התפסן בשדה השיפון

התפסן בשדה השיפון (באנגלית: The Catcher in the Rye) הוא רומן ריאליסטי מאת ג'יי די סלינג'ר, שיצא לאור ב־1951. הספר הוא מונולוג של הולדן קולפילד, בן־עשרה החולק עם הקוראים את תסכוליו מהעולם – אכזבתו מהוריו, ממוריו ומהנערות איתן יצא. הצהרותיו ושאלותיו של הולדן, המצטיינות בשילוב עדין ומדויק של כנות, תמימות ואירוניה עודן מצוטטות תכופות ברוב רלוונטיות גם כיום.

"לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?"
"זה בחלקו נכון, אבל זה לא לגמרי נכון. אנשים תמיד חושבים על דברים שהם לגמרי נכונים."
"כל המטומטמים שונאים שקוראים להם מטומטמים."
"אני סוג של אתאיסט. כלומר, אני מחבב את ישו והכול, אבל אני לא מתלהב יותר מדי מכל שאר הדברים בתנ"ך."
"היא כל הזמן אומרת לך להפסיק. והצרה איתי, שאני מפסיק. רוב הבחורים לא מפסיקים. אני מוכרח. אף פעם אי אפשר לדעת אם הן באמת 'רוצות שתפסיק, או אם הן סתם מפחדות נורא, או אם הן סתם אומרות לך להפסיק בשביל שאם כן תעשה את זה, האשמה תהיה עליך, לא עליהן."
"אתה לא חייב להיות בחור רע בשביל לגרום למישהו לדיכאון."
" 'אתה לא אוהב שום דבר שקורה'. לשמוע אותה אומרת לי את זה דיכא אותי עוד יותר."
"אני אוהב את זה כשמישהו לא מסכים. זה יותר מעניין והכול."
"כנראה שאני לא אוהב שנצמדים לנקודה יותר מדי."
"הרבה פעמים אתה לא יודע מה הכי מעניין אותך עד שאתה לא מתחיל לדבר על משהו שלא הכי מעניין אותך."
"אף פעם אל תספרו שום דבר לאף אחד. אם תספרו, תתחילו להתגעגע לכולם."
"אני אהיה התפסן בשדה השיפון. אני יודע שזה מטורף, אבל זה הדבר היחיד שבאמת הייתי רוצה להיות."
"כסף מחורבן. בסוף הוא תמיד עושה אותך עצוב נורא."
"מה שמלהיב אותי באמת זה ספר שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול בכל פעם שמתחשק לך. זה אבל לא קורה לעתים קרובות."
"הצרה עם בנות, שאם איזה בחור מוצא חן בעיניהן, אז הוא יכול להיות הממזר הכי גדול בעולם והן יגידו שיש לו תסביך נחיתות, ואם הוא לא מוצא חן בעיניהן, אז לא חשוב אם הוא הבחור הכי נחמד, ולא חשוב אם יש לו את תסביך הנחיתות הכי גדול, הן יגידו שהוא שחצן. אפילו בנות חכמות עושות ככה."
"מה שבאמת התחשק לי, אבל, זה להתאבד. התחשק לי לקפוץ מהחלון. בטח הייתי עושה את זה, אם הייתי בטוח שמישהו יכסה אותי ברגע שאני אנחת. לא רציתי שאיזה חבורה של סקרנים טיפשים יסתכלו עליי כשאני כולי מכוסה דם."
"קחי את רוב האנשים, הם משתגעים אחרי מכוניות. מודאגים מכל שריטה קטנה עליהן, ותמיד מדברים על כמה קילומטרים הם יכולים לעשות על ליטר, ואם הם קונים מכונית חדשה לגמרי, הם כבר מתחילים לחשוב על איך אפשר להחליף אותה במכונית עוד יותר חדשה. אני אפילו לא אוהב מכוניות ישנות, זאת אומרת, הן אפילו לא מעניינות אותי. הייתי יותר טוב רוצה איזה סוס מחורבן. סוס הוא לפחות אנושי לעזאזל."
"זה מה שהורס אותי. אני תמיד אומר 'שמחתי להכיר אותך' למישהו שאני בכלל לא שמח שהכרתי. אם רוצים, אבל, להישאר בחיים, מוכרחים להגיד דברים כאלה."
"ניו יורק היא עיר איומה כשמישהו צוחק ברחוב מאוחר מאוד בלילה. אפשר לשמוע את זה מקילומטרים. זה עושה אותך כל כך בודד ומדוכא."
" 'נשברה לי ציפורן, כשיצאתי מהמונית', היא אמרה. היא הסתכלה עלי וככה חייכה. היה לה חיוך נחמד נורא. באמת. רוב האנשים כמעט אין להם חיוך בכלל, או שיש להם חיוך עלוב."
"האדם שאינו מבוגר ניכר ברצונו למות מוות אצילי למען איזו מטרה ואילו האדם המבוגר ניכר ברצונו לחיות בצניעות למענה." ~ אדון אנטוליני
"הלכתי כל הדרך חזרה למלון. ארבעים ואחד רחובות נהדרים."
"אחת מהסיבות הכי חשובות שעזבתי את אלקטון הילס הייתה שהייתי מוקף שם בפרצופים מזוייפים. זה הכל. היו שם המונים כאלה. למשל, היה שם המנהל הזה, אדון האס, שהיה הממזר הכי מזוייף שהכרתי בחיי. אלף פעמים גרוע יותר מתרמר הזה. בימי־ראשון, למשל, היה האס הזה מסתובב ולוחץ ידיים להורים של כל אחד, כשבאו לבקר בבית־הספר. הוא היה מקסים נורא כזה וכל זה. חוץ מאשר למי שהיו לו הורים זקנים עלובים שנראים קצת משונים. הייתם צריכים לראות מה הוא עשה עם ההורים של זה שגר איתי בחדר. זאת אומרת, אם האימא של אחד מהתלמידים הייתה שמנה או נראתה מיושנת או משהו כזה, ואם האבא של מישהו היה אחד מהאנשים האלה שלובשים את החליפות האלה עם הכתפיים הרחבות ונעליים שחורות־לבנות מיושנות כאלה, אז היה האס הזה רק לוחץ להם את היד ונותן להם חיוך מזוייף והיה הולך ומדבר, איזה חצי שעה אולי, עם ההורים של מישהו אחר. אני לא יכול לסבול דבר כזה. זה משגע אותי. זה כל־כך מדכא אותי שאני משתגע. כמה שאני שנאתי את אלקטון הילס המחורבן הזה."
"אני בעצם פחדן גדול. אני משתדל לא להראות את זה, אבל אני פחדן. למשל, אם הייתי מגלה בפנסי מי גנב לי את הכפפות, אז בטח הייתי ניגש לחדר של הפושע ואומר 'שמע נא, מה בנוגע להחזיר לי את הכפפות?' ואז הפושע שגנב אותן היה אומר בקול כזה תמים מאוד וכל זה 'איזה כפפות?' ואז מה הייתי בטח עושה, הייתי ניגש אל הארון שלו ומוצא את הכפפות באיזה מקום. מוחבאות בערדליים המחורבנות שלו או משהו כזה, למשל. הייתי מוציא אותן ומראה אותן לבחור ההוא ואומר 'אלה בטח הכפפות המחורבנות שלך, נכון?' ואז הפושע בטח היה עושה לי פרצוף תמים, מזוייף כזה, ואומר 'אף פעם בחיים שלי לא ראיתי את הכפפות האלה. אם הן שלך, קח אותן. מי צריך אותן, לכל הרוחות' ואז בטח הייתי עומד שם איזה חמש דקות."
"אין מועדון-לילה בעולם שאפשר לשבת שם הרבה זמן אם לא נותנים לך לפחות להזמין מעט משקה ולהשתכר. או אם אתה לא נמצא שם עם בחורה שבאמת משגעת אותך."
"הוא בטח לא מסר לה בכלל מה שביקשתי. אנשים אף פעם לא מוסרים מה שמבקשים מהם למסור."
"כשאני שיכור, אני משוגע."
"בחור פיקח. תמיד אני פוגש רק בחורים פיקחים."
"היה שם תלמיד אחד באלקטון הילס, שמו היה ג'יימס קאסל, שלא הסכים לקחת בחזרה את המילים שהוא אמר על התלמיד השחצן הזה פיל סטייביל. ג'יימס קאסל קרא לו פרצוף שחצני אחד, ואחד מהחברים המטונפים של סטייביל הלך והלשין עליו לסטייביל. אז סטייביל, עם עוד איזה שישה ממזרים נבזיים, ניגשו לחדר של ג'יימס קאסל ונכנסו לתוכו ונעלו את הדלת וניסו להכריח אותו לקחת בחזרה את מה שהוא אמר, אבל הוא לא רצה. אז הם התחילו לטפל בו. אני לא אספר לכם מה הם עשו לו - זה יותר מדי מגעיל - אבל הוא בכל-זאת לא רצה לקחת אותן בחזרה, ג'יימס קאסל הזה. ואתם הייתם צריכים לראות אותו. הוא היה בחור כזה רזה וחלוש וקטן, עם ידיים דקות כמו עפרונות. בסוף מה הוא עשה, במקום לקחת בחזרה את מה שהוא אמר, הוא קפץ מהחלון. אני הייתי במקלחת וכל זה, ואפילו אני יכולתי לשמוע איך שהוא נוחת בחוץ... ...אחר כך שמעתי איך שכולם רצים במסדרון ויורדים למטה... ...רצתי למטה גם כן, וראיתי את ג'יימס קאסל שוכב שם על מדרגות האבן וכל זה. הוא היה מת, והשיניים שלו והדם שלו היו בכל מקום... ...הוא לבש את הסוודר הזה עם הצווארון גולף שאני השאלתי לו. כל מה שעשו לפרצופים האלו שהיו איתו בחדר זה גירשו אותם מבית הספר. אפילו לא הכניסו אותם לבית סוהר."
"רוב הבחורות, אם אתה מחזיק איתן ידיים, היד המחורבנת שלהן מתה ביד שלך, או שהן חושבות שהן צריכות להזיז את היד שלהן כל הזמן, כאילו הן מפחדות שהן ישעממו אותך או משהו כזה."
"אולי אני לא מבינה! אולי אתה לא, גם כן." ~ סאלי להולדן.
"זה לא לא־מציאותי."
"פתאום עשיתי משהו שלא הייתי צריך לעשות - צחקתי. ויש לי צחוק חזק, טיפשי כזה. זאת אומרת, אם פעם הייתי יושב מאחורי עצמי בקולנוע או משהו, בטח הייתי מתכופף קדימה ואומר לעצמי לסתום את הפה, בבקשה."
"אחרי שההצגה הזאת לכבוד חג המולד נגמרה, התחיל הסרט המחורבן. הוא היה כל כך רקוב, שלא יכולתי להפסיק להסתכל."
"ישבה על ידי גברת שבכתה במשך כל הסרט המחורבן. כל כמה שהוא נהיה מזויף, היא יותר בכתה. אפשר היה לחשוב שהיא בוכה מפני שהיא כל כך טובת לב, אבל אני ישבתי בדיוק על ידה והיא בכלל לא הייתה טובת לב. היה איתה ילד קטן שהשתעמם עד מוות והיה צריך לבית שימוש, אבל היא לא רצתה לקחת אותו. היא כל הזמן אמרה לו שישב בשקט ויתנהג יפה. היא הייתה כל כך טובת לב, כמו איזה זאב מחורבן. קחו מישהו ששופך דמעות כמו מים על כל דבר מזויף בסרטים וברוב המקרים הוא בעצם ממזר נבזי. בלי צחוק."
"אני ככה שמח שהמציאו את הפצצה האטומית. אם תהיה עוד מלחמה, אני אשב לי ישר עליה. אני אתנדב לעשות את זה, חי אלוהים שאני אתנדב."
"רק מפני שמישהו מת, זאת לא אומרת שהוא מפסק למצוא חן - ביחוד אם הוא היה פי אלף יותר נחמד מהאנשים שאתה מכיר והם חיים וכל זה."
"איך אפשר לדעת שעושים את זה מפני שבאמת רוצים להציל חיים של אנשים, או שעושים את זה מפני שמה שבאמת רוצים, זה להיות עורך דין שכולם טופחים לו על השכם ומברכים אותו בבית המשפט אחרי שהמשפט נגמר?"
"נתנו לי חדר מטונף כזה, שמהחלון שלו לא רואים כלום חוץ מהצד השני של המלון. אבל לא היה אכפת לי כל־כך. הייתי יותר מדי מדוכא שיהיה אכפת לי אם יש לי נוף יפה או לא."
"באמת חבל מאוד שכל־כך הרבה דברים מטונפים הם לפעמים משעשעים מאוד."
"איך אתה יכול לדעת אם אתה לא סתם מזויף? הצרה היא, שאתה לא יכול."
"רק מפני שהם משתגעים אחרי עצמם, הם חושבים שכולם משתגעים אחריהם גם כן."