העולם היה בתוכי

העולם היה בתוכי הוא ספר מאת עפר פניגר (1942–1967) הכולל מבחר ממכתביו ורשימותיו. הספר יצא לאור ב־1972 בהוצאת לוין אפשטיין.

"עד עכשיו הייתי קורא וחוזר וקורא כמעט בכל רגע פנוי, בספר עב כרס, פרי דמיוני, אשר את שמו אינני יודע וייתכן שאין לו שם כלל. לעתים אני שוכב במיטה והדפים המוכרים כל כך עוברים לנגד עיני."
"לרגע חשתי כי מכל עונות השנה הסתיו הוא האהוב עליי ביותר. אולי משום שאין יופי בלא כאב. נראה שכאשר הכול פורח, שוב אין מיצוי של היופי. הכול שוקע באדישות מלאה, דשנה, המקהה כל תחושה עמוקה באמת."
"תחילה רציתי לחזור הביתה ולישון, אך המשכתי ללכת על ידי מין כוח סמוי אשר היה מתערב אצלי בכל מאורע ציבורי והיה דוחף אותי להכיר עוד ועוד אנשים, פרצופים, דמויות חדשות. הדבר דומה לאותו כוח הדוחף ילדים קטנים להכיר ולהתעניין בכל הסובב אותם."
"כל כך הרבה דברים רציתי עוד לספר לך, אך כאשר הייתי מסתכל בך וטובע בעינייך ובכל האווירה האופפת אותך, שוב לא היה טעם למילים, הם איבדו את כל ערכם והייתי מעדיף לעצום את עיני ולשקוע באושרנו עד אין סוף. רק כאשר חזרתי הביתה פתאום נזכרתי בדברים רבים והצטערתי שלא סיפרתי לך אותם."
"היה זה כמו לחיות רגע את בבואת עצמך בתוך מראת מים שקטים. ההרגשה ששוב אינך יכול לחזור לדברים שאהבת משום שעברו עליך בינתיים דברים אחרים שאינך יכול להשתחרר מהם, היא איומה. נפרדתי קלושות ויצאתי מבלי להביט אחורנית. בחוץ היה קר, האוטובוסים חיכו דוממים, בתוכם ישבו כבר אנשים, סתמיים, ללא צורה, נמנמו, המתינו, או דיברו בלחש; אנשים שלא עזבו כלום ולא קיוו לכלום, כאילו נולדו באוטובוס."
"בסיירת היינו כאלה. היינו מהירים, חזקים ושקטים, כמו שדים. הלכנו בלילות הארוכים ברגליים חזקות. עלינו הרים והרגשנו שאנחנו יכולים להם. עשינו כל אשר לא האמינו שיכולים אנו לעשות והיינו בטוחים בכוחנו. היש הרגשה טובה לחייל מהיות שקט, עירני ומסוכן? היינו חולפים על פני ישובים, הרים, שדות, כמו צללים ולא נודע כי היינו, ונעלמנו."
"ימים שלמים ללכת מבלי לדבר ורק המחשבות מדברות אל עצמך. מתדפקות אל כותלי הראש ונבלעות בתוכו. שם הייתי חרש־אילם, כאן – רק אילם. אותו לילה הייתי עולם – והעולם היה בתוכי."