הצליין החילוני

הצליין החילוני הוא ספר עיון מאת יצחק אוורבוך-אורפז המציג את מושג "הצליין החילוני", האדם המחפש משמעות, ככלי להבנת יצירות ספרות בעידן המודרני. הספר יצא לאור ב־1982 ובמהדורה מחודשת ב־2015.

"צליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי שקט, מרי. עלייה לרגל שהיא תכלית לעצמה."
"רבים יהיו מוכנים היום להעיד, שייאוש אינו הדבר הגרוע ביותר. הריק – קשה ממנו. גם כשממלאים אותו חפצים והמולה. הבעיה היא למלא חיים חלולים במשמעות."
"עמידתו של הצליין החילוני כלפי ההעדר דומה במידת מה לזו של איש המערות: מילה שהיא השבּעה, תנועה שהיא טקס."
"מי שהרגיש לפתע פתאום – ובדרך כלל אגב איזו התרחשות של מה בכך – איך נשרו המחיצות ולרגע היה לאחד עם איזו הוויה אינסופית, יודע זאת. איש זה לעולם לא יוכל עוד להינתק לגמרי מזיכרון הרגע המבורך ההוא."
"הוא יכול להיות אדם מקובל ומצליח, מהותית הוא לבד, הוא זר, הוא גולה. העבר נראה לו כמבעד לערפל כבד, כזכרון אושר ושבירה, העתיד כציפייה. הוא נמשך בכוח עצום אל איזה 'חוסר' אדיר, שכל מה שהוא יכול לדעת עליו הוא שאינו יכול לדעת עליו דבר, ושמוחו המפוכח דוחה את אפשרות קיומו מכל וכל. לעולם לא ירצה , או לא יוכל, להתמכר לחלוטין לאחד משני קצוות אלה שבישותו."
"הסביבה הפיזית והאנושית ערוכה לתכלית אחת: לשמש זירת התנסות לגיבור הסיפור, בה יתוודע אל עצמו כצליין חילוני; המודעות היא ההופכת את המקרה להתנסות. פרטים הנראים טפלים בקריאה 'תמימה' מקבלים משמעות מוגדרת בתפיסת המקום כזירת התנסות."

נאמר עליו[עריכה]

"הגיבור, שהוא בעצם במקרים רבים אנטי־גיבור, במאה ה־20, מצוי בחיפוש מתמיד אחר משמעות. יום אחד באמצע חייו הוא מתעורר ומבין כי ככל שיחפש, אין הסבר סדור, אבל אין הוא יכול להפסיק לחפש... הדרך עצמה היא היעד, רק שהגיבור מתקשה לעכל את התובנה הזאת. כלומר, מטרת האושר היא לא הגאולה עצמה, אלא חלום על גאולה." ~ רן יגיל