זכרונותיה של גיישה
זכרונותיה של גיישה הוא רומן מאת ארתור גולדן שיצא לאור ב־1997. הרומן מספר על גיישה מפורסמת, ניטה סאיורי (צ'יו), ביפן שלפני מלחמת העולם השנייה. הציטוטים בדף זה מובאים מתוך התרגום לעברית של נועם יורן, הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד. הספר עובד לסרט קולנוע בשנת 2005.
- "אחר־הצהריים ההוא, שבו פגשתי את האיש הזה והזה – היה הרגע הטוב והרע בחיי."
- "את הבית שלי בכפר הדייגים הקטן יורואידו, כיניתי אז 'הבית השיכור'. הוא עמד סמוך לצוק בו נשבה תמיד רוח אוקיינוס. כילדה תמיד נראה לי שהאוקיינוס חטף הצטננות איומה. הנשימה שלו תמיד שרקה, ולעתים התפרצו אליה עיטושים עצומים, עם רוח ספוגת רסס."
- "אף אחד מאיתנו לא מוצא מספיק טוב בעולם."
- "עם כל המים האלה באישיות שלה, היא בטח תוכל להריח אש לפני שתפרוץ."
- "אם מישהי תראה אותך דורכת עליהן, את תקבלי כאלה קללות שהאוזניים שלך יעלו שלפוחיות."
- "אנחנו חיים את חיינו כמו מים הזורמים במורד גבעה, ממשיכים פחות או יותר באותו כיוון, עד שנתקלים במשהו שמכריח אותנו למצוא נתיב חדש."
- "היי, זה יום יפה מכדי להיות כל כך אומלל בו."
- "אני מניחה שהצומומו לא מקדישה לה יותר תשומת לב מאשר לעלה שנשר בחצר."
- "כאשר אנו חשים כאב, גם העצים בפריחתם נראים לנו כורעים מעומס סבלותיהם."
- "מצוקה היא כמו רוח חזקה. לא רק שהיא מונעת מאיתנו להגיע למקומות שאליהם אנחנו רוצים להגיע, היא גם קורעת אותנו מכל הדברים, למעט אלה שאינם יכולים להיקרע מאיתנו, ואחריה אנחנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו באמת – ולא כפי שהיינו רוצים להיות." ~ עמוד 348
- "לפעמים אפשר להתגבר על מצוקה רק אם מדמיינים כיצד ייראה העולם אם חלומותינו יתגשמו." ~ יושב הראש לסאיורי
- "עלינו לשמור תמיד לעצמנו משהו לזכור בעזרתו את אלה שעזבו אותנו."
- "אין כמו עבודה כאמצעי להתגבר על אכזבה." ~ מאמהה לסאיורי
- "עולמנו אינו קבוע יותר מגל באוקיינוס. יהיו מאבקינו ונצחונותינו אשר יהיו, יהיו אשר יהיו סבלותינו, מוקדם מדי הם יגוועו אל החוף, ממש כמו טיפות דיו על נייר."
שיחות
[עריכה]- נובו: "בסדר, אתם רוצים שני סיפורים, אני אתן לכם שני סיפורים, הנה הראשון, יש לי כלב קטן בשם קובו. ערב אחד הגעתי הביתה, והפרווה של קובו הייתה כחולה כולה."
- פמפקין: "אני מאמינה לזה, הוא כנראה נחטף על־ידי שד כלשהו."
- נובו: "למחרת זה שוב קרה, אלא שהפעם הפרווה של קובו הייתה בצבע אדום זועק."
- פמפקין: "אין ספק, זה מעשה שדים, שדים אוהבים אדום. זה צבע הדם."
- נובו: "הנה הסיפור השני שלי. בשבוע שעבר הגעתי למשרד מוקדם בבוקר, עוד לפני שהגיעה המזכירה. איזה משני הסיפורים אמיתי?"
- "כולנו כמובן בחרנו בסיפור המזכירה, חוץ מפמפקין."
