הלב (ספר)

הלב (באיטלקית: Cuore) הוא ספר מאת אדמונדו דה אמיצ'יס על נער בבית הספר. הספר יצא לאור ב־1886 ותורגם לשפות רבות.

"כל הרחובות היו מלאים ילדים. שתי חנויות הספרים בשכונה היו מלאות וגדושות אבות ואמהות שקנו ילקוטים, תיקים ומחברות. לפני בית הספר היו כל כך הרבה אנשים עד שהשרת והשוטר הצליחו רק בקושי לפנות דרך למי שצריך היה להיכנס."
"הצטערתי שהמורה שלי, שהחיוך שלו טוב ושמח כל כך, כבר אינו מלמד אותי. בית הספר כבר לא היה יפה בעיני כמו שהיה קודם לכן."
"נשארתי לבדי. אין לי בעולם איש מלבדכם. אין לי שום אדם לחבב, אין שום אדם שעליי לדאוג לו. אתם תהיו הילדים שלי. אני אוהב אתכם, ואתם – השתדלו לאהוב אותי. אינני רוצה להגיע למצב שבו אצטרך להעניש מישהו. הראו לי שאתם ילדים רגישים, שיש לכם לב. בית הספר שלנו יהיה כמו משפחה."
"אני בטוח שתאהבו את החבר החדש שלכם ושתעזרו לו לשכוח עד כמה הוא רחוק מן העיר שבה נולד. אני בטוח שתוכיחו לו שכל ילד איטלקי – יהיה המחוז שבו נולד רחוק מן המקום שבו הוא נמצא עכשיו ככל שיהיה – נמצא תמיד בין אחים אם הוא לומד בבית ספר כלשהו באיטליה."
"קִנֵּאתִי בוֹ בֶאֱמֶת. הֵן לֹא עָשִׁיר הוּא וְיָדוֹ אֵינֶנָּה מַשֶּׂגֶת לִקְנוֹת סְפָרִים רָבִּים; אַךְ שׁוֹקֵד וְשׁוֹמֵר הוּא מִכָּל מִשְׁמָר עַל סְפָרָיו מִבֵּית־הַסֵּפֶר וְעַל הַסְּפָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ לוֹ הוֹרָיו בְּמַתָּנָה; וְכָל אֲגוֹרָה, אֲשֶׁר יִתְּנוּ לוֹ, שׂוֹם יָשִׂים לְמִשְׁמֶרֶת וֶהֱבִיאָהּ אֶל מוֹכֵר־הַסְּפָרִים; וּבְכֵן אָצַר לוֹ סִפְרִיָּה קְטַנָּה."
"מֵאַרְבָּעָה וַחֲמִשִּים נְעָרִים זָכָה הוּא בְמַטְבֵּעַ הַכָּבוֹד; זָכָה בָה בְּחִבּוּר, בְּחֶשְׁבּוֹן, בַּכֹּל. הוּא נַעַר, אֲשֶׁר לוֹ גַם שֵׂכֶל טוֹב גַם רָצוֹן טוֹב, וְהַצְלֵחַ יַצְלִיחַ בְּדַרְכּוֹ; נַעַר בֶּן־חיִל, אֲשֶׁר כָּל חֲבֵרָיו אוֹהֲבִִים וּמְכַבְּדִים אוֹתוֹ. תּוּכַל לְהִתְגָּאוֹת בּוֹ, אֲנִי מַבְטִיחֲךָ עַל זֹאת."
"הָעִיר הָיְתָה בְעֵינָיו גְּדוֹלָה לְאֵין־גְּבוּל. וְהוּא הֶאֱמִין, כִּי הָלוֹך יֵלֵךְ בָּה יָמִים וְלֵילוֹת וְרָאָה פַעַם בְּפַעַם רְחוֹבוֹת חֲדָשִׁים, כְּמוֹ מִשְׂתָּרַעַת הִיא עַל־כָּל אַדְמַת אֲמֵרִיקָה. וַיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב אֶל שֵׁמוֹת הָרְחוֹבוֹת: שְׁמוֹת זָרִים, אֲשֶׁר קָרָא אוֹתָם בִּכְבֵדוּת. מִדֵּי הַגִּיעוֹ אֶל רְחוֹב חָדָשׁ, הִתְפָּעֵם רוּחוֹ בְקִרְבּוֹ, כִּי דִמָּה, שֶׁזֶּה הָרְחוֹב אֲשֶׁר הוּא מְבַקֵּשׁ. עַל כָּל הַנָּשִׁים הָעוֹבְרוֹת פָּקַח עֵינָיו, כִּי אָמַר בְּלִבּו אוּלַי יִפְגּושׁ אֶת אִמּוֹ."
"וְאַתָּה, בְּנִי, לְעוֹלָם לֹא תִשְׁכָּחֶנּוּ. הוֹי, לֹא תוּכַל לִשְׁכֹּחַ אוֹתוֹ. הָיֹה תִהְיֶה לְאִישׁ, וְעָבַרְתָּ בָּאָרֶץ, וְרָאִיתָ עָרִים גְּדוֹלוֹת וּמַצֵּבוֹת נִפְלָאוֹת וְשָׁכַחְתָּ מֵהֶן רַבּוֹת; אַךְ אֶת הַבִּנְיָן הַפָּשׁוּט, הַלָּבָן הַזֶּה עִם קַלְעֵי חַלּוֹנוֹתָיו הַסְּגוּרִים וְגַנּוֹ הַקָּטָן, שֶׁשָּׁם פִּתְּחוּ נִצָּנֵי רוּחֲךָ הָרִאשׁוֹנִים, רָאֹה תִרְאֶה עַד יוֹמְךָ הָאַחֲרוֹן, כְּכֹל אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֲנִי אֶת הַבַּיִת, אֲשֶׁר בּוֹ שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹלְךָ בַתְּחִלָּה."
"בַּשָּׁנָה הַבָּאָה לֹא תֵשְׁבוּ עוֹד לְפָנַי, אַךְ אֲנִי אוֹסִיף לִרְאוֹתְכֶם, וְאַתֶּם תִהְיוּ לִי תָמִיד כַּחוֹתָם עַל לִבִּי. לְהִתְרָאוֹת, נְעָרָי! כְּדַבְּרוֹ זֹאת קָרַב וַיָּבֹא בְתוֹכֵנוּ; וְכָל הַתַּלְמִידִים שָׁלְחוּ אֵלָיו יְדֵיהֶם, קָמוּ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ וַיֹּאחֲזוּ בִּזְרוֹעוֹתָיו וּבְכַנְפוֹת מְעִילוֹ."

נאמר עליו

"נכתב, באופן חדשני לתקופתו, כיומן. הנער אנריקו מתעד בו שנת לימודים בבית ספר לבנים בעיר טורינו. בין עמודי היומן משולבים גם מכתבים מהוריו, עדויות היסטוריות וגם תשעה סיפורים קצרים." ~ דוד רפ