חובות הלבבות

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אדם מחובר מנפש וגוף."

חובות הלבבות הוא ספר מוסר שנכתב בידי בחיי בן יוסף אבן פקודה במאה ה־11 ותורגם מערבית בידי יהודה אבן תיבון.

מתוך ההקדמה[עריכה]

  • "חוכמת התורה מתחלקת לשני חלקים: האחד מהם לדעת חובות האברים, והיא החכמה הנראית. והשני לדעת חובות הלבבות, והם המצפונים, והיא החכמה הצפונה. חובות האברים יחלקו לשני חלקים: האחד מהם מצוות שמחייב בהם השכל אפילו אם לא חייבה בהן התורה. והחלק השני מצוות השמע שאין השכל מחייב בהם ולא דוחה אותם, כאיסור בשר בחלב ושעטנז וכלאים והדומה להם, ממה שנעלמה ממנו עילת איסורם, ועילת חיוב מה שנתחייבנו מהן. אך חובות הלבבות, כל שורשיהן הן מן השכל."
  • "וראיתי החכמה הזאת, שהיא חכמת חובות הלבבות, שהניחוה ולא חברוה בספר שיהיה כולל שורשיה, ושהיא כארץ עזובה, ולא סדרוה בחיבור שיקיף כל פרקיה. ותמהתי על זה תימה גדולה, עד שאמרתי בלבי, שמא המין הזה מן המצוות אין אנחנו חייבים בו מן התורה, אלא שחיובו מדרך המוסר, להורות הדרך הנכונה והישרה. וכמוהו כמו התוספות שהם רשות, שאין אנחנו נתבעים בהם ולא נענשים אם נתעלם מהם. ועל כן הניחו הקדמונים לחברו בספר. עד שחיפשתי על חובות הלבבות מן השכל, ומן הכתוב, ומן הקבלה, אם אנחנו חייבים בהם אם לאו. ומצאתים שהם יסודי כל המצוות. ואם יארע בהם שום הפסד, לא תתכן לנו מצווה ממצוות האברים."
  • אדם מחובר מנפש וגוף, ושניהם מטובות הבורא עלינו: האחד נראה. והשני אינו נראה. ואנחנו חייבים לעבוד אותו בעבור זה עבודה גלויה ועבודה צפונה. והגלויה חובות האברים, כמו התפלה והצום והצדקה, ולמוד תורה ולמדה, ועשות סוכה ולולב וציצית ומזוזה ומעקה, והדומה להם ממה שייגמר מעשהו על ידי חושי האדם הנראים. אך העבודה הצפונה היא חובות הלבבות, והוא שנייחד האל בלבותינו ושנאמין בו ובתורתו, ושנקבל עבודתו ונירא אותו וניכנע מפניו ונבוש ממנו, ונאהב אותו ונבטח בו, ונמסור נפשותינו אליו, ושנפרוש מאשר ישנא, ושנייחד מעשינו לשמו, ושנתבונן בטובותיו והדומה לזה ממה שיוגמר במחשבת הלב ומצפונו, מבלי אברי הגוף הנראים ממנו. וידעתי דעת ברורה, כי חובות האברים לא תשלמנה כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם, ותאוות לבנו לפעול אותם. ואם יעלה במחשבותינו שאין ליבותינו חייבים לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה, יסתלק מעל אברינו חיוב המצוות שאנו חייבים בהם, מפני שאין מעשה נשלם מבלי חפץ הנפש בו."
  • "ואמרו על אחד מהחכמים, כי היה יושב עם בני אדם עד חצי היום, וכשהיה מתייחד עם חבריו היה אומר 'הבו האור הצפון', רצונו לומר חכמת הלבבות. ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מעניין דין הגירושין.והשיב את שואלו: 'אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהם, ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בהם מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהם מעוות במידת נפשך?!' והנה אני נשבע, כי מחמש ושלושים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי, ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים אצלי, ולא פיניתי לבי למה שפינית לבך לשאול עליו."
  • "וראיתי במעשי קדמונינו זיכרונם לברכה, ובמה שקבלנו מדבריהם, כי יותר היו זריזים ומשתדלים בחובת עצמם ממה שהיו משתדלים בתולדות הדינים והשאלות הנכריות הקשות. ושהשתדלותם הייתה בכללי הדינים, ולברר עניין איסור והיתר. ואחר כך היו מתעסקים ומשתדלים לברר מעשיהם וחובות ליבותם. וכשהייתה באה לידם שאלה נכרית מתולדות הדינים, היו מעיינים בה בעת ההיא בדרך הסברא, ומוציאים את דינה מן העיקר שהיה בידם, ולא היו מטרידים דעתם עליה קודם לכן, מפני שהיו ענייני העולם נקלים בעיניהם."
  • "הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הם, שיהיו גלויינו וצפונינו שווים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו ויעיד לו, ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו. "

בריאת העולם[עריכה]

  • "וכיון שהנמצאות הוות מן היסודות ומחוברות מהם, וידענו כי לא נמזגו מאליהן ולא נתחברו בטבען, מפני המחלוקת שביניהם, עלה בדעתנו ונתברר בנפשותינו כי מחברם זולתם, וקושרם בלעדיהם, ומרכיבם כנגד טבעם על כרחם - הוא בוראם ית', אשר תיקן קישורם ותיכן חיבורם." ~ שער ראשון, ברור קיום הבורא
  • "ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה, מבלי בורא שהתחילו ויוצר שיצרו, ומן התימה בעיני איך תעלה בדעת מדבר, בעודנו בבריאותו, כמחשבה הזאת. ואילו בעל המאמר הזה שומע אדם, שיאמר במאמרו בגלגל אחד של מים, שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גינה, וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אומן שטרח בחיבורו והרכבתו, ושם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הרבה עליו, ולחשוב אותו בתכלית הסכלות, וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחות ונבזה, שנעשה בתחבולה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב במחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים." ~ שער ראשון פרק ו'

כללי[עריכה]

  • "מן הידוע, שהכלים שמשתמשים בהם תמיד על דרך הטבע מוסיף תקונם ומתחזקים מעשיהם, וכאשר ימעט שמושם יפסדו ויחלשו מעשיהם, והדין נותן שתחזק התאוה מפני שמשתמשים בה תדיר, ויחלש השכל מפני מעוט השמוש בו והנהגתו." ~ שער עבודת האלוהים
  • "הדברים אשר הם מבלי כוונת מכווין, לא ימצא במאומה מהם סימן לחכמה וליכולת. והלא תראה אם יישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק, שאי אפשר שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שיהיה בקולמוס. ואלו הביא אדם לפנינו כתב מסודר, ממה שאי אפשר להיות מבלי מיצוע קולמוס, ואומר כי נשפך הדיו על הנייר, ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה, היינו ממהרים להכזיבו על פניו, שאיננו נמלט מכוונת מכווין." ~ שער ראשון פרק ו'
  • "להראות סימני העבודה והמקנה עליו בכל תנועת אבריו ובמידותיו: לא ייהגה - כי אם בזכרו, ולא יביט - כי אם אל דרכיו, ולא ישמע - כי אם אל דבריו, ולא יאכל - אלא מה שהטריפו, ולא יחשוב - אלא בגדולתו, ולא ישיש - אלא ברצותו אותו, ולא ישמח - כי אם בעבודתו, ולא יבקש - כי אם רצונו, ולא ירוץ - כי אם בשליחותו, ולא יעמוד - כי אם מהמרותו, ולא ישב - כי אם בביתו, ולא יקום - כי אם באמונתו, ולא יקרא - כי אם ספרו, ולא ילבש - כי אם כסות יראתו, ולא יישן - כי אם על יצועי אהבתו, ולא יתדמה לו - כי אם תמונתו, ולא יעור - אלא במתיקות זכרו, ולא ימצא קורת רוח - כי אם עמו, ולא יברח - כי אם מהמרותו, ולא יאבל - כי אם בעת כעסו, ולא יפחד - כי אם מתוכחתו, ולא יקווה - כי אם חסדו, ולא יכעס - כי אם במה שמחייב רצונו, ולא ירצה - אלא במי שעושה רצונו, ולא ייקח - כי אם ברשותו, ולא ייתן - אלא למי שצווה אותו לתת לו. וכן בכל תנועותיו לא יעתיק רגל ולא יניע עפעף, אלא אחר הפקת רצון אדוניו בהם." ~ שער שלישי, פרק ה'