הילד של פילה

הילד של פילה (באנגלית: Fiela's Child) הוא רומן מאת דלין מתיה, שיצא לאור בשנת 1986.

"בנג'מין תמיד ידע שהוא ילד־יד של הוריו. כמו טלה היד שהכבשה לא רוצה בו ויש להאכיל אותו מכף היד. הוא תמיד ידע זאת, אבל זה לא היה חשוב כי בבית היה בדיוק כמו דויד וטולי וקיטי ואמה."
"תמיד ידעה שיבוא היום בו תיחשף בפני העולם משום הילד הזה שלה. לילות רבים שכבה ערה והכינה עצמה ליום הזה ולמה שתאמר. במרוצת השנים בעמק, כולם, לבנים וצבעוניים, נזהרו מחרצובות לשונה. היא הבהירה להם שלא יתחבו את אפם בעניינים של וולווקראל. העמק התרגל לכך שהילד חי אצלה."
"לילד היה שמור מקום מיוחד עמוק בלבה. היא לא האמינה שאפשר לאהוב ילד אחד יותר מאחר, הצרה היא שגם כלפי טלה־היד אתה תמיד חש חמלה."
"כשנחש אפעה עומד מולך, זה שאתה מרים אבן להרוג אותו זה לא אומר שאתה מפחד."
"אני בנה של פילה קומואטי, בעל בית, אנחנו לא חסרי פרוטה, אני נשבע. יש לי חמישה שילינג להוכיח את זה."
"כשאת מבקשת משהו מאדם לבן את צריכה להשתופף. תזחלי באבק כמו נחש וכך תקלי על עצמך. תמיד תוכלי אחר כך להתנער מהאבק. אבל כשאינך מרסנת את עצמך והם צריכים לדחוף אותך לתוך האבק, את אבודה."
"בני תמותה אינם יכולים להתמקח עם אלוהים ובכל זאת כהיא שאלה את עצמה איך יכול לאלוהים לסרב לשלושה אפרוחי יענים ולחצי מיבול הנוצור של קיקר שהבטיחה לו בעבור חזרתו בשלום של בנג'מין, בזמן שהכנסייה ביוניונדיל על סף פשיטת רגל."
"את חבל הטבור קושרים, לא קורעים!"
"תמיד היה זה בנג'מין שחיכה בצד הדרך אם השתהתה יותר מדי בביקור אצל גברת בייבי או דודה מריה. אף פעם לא הצטרף לשאר הילדים כשדיברו וחלמו על המקומות שהיו רוצים לעבוד ולחיות בהם באחד הימים. הוא היה זה שתמיד אמר, 'אני רק רוצה להישאר עם אמא.'"
"שנאה תהומית מילאה אותה כלפי האישה נטולת הפנים שלקחה אותו אחרי תשע שנים. אישה של חוטב, אישה מן היער, אישה לבנה. האם היא השגיחה עליו כשהחום של החצבת לא ירד? האם היא ניחמה אותו כשהסירות שלו נסחפו בזרם או כשנמייה גנבה את ביצת התרנגולת שטיפח? האם ראתה אותו צוחק, ראתה אותו בוכה, ראתה אותו גדל עד שבגדיו לא התאימו לו עוד?"
"אלוהים סולח על דברים רבים, אבל אלוהים לא סולח לנו על העוולות שאנו עושים לילד."
"ביום שבו חרץ בקורה את החריץ הארבעים ואחד, ידע בנג'מין שאמו לא תבוא לקחת אותו. לא משנה עד כמה השתדל, כבר לא האמין שהיא תבוא. הוא ביער לנצח. זה הפחיד אותו."
"אלוהים השוכן במרומים המוחל לנו על חטאינו ושומר אותנו מפני פיתוי ומעניק לנו את לחם יומנו. היה עם קיקר, בבקשה עשה שיחבב את פולי, היה עם אבא שלי, עשה אותו חזק. היה עם דויד וטולי וקיטי ואמה. היה עם אמא שלי. היה עם אמא שלי. היה עם אמא שלי."
"ככל שחלפו החודשים הוא דמה לנחש המשיל את עורו הישן ומצמיח תחתיו חדש. היה עליו לזחול מחוץ לעורו של בנג'מין קומואטי ולהפוך ללוקאס ואן רוין."
"היא הייתה מוכרחה למסור את בנג'מין לאנשי היער, את דויד לקבר. לא היה הבדל גדול במרירות שלה."
"לפתע השתתקה והייתה בה עצבות. לראשונה הבין שאיפה שהוא בתוכה יש כאב שאיש מעולם לא ידע עליו ולאיש מעולם לא היה אכפת ממנו. הילדה השובבה ביותר באי ברנרד – אבל היא כבר לא הייתה ילדה וכבר לא יכולה הייתה למצוא נחמה באהבה המשונה שלה ליער או למפוחית הפה או לבקבוקים."
"תפסיקי לבכות, אמא. חזרתי. יש בשק דג. אני זוכר שמישהו ביקש ממני להביא דג. תראי, אפילו הבאתי את חמשת השילינג בחזרה."
"אני חורג ממנהגי כשאני שואל אותך, מה מטריד אותך? אתה צעיר, אבל עיניך זקנות. רצית מקום בסירת הנתב ונתתי לך, אבל עיניך מזדקנות מיום ליום. אני רואה אותך יושב שם למטה, דג, אבל אתה יושב כאילו נטל הצוקים מכביד עליך."
"גאוותו של אדם עלולה לעמוד בדרכו זמן רב מדי, ואן רוין. גאווה עלולה להפוך למרירות ואז החיים מאבדים את טעמם."
"האמת חבויה בתוכו אבל הוא לא יכול לחפור לתוך עצמו כדי למצוא את ההתחלות שלו. ההתחלות היחידות שהצליח למצוא הן פילה קומואטי ששומרת עליו כמו מלאך חום גדול – דויד מרכיב אותו על גבו ודוהר אתו עד ששיניו נוקשות – סלין מגלף לו סוס מקליפת דלעת."
"איש אחד, איש ארור אחד בעגלת סוסים, החזיר בידו את הכוח להפוך את בנג'מין לקומואטי לרוח של לוקאס ואן רוין והוא היה צריך לחיות ביער שנים."
"שנאה געשה בו כשנזכר בכל יום שהיה צריך לעלות על הפיגום, בכל קורה שהיה צריך לעשות, בכל יום שחיכה שאמא שלו תבוא, הלילות במיטה במטבח, היום שניסה לברוח."
"משפט אחד ויחיד שהביא את פילה קומואטי ללכת אל מעבר להרים פעמים רבות כל כך, שהביא את סלין לשבת במשך שנים ולהשקיף על הדרך."
"באדם יש כוח שונה מכוחו של הים או כוחם של הפילים שהחזיקו את אליאס ואן רוין לכוד באי. באדם חבוי הכוח במקום שאיש אינו יכול לראותו ואיש אינו יודע מתי יתפרץ ואיפה יכה. נראה שרק לאדם יש הכוח לבחור בין הרס לשימור."
"הוא בתוך 'גופו'. היה זה כמו הארה. הוא בתוך גופו – והרבה מעבר לגופו: הוא משתרע עד לאופק, עד לתכלת השמים. הוא לכוד בתוך גוף אבל באותה עת הוא חופשי. לוקאס ואן רוין והימאי מתים, אבל הוא חי והוא יכול להיות כל מה שהוא חפץ להיות. ממעמקיו געשה תחושה של כוח שהפחידה אותו."
"היא אישה... לפתע תהה איזה כוח מוזר טמון בה שנגע בו עמוק כל כך. זה אותו כוח שהיה טמון בפילה קומואטי ששלטה ביד רמה בווללווקראל, כשפקדה על אפרוח יען חולה להרים את ראשו, כשהגנה על סלין. הוא ראה את הכוח הזה בברטה פעם אחת ויחידה: כשהודתה שלקחה את הילד הלא נכון."
"כוחה של האישה שונה הוא, החליט: עירום, חסר פחד, משתנה כמו מצבי הרוח של הים, אבל הוא ידע בחוש שזה אותו הכוח שלעומתו יימדד כוחו שלו."