יצורים מקריים. אתם יכולים להתקיים, אבל לא בהכרח. אם תפרוץ מלחמה, חיילים, ואתם תיפלו למען הקיסר ירום הודו, טוב, זה לא ישנה הרבה. אבל אילו נפל קודם הקצין שלכם, הייתם רק רואים כמה אתם תלויים בו ואיזו אבידה היא זאת. הקצין חייב להתקיים וכל קיומכם רק בזכות הקצינים. הוא מקורכם. אתם לא יכולים בלעדיו. אתם בלי מרות צבאית אפילו לא יכולים להפליץ. לכם, חיילים, הקצין הוא חוק מוסרי, אם זה מובן ואם לא. ומכיוון שכל חוק דורש את המחוקק שלו, הרי זה הקצין, שאתם, חיילים, חייבים להרגיש כלפיו ומרגישים כלפיו מרות מוחלטת ואתם חייבים למלא ללא תנאי אחרי כל פקודותיו, ואפילו אם זה לא מוצא חן בעיניכם."
"חייל שלא קיבל עונש בצבא הוא לא חייל. אולי בימות שלום נהוג שחייל שגומר את שירותו בלי עונש יש לו עדיפות בשירות הממשלתי, אבל עכשיו דווקא החיילים הכי־גרועים, שבימות־שלום לא יצאו מן המחבוש, הם בימות המלחמה החיילים הכי־טובים."
"רכבת צבאית הסיעה עוד עדר בני־אדם לגליציה אל בית־המטבחיים. בכל זאת הוקל איכשהו ליצורים הללו. כשזזה הרכבת, היה בכך משהו ממשי, ואילו עד אז הייתה אי־הוודאות המעיקה, החרדה אם נוסעים היום, מחר או מחרתיים. אחדים הרגישו את עצמם כנידונים למוות המחכים באימה לבוא התליין. ועתה נרגעו: הכל מאחוריהם. לכך צווח חייל אחד מן הקרון כמטורף: 'נוסעים, נוסעים!'."
"ופני כולם נהרו בקורת־רוח, כאילו לא הייתה מלחמה, כאילו לא היו בתוך הרכבת המסיעה אותם לעמדות בקרבות עקובים מדם ולטבח, אלא ישבו באיזה בית־קפה בפראג אל שולחן קלפים. 'לא חשבתי', אמר שווייק, אחרי משחק אחד, 'שביד ריקה, אחרי שהחלפתי את כל הארבעה, אקבל אס. מה רציתם לעשות בי במלך? אני אחסל את המלך כמו כלום.' ובה בשעה שכאן היכו במלך על־ידי אס, שם הרחק בחזית, היכו המלכים זה בזה על־ידי נתיניהם."
"אגיד לך משהו, שווייק, אמר סרן לוקאש באנחה כבדה, שאינך תופס כלל את מלוא משמעות מעשיך. לי עצמי כבר נמאס לכנות אותך מטומטם. בכלל, לטמטום שלך אין מילים. אם אני קורא לך מטומטם, אני, בעצם, מכנה אותך בשם־חיבה. עוללת משהו כל־כך איום, שכל פשעיך הנוראים שעשית במשך הזמן שאני מכיר אותך הם לעומתם כשירת מלאכים. אילו רק ידעת, שווייק, מה שעוללת... אבל אתה לא תדע לעולם..."
"אלוהים ברא את הזללנים ואלוהים ידאג להם."
"כשנוסעים לחזית, אמר שווייק, אף פעם לא מפסידים כלום, כי כל רכבת שנוסעת לחזית תחשוב פעמיים לפני שתביא לתחנה הסופית רק מחצית ממספר החיילים."
"כשאתה עומד דום, אתה צריך לגלגל עיניים כמו חתול שמחרבן לתבן."
"המלחמה דורשת אומץ גם בגניבות. האפסנאים היו מסתכלים זה בזה בחיבה, כאילו רצו לומר: אנחנו גוף אחד ונשמה אחת, אנחנו גונבים, חבר, אנחנו מרמים, אחא, אבל אין ברירה, נגד הזרם אי אפשר לשחות. אם לא תיקח, יקח אחר ועוד יאמרו עליך שאתה לא גונב מפני שכבר גרפת די."
"בעיני הגנרל היה הכול פשוט בתכלית. אל הניצחון מגיעים לפי המתכון הבא: בשעה שש בערב החיילים מקבלים גולאש עם תפוחי־אדמה, בשעה שמונה וחצי החיילים מחרבנים במחראות, ובשעה תשע הולכים לישון. מול פני צבא כזה האויב נס מנוסת בהלה."
"כמה שאדם מתרחק יותר מהבסיס הצבאי המקורי שלו, הוא מרגיש יותר חולשה."
"באטאליון בלי חללים אינו באטאליון."
"כל משרת לומד מן האדון שלו. אם האדון שלו לא היה מקלל, גם המשרת לא היה חוזר אחריו."
"בתוך עץ־האורן העתיק סמוך למה שהייתה פעם תחנת הרכבת, שממנה נותר עתה רק תל־חורבות, היה תקוע פגז שלא התפוצץ. בכל מקום נראו רסיסי פגזים ובאיזה מקום קרוב מאוד כנראה נקברו גופות חיילים, כי עלתה צחנה איומה. ומאחר שעבר כאן צבא רב וחנה בסביבה, נראו בכל מקום תלוליות צואת אדם ממוצא בין־לאומי של כל עמי אוסטריה, גרמניה ורוסיה. גללי החיילים בני כל האומות ובני כל הדתות היו מעורמים אלה בצד אלה ואלה על גבי אלה, בלי להתקוטט."
"במילון הצבאי נועדה מאז ומעולם חיבה גדולה למילה 'נאד' ובעיקר נועד כינוי זה לזקני הקצינים הבכירים והיה בו ביטוי לדרגה גבוהה יותר מהכינוי: 'הממזר הזקן'. המילה 'זקן' בלי התוספת 'ממזר' הייתה כינוי־חיבה לאלוף־משנה או לרב־סרן שהיה מרבה לצווח אבל יחד עם זה היה אוהב את חייליו ומגן עליהם מפני גדודים אחרים, בעיקר כשהיה מגובר בפטרולים שלא־מהגדוד, שהוציאו חיילים מהמסבאות כשלא היה בידם היתר־יציאה. 'הזקן' דאג לחייליו, הקפיד על טיב האוכל, אבל תמיד היה לו איזה שיגעון, תמיד נטפל למשהו – ולכן היה 'זקן'. אבל אם 'הזקן' ירד ללא צורך לחיי החיילים והנגדים, המציא אימוני־לילה ודברים דומים, הוא היה 'הממזר הזקן'. 'הממזר הזקן' בדרגה גבוהה יותר של נבזות, התעללות וטיפשות היה ל'נאד'. במילה זו נאמר הכול, ויש הבדל גדול בין 'נאד' אזרחי ובין 'נאד' צבאי. הראשון, האזרחי, הוא בכיר בסולם־הדירוג ובדרך־כלל נקרא כך בפי המשרתים במשרדים והפקידים הזוטרים. זה ביורוקרט זעיר־בורגני, שבא, למשל, בטענות על שהטיוטה לא יובשה כראוי בנייר סופג וכולי. בכלל, הוא תופעה בהמית, מטומטמת בחברה האנושית, משום שחמור כזה גם חרוץ, מתיימר שהוא מבין הכול, יודע להסביר הכול ונעלב על כל שטות. מי ששירת בצבא, מבין, כמובן, את ההבדל בין יצור כזה ובין ה'נאד' במדים. כאן מתגלם במילה זו זקן שהיה 'מנוול', באמת ממזר, שהתחיל כל דבר ברעש גדול, אבל נעצר לפני כל מכשול; את החיילים לא אהב ונאבק אתם לשווא, כי לא היה מסוגל להשיג אותה מרות, שממנה נהנו 'הזקן' ו'הזקן המנוול'."
"שווייק, אמר סרן לוקאש, אתה אידיוט, אבל אל תעז לומר, כמנהגך: 'מודיע בהכנעה שאני אידיוט'."
"האם מותר לירות בקרונות הצבא האדום? 'לא מותר, אבל אפשר', אמר שווייק. זו הייתה קליעה טובה, ואחר־כך כל אחד מוצא תירוץ שזה היה בלילה ושלא ראה את הצלב האדום. בכלל, יש בעולם הרבה דברים שאסור לעשות אותם, אבל אפשר לבצע אותם. העיקר שכל אחד, אם כבר הוא עושה דבר אסור, ינסה לעשות אותו כך שיהיה בטוח שיצליח."
"ההזדמנות קוראת לגנבים. זה ייעודו העצמי של האדם. על כל אדם עוברים בחייו הנצחיים גלגולים אין־ספור ופעם בפעם עליו להופיע בעולם גם בדמות גנב בפרקי־זמן מסוימים של פעילותו."
"הבאטאליון שוב לא היה חסר אמצעים. שלישות הבריגדה בסאנוק שילמה לבאטאליון מקדמה על חשבון הקטל העתיד לבוא. בקופת הפלוגה היו יותר ממאה אלף כתר ולרס"ר־השלם ואנייק כבר ניתנה הוראה כי ברגע שיגיעו אל תעודתם, דהיינו אל החפירות, לפני מות הפלוגה, יערוך חשבון וישלם לחיילים תמורת הלחם ומנות־האוכל שלא קיבלו, את הסכומים המגיעים להם בלי שום ספק."
"אז לך אתה קדימה, אמר שווייק, אנחנו נלך יפה אחריך, כדי שתגן עלינו בגוף שלך. הרי אתה ענק כזה. כשיפגעו בך, תודיע לנו, כדי שנספיק לעשות 'ארצה פול!'. איזה מן חייל אתה, שמפחד שיירו בו. דווקא את זה צריך כל חייל לאהוב הכי־הרבה. כל חייל חייב לדעת, שכמה שהאויב יורה בו יותר, אז יותר אוזל מלאי התחמושת שלו. כל יריה שחייל של האויב יורה בך מורידה מכושר הלחימה שלו. וגם הוא שמח שהוא יכול לירות בך, מפני שלפחות הוא לא צריך להסתחב עם הכדורים ויותר קל לו לרוץ."
"אם תפרוץ פעם מלחמה ותבוא שעת קרב, חלילה לכם שתאכלו לפני הקרב. מי שאכל יותר מדי ומקבל כדור בבטן, הוא גמור, מפני שכל המרק וכל הלחם ייצא אחרי פגיעה כזו מן המעיים וחייל כזה תיכף מקבל דלקת והוא מחוסל. אבל אם הבטן שלו ריקה, אז כדור כזה הוא בשבילו שום דבר. זה כמו שעוקצת אותו צרעה. תענוג."
"הרס"ר־השלם והטבחים התרוצצו על פני הכפר וחיפשו חזיר, אך לשווא. בכל מקום קיבלו תשובה אחת והיא, שהמוסקובים לקחו ואכלו את הכול. הם העירו גם את היהודי בבית המרזח, וזה התחיל תולש את פאותיו ומביע צערו שאינו יכול להגיש לאדונים החיילים שום דבר ולבסוף הכריח אותם לקנות ממנו פרה זקנה כבת מאה, פגר כחוש, כולו עור ועצמות. הוא דרש במחירה הון־תועפות, תלש את זקנו ונשבע שפרה כזו לא ימצאו בכל גליציה ובכל אוסטריה וגרמניה, בכל אירופה ובעולם כולו. וכל אותה שעה ייבב, בכה ונשבע שזו הפרה השמנה ביותר שברצון השם באה לאוויר העולם. הוא נשבע בכל אבותיו שאנשים באים לראות את הפרה הזאת אפילו מוולוצ'יסקו, על הפרה הזאת מדברים הבריות בכל המחוז כמו על אגדה. זו בכלל לא פרה אלא שור־הבר. לבסוף כרע לפניהם, חיבק את ברכיהם, זה אחר זה, וקרא: 'מוטב שתהרגו את היהודי הזקן והאומלל, אבל אל תלכו בלי הפרה'. ביללותיו בלבל את דעת כולם עד כדי כך שלבסוף משכו את הפגר, שאפילו פושט־נבלות לא היה נוגע בו, אל מטבח־השדה. אחר־כך, כשכבר היה הכסף בכיסו, בכה היהודי שעה ארוכה וקונן באוזניהם, שהרסו אותו לחלוטין, שחיסלו אותו, שהביא על עצמו כליה, כשמכר פרה נהדרת כזו בזול כל כך. הוא התחנן לפניהם שיתלו אותו על שלעת זקנתו עשה מעשה־שטות כזה, שבגללו יתהפכו אבות־אבותיו בקבריהם. לאחר שהתפלש לפניהם באבק, הסיר מעליו פתאום את כל חרטתו, הלך לביתו ובתוך ד' אמותיו אמר לאשתו: 'אלזה־לבן, החיילים טיפשים ונתן שלך פיקח מאד'."
"באותה פקודה גם הייתה הערה, שליד מטבחי־השדה יש לאסוף את העצמות ולשלוח אותן אל העורף, אל מחסני הדיוויזיה. ההוראה הייתה סתומה למדי, שכן לא היה ברור לאיזו עצמות מתכוונים – אם לעצמות אדם או לעצמות בקר אחר המובל לטבח."
"כולם תבעו אותה למשפט והיא נמצאה אשמה, אבל היא הגישה ערעור וטענה שהיא לא שפויה. רופא בית־המשפט בדק אותה ונתן חוות־דעת, שאמנם היא אידיוטית, אבל היא מתאימה לכל משרה ממשלתית."
"אהבת החיילים לקציניהם מאפשרת הקרבה לא־תיאמן. אבל זה לא חשוב. אדרבה, אם אהבה זו אינה באה לחייל בדרך־הטבע, חובה היא לכפות אותה עליו. בחיים האזרחיים אהבה כפויה של איש לרעהו, נאמר של שרת בית־ספר לחבר המורים, מתקיימת כל עוד קיים הכוח החיצוני הכופה אותה. לעומת זאת בצבא אנו רואים את ההיפך הגמור, מכיוון שאסור לקצין להתיר אפילו את ההתרופפות הקלה ביותר באהבת החייל הקושרת אותו אל מפקדו. אהבה זו אינה אהבה רגילה. בעצם, היא צירוף של יראת־כבוד, פחד ומשמעת... משמעת וחובת ציות זו, אהבה מחויבת זו של החייל לקצין היא תמצית־שבתמצית, שכן היחס בין החייל לקצין פשוט מאוד: זה שומע וזה מצווה. כפי שקראנו זה מכבר בספרים על אמנות המלחמה, הלאקוניות הצבאית הזאת, הפשטות הצבאית הזאת הן אותה מידה נעלה שהחייל מצווה לקנות. כי על כן, בין שרוצה ובין שאינו רוצה, הוא אוהב את מפקדו אשר בעיניו הוא חייב להיות ההתגלמות הנעלה, המושלמת, המגובשת של רצון איתן ללא פגם."
"כאן יהיה אחרי המלחמה יבול טוב מאוד, אמר שווייק אחרי שעה קלה. הם לא יצטרכו לקנות קמח עצמות. זה יתרון גדול לחקלאים, אם בשדות נרקבים להם גדודים שלמים. בקיצור, זה משביח את האדמה."
"אתה יהודי, נכון? שאל את שווייק. שווייק נענע בראשו לאות שלילה. אתה לא צריך להכחיש זאת, המשיך הרס"ר־התורגמן בבטחון. כל אחד מכם, השבויים, שידע גרמנית היה יהודי, וזהו־זה. מה שמך? שווייק? אתה רואה, מה אתה מכחיש, כשיש לך שם יהודי כזה? אצלנו אתה לא צריך לפחד ואתה יכול בשקט להודות בזה. אצלנו באוסטריה לא עורכים פוגרומים נגד יהודים."
"אדם צריך שייתלה רק אחרי נהלים ממושכים, המכונים בחביבות 'הליך החוק'."
"הלילה עבר על שווייק במנוחה יחסית, משום שהעכברים לא באו על שווייק בדרישות גדולות. הייתה להם, כנראה, תוכנית לילית משלהם, שהתקיימה במחסן הסמוך למעילים ולכובעים צבאיים. העכברים כרסמו אותם בשלווה ובביטחון, שכן רק מקץ שנה נזכרה האפסנאות להכניס למחסני הצבא חתולים צבאיים ללא זכויות פנסיה, שנרשמו בפנקסי האפסנאות בטור: 'חתולי מחסנים של הצבא הקיסרי־המלכותי'. דרגה חתולית זו לא הייתה אלא חידוש של מוסד עתיק־יומין שבוטל אחרי מלחמת 1866. לפני־כן, עוד בימי מריה תרזה, היו מכניסים חתולים למחסני צבא, לאחר שהאדונים מן האפסנאות זקפו את כל עסקיהם השחורים במדים על חשבון העכברים המסכנים. אך במקרים רבים לא קיימו החתולים הקיסרייים־המלכותיים את חובתם, וכך אירע שבימי הקיסר ליאופולד נתלו על־פי פסק־דין של בית־המשפט הצבאי שישה חתולים שהוצבו במחסן צבאי בפוהוזלץ. אני בטוח, שכל מי שהיו לו עניינים עם אותו מחסן צבאי חייך תחת שפמו..."
"בשביל זה אנחנו חיילים, זרק שווייק כלאחר־יד. בשביל זה ילדו אותנו אמותינו, כדי שיעשו מאתנו קציצות אחרי שילבישו אותנו במדים, ואנחנו עושים זאת ברצון, כיוון שאנחנו יודעים שעצמותינו לא יירקבו לשווא. אנחנו נופלים בעד הקיסר ירום הודו וביתו, שלמענו כבשנו את הרצוגובינה. מעצמותינו יעשו אבקת פחם, מה שקוראים שפודיום, בשביל בתי החרושת לסוכר, כמו שהסביר לי סגן צימר כבר לפני שנים. 'חזירים מחוריינים', אמר, 'חמורים נבערים, קופים עצלים חסרי תועלת! אתם משרבבים את הרגליים, כאילו לא היה להן שום ערך. אם תיפלו במלחמה, יעשו מכל איבר שלכם חצי קילו שפודיום. מכל איש, הידיים והרגליים יחד, שני קילו, ודרככם יזקקו סוכר בבית־חרושת לסוכר, אידיוטים. אינכם יודעים כלל, שגם אחרי מותכם תביאו תועלת לצאצאים שלכם. בניכם ישתו קפה בסוכר שעבר דרך האברים שלכם, מטומטמים שכמוכם'. אני שקעתי בהרהורים והוא שאל אותי, על מה אני חושב. 'מודיע בהכנעה,' אמרתי, 'שהשפודיום מהאדונים הקצינים צריך להיות הרבה יותר יקר מן השפודיום מהחיילים הפשוטים'. על זה קיבלתי שלושה ימי מעצר יחיד."
"ממש כשם שיש אנשים שמוכרחים לשחק יום־יום משחק של שחמט, ביליארד או מאריאש, כך היה גנרל מהולל זה מרכיב יום־יום בית־דין של שדה, יושב בראשם וברצינות ובהנאה מנחית מט על הנאשם. מי שרוצה להיות סנטימנטלי, יכול לכתוב, שעל מצפונו של אותו אדם רבצו חיי עשרות אנשים, במיוחד שם במזרח, במקום שנאבק, כדבריו, עם התעמולה למען רוסיה הגדולה בין האוקראינים של גליציה. אך מנקודת־מבטו לא היה זה נכון לומר, שחיי אדם רבצו על מצפונו. פשוט, מצפון לא היה קיים אצלו. לאחר שציווה לתלות מורה, כומר, או משפחה שלמה על סמך בית־דין־השדה שלו, היה חוזר בגאווה אל האכסניה שלו, כמו ששחקן־מאריאש מושבע חוזר מרוצה לביתו מבית המרזח ומהרהר, איך קיבל 'פלק' והוא נתן 'רה' והם נתנו 'סופרה' והא נתן 'טוטי' והם 'בוטי' והוא זכה והיו לו '107'. התלייה הייתה בעיניו משהו פשוט וטבעי, מעין לחם־חוק, ובשעת מתן גזר־הדין היה שוכח לעתים את הקיסר ולא אומר עוד: 'בשם הוד רוממותו אתה נידון למיתה בחבל' אלא היה מצהיר: 'אני דן אותך'."
"הושיב הגנרל את הכומר הצבאי בצדו של הספה והמשיך בעליצות: 'כשאני עורך משפט מהיר, הכול צריך להתאים למהירותו. זה העיקרון שלי. כשהייתי בראשית המלחמה מאחורי לבוב, הצלחתי להעלות את הנידון לגרדום שלוש דקות אחרי גזר־הדין. זה היה, כמובן, יהודי. אבל רותני אחד תלינו חמש דקות אחרי ההתייעצות שלנו'. הגנרל חייך מתוך טוב־לב. 'במקרה לא היו שניהם זקוקים לסעד נפשי. היהודי היה רב והרותני היה כומר. המקרה שלפנינו הוא, כמובן, שונה, שכן כאן מדובר בתליית קתולי. עלה במוחי הרעיון הגאוני שתעניק לו סעד נפשי מראש, כדי שלא לעכב את העניינים כפי שאמרתי'."
"וכמה שנים עוד תימשך המלחמה, לדעתך, שווייק? 'חמש־עשרה שנה,' ענה שווייק, 'זה מובן מאליו, מפני שכבר הייתה לנו פעם מלחמת שלושים השנה ועכשיו אנחנו חכמים יותר כפליים, זאת אומרת: שלושים שנה לחלק בשתיים הן חמש־עשרה'."

קישורים חיצוניים

קטעים מתוך "החייל האמיץ שוייק", הטלוויזיה החינוכית