חתולה על גג פח לוהט

חתולה על גג פח לוהט הוא מחזה מאת טנסי ויליאמס, שהועלה על הבמה ב־1955.

הציטוטים בדף זה הם מתוך תרגומה של תרצה אתר.

בריק

"הכזב הוא השיטה שעל פיה אנחנו חיים. האלכוהול הוא דרך אחת לברוח, והמוות הוא הדרך השנייה..."
"בהמון דברים אני לא יותר טוב מהאחרים – ובכמה דברים אני אפילו יותר גרוע, מפני שאני פחות חי מהם. אולי העובדה שהם חיים, גורמת להם לשקר, והעובדה שאני כמעט לא חי, גורמת לי להיות ככה, במקרה כביכול – אמיתי – אני לא יודע אבל – בכל אופן – תמיד היינו ידידים... ולהיות ידידים – זאת אומרת גם לומר אחד לשני את האמת..."
"הקליק שמצלצל לי בראש כשאני מתחיל להיות שקט. אני מוכרח לשתות עד שהקליק הזה בא. זה בסך הכול דבר טכני , משהו כמו – כמו – כמו – איזה מפסק – זרם שעובד לי בראש, מפסיק את האור האדום והלוהט, ומדליק את האור הקריר של הלילה... ו... פתאום – שש... שקט!"
"לכל אדם יש דבר אחד גדול ואמיתי וטוב בחייו, דבר גדול וטוב אחד שהוא באמת אמיתי. אצלי זאת הייתה הידידות שלי עם סקיפר. ואת עושה ממנה דבר מלוכלך!"

ביג דדי

"סיפרו לי שהרבצת כמה דילוגים אתמול בלילה על מסלול המירוצים של הגימנסיה." ~ לבריק
"כן, אתה ממציא כל מיני תירוצים כמו זמן, ובחילה, שנגרמה בגלל 'כזב' וקשקושים בתחת! כשמתחילים להשתמש בשפה כזאת נמלצת בקשר למשהו, זה תשעים אחוז בלבול ביצים, ואני לא קונה את זה."
"החיים חשובים. אין שום דבר אחר שאפשר להישען עליו, גבר ששותה, זורק את החיים שלו לעזאזל. אל תעשה את זה. החזק בחיים שלך חזק."
"אני חייתי עם הכזב ועוד איך! למה אתה יכול לחיות עם זה לעזאזל, אתה חייב לחיות עם זה, אין שום דבר אחר שאפשר לחיות איתו בחיים, חוץ מכזב, אתה יודע?"
"אני עברתי את כל הבדיקות מאלף עד תו ועברתי את הניתוח המסריח ולא מצאו אצלי שום דבר חוץ מעווית המעי הגס, עווית שנגרמה כנראה מרוב גועל! מרוב כל השקרנים והשקרים שהייתי חייב להשלים עם קיומם המטונף ועם כל הצביעות המטונפת שהייתי במחיצתה כל הארבעים שנה האלה, ששנינו היינו יחד!"
"כן, אדוני, ככה זה, החיה האנושית היא חיה רעה, שמתה בסוף, אבל העובדה שהיא הולכת למות לא גורמת לה לרחם על אחרים, לא, אדוני."
"החיה האנושית היא חיה רעה שמתה בסוף ואם יש לה די כסף היא קונה וקונה וקונה ואני חושב שהסיבה לזה שהיא קונה הכול זה שעמוק בלב שוכבת בה התקווה שבין הדברים שהיא רוכשת לה, נמצאים חיי הנצח! מה שלא ייתכן לעולם..."
"הבורות – על המוות – אי הידיעה, זוהי הקלה. האדם לא ניחן בהקלה הזאת, הוא היצור החי היחידי בעל מודעות המוות. היחידי שיודע מה זה. כל האחרים הולכים מבלי לדעת, לאן מוליכים צעדיו של כל יצור חי, הולכים להם בלי לדעת, בלי שום תודעה, ובכל זאת, החזיר נואק, אבל האדם, לפעמים, הוא מסוגל לשתוק ולא לדבר על זה."
"בזמן האחרון הייתי ככה, שקט, כאן, לא דיברתי מילה, רק ישבתי ובהיתי לחלל. משהו כבד מאד העיק עליי, אבל הערב נגולה האבן מעל ליבי, לכן אני מדבר... השמיים נראים לי אחרים לגמרי..."
"אלוהים, אני לא יכול להסביר לך מה זה! השמיים פתוחים! אלוהים! הם נפתחו מחדש!"
"לעזאזל! אני יכול לנשום! – כל חיי הייתי כמו איזה אגרוף קפוץ מתנופף... מכה, מרביץ, מוחץ – ! עכשיו אני מתכונן לשחרר את האגרופים הקפוצים האלה וללטף בידיים האלה, ללטף ברכות..."
"נתתי להמון הזדמנויות להתחלק לי מבין האצבעות, ככה, בגלל ייסורי מצפון, שמרנות, וכל הבלבולי ביצים האלה... כל הדברים האלה הם שטויות, שטויות במיץ עגבניות! הייתי צריך שצל המוות ירחף עליי כדי לתפוס את זה."

מגי

"אני לא חיה איתך. אנחנו פשוט גרים בכלוב אחד."
"כשחיים עם מישהו שאוהבים – זאת בדידות יותר גדולה מאשר לחיות לגמרי לבד! אם הזה שאוהבים אותו לא אוהב בחזרה..."
"אני מגי, החתולה!"
"למה אני כזאת חתולה? – פ'ני שאני אכולת קנאה ומכורסמת מרוב געגוע!"
"אבל בריק? סקיפר מת! אני חיה! מגי החתולה – חיה! אני חיה!"
"אתה לא חושב שאני יודעת את זה? [...] שאני – שעברתי את השינוי! – המחריד הזה, שנעשיתי – קשה. מטורפת! אכזריות!! זה מה שאתה שמת לב שקרה לי בזמן האחרון. איך יכולת לשים לב לזה? זה בסדר. אני כבר לא רגישה כזאת כמו שהייתי, לא יכולה להרשות לעצמי להיות רגישה יותר. די."
"אני מצטערת, אני לא מנסה לטהר את ההתנהגות שלי, לעזאזל, לא! בריק, אני לא טובה. אני לא יודעת למה אנשים מוכרחים להעמיד פנים שהם טובים. אף אחד לא טוב. העשירים והאמידים יכולים להרשות לעצמם לכבד את המוסר המקובל והשמרני, אבל אני אף פעם לא יכולתי להרשות לעצמי את זה, כן, אבל – אני ישרה! תכבד אותי לפחות על זה, בסדר!?"
"אתה יכול להיות צעיר ובלי כסף, אבל אתה לא יכול להיות זקן בלי זה. אתה מוכרח להיות זקן עם כסף, מפני שלהיות זקן בלי זה, זה פשוט יותר מדי נורא, אתה מוכרח להיות או זה או זה, או צעיר או עם כסף אתה לא יכול להיות זקן בלי זה..."
"תמיד הייתה לך התכונה הזאת להיראות אדיש כמו איזה אחד שמשחק איזה משחק ולא שם דם אם הוא ינצח או יפסיד. ועכשיו אחרי שכבר הפסדת, לא הפסדת אבל הפסקת לשחק, יש לך את הקסם הנדיר והמיוחד הזה שבדרך כלל יש לאנשים נורא זקנים או חולים במחלה חשוכת מרפא, קסמם של המנוצחים. אתה נראה כל כך קריר, כל כך קריר, קריר בצורה מעוררת קנאה."
"אתה יודע, אילו חשבתי שלעולם, לעולם, לעולם לא תשכב אתי יותר, הייתי יורדת למטה למטבח, בוחרת את הסכין הכי ארוכה והכי חדה שרק יכולתי למצוא ותוקעת ישר בלב שלי. אני נשבעת שהייתי עושה את זה! אבל דבר אחד שחסר לי הוא קיסמם הנדיר של המנוצחים, אצלי הכדור עוד ביד, אדוני, ואני לא מתכוונת לוותר על הניצחון בשום מחיר! מהו ניצחונה של חתולה על גג פח לוהט? – הלוואי וידעתי... אני חושבת שהיא נשארת שם, כל זמן שהיא רק מסוגלת..."
"כשמשהו נרקב בזיכרון של הבן אדם, או בדמיון שלו, חוק השתיקה לא פועל, זה בדיוק כמו לסגור דלת ולנעול אותה כשהבית נשרף בפנים, ולקוות לשכוח שהבית נשרף. אבל להתעלם מן השריפה זה עוד לא נקרא לכבות אותה. השתיקה על משהו רק מגדילה אותו עוד יותר. זה צומח ונרקב בשקט בשקט ונעשה – ממאיר..."
"סקיפר ואני עשינו אהבה, אם אפשר לקרוא לזה אהבה, מפני שזה גרם לשנינו להרגיש את עצמינו קצת יותר קרובים אליך. אתה מבין, בן זונה שכמוך, אתה דרשת יותר מדי מאנשים. ממני, ממנו, מכל הבני זונה המחורבנים והמסכנים שבמקרה אהבו אותך, והיו כאלה המון, כן, המון כאלה היו, חוץ ממני ומסקיפר, אתה דרשת הרבה יותר מדי לעזאזל מהאנשים שאהבו אותך, אותך – היצור הנעלה! אתה – הברייה האלוהית!"
"אז הלילה אנחנו הולכים להפוך את השקר לאמת, ולאחר מעשה, אני אחזיר את הבקבוקים לארון הזה ושנינו נשתכר ביחד. כאן, הלילה, במקום הזה שהמוות בא להשתכן בו..."

אחרים

"משבר משפחתי תמיד מוציא מכל אחד ואחד את הטוב ביותר ואת הרע ביותר שיש בו." ~ גופר
"אני מדברת עכשיו בשפתו של הזקן. אני אשתו, לא אלמנתו, אני עדיין אשתו! ואני מדברת אליכם בשפה שלו!..." ~ ביג מאמא
"כשהנישואין עולים על שרטון, ומתחילים לטבוע באלכוהול, סימן שהשרטון מונח שם, בדיוק שם!" ~ ביג מאמא, מצביעה על המיטה

שיחות

בריק: "למה את קוראת לילדים של גופר מפלצות בלי צוואר?"

מגי: "כי אין להם צווארים. זאת לא סיבה מספקת בשבילך?"

בריק: "מה, אין להם שום צווארים בכלל?"

מגי: "אולי הם מחביאים אותם. מה שרואים בכל אופן, זה גופות קטנים ושמנים שמחוברים לראשים קטנים ושמנים, בלי שום קשר."

בריק: "זה עצוב מאוד."

מגי: "אתה יודע איך אני מרגישה, בריק? אני מרגישה כל הזמן כמו חתולה על גג פח לוהט!"

בריק: "אז תקפצי מהגג הזה, ישר למטה, חתולות קופצות נהדר מגגות, ישר על כפות הרגליים ובלי שום חבלה!"

מגי: "תראה, אני לא סומכת על שום דבר. לא, מוטב לי כבר להישאר על גג הפח הלוהט הזה ודי."

בריק: "גג פח לוהט זה לא המקום הכי נוח בעולם..."

מגי: "כן, אבל אני מסוגלת להישאר שם כל זמן שאני מוכרחה."

דיסקי: "למה עשית מרוץ מכשולים, דוד בריק?"

בריק: "מפני שפעם הייתי רגיל לעשות את זה, ואנשים אוהבים לעשות את מה שפעם הם היו רגילים לעשות... אפילו כשהם כבר לא יכולים לעשות את זה יותר..."

בריק: "אבל איך לכל השדים והרוחות את מתארת לעצמך – שתוכלי ללדת ילד מגבר שלא יכול לשאת אותך?"

מגי: "על הבעיה הזאת אני אהיה מוכרחה להתגבר איכשהו."

בריק: "מרוץ מכשולים, אבא, רצתי וקפצתי לי על מכשולים, אבל המכשולים הגבוהים האלה נעשו גבוהים מדי בשבילי, עכשיו."

ביג דדי: "פ'ני שהיית שיכור?"

בריק: "אילו הייתי פיכח, לא הייתי מנסה לעבור אפילו את הנמוכים שבהם..."

ביג דדי: "אני אעשה איתך עסק. אתה תגיד לי למה אתה שותה, ואני אמזוג לך משקה. אני אמזוג לך אותו בעצמי ואתן לך אותו ביד."

בריק: "למה אני שותה?"

ביג דדי: "כן! למה!?"

בריק: "תן לי לשתות, אז אני אגיד לך."

ביג דדי: "זה לא נקרא לחיות, זה נקרא לברוח מהחיים."

בריק: "אני רוצה לברוח מהם."

ביג דדי: "אז למה אתה לא מאבד את עצמך לדעת, בחור?"

בריק: "אני אוהב לשתות..."

ביג מאמא: "אני אומרת לכם – מה זה שהזקן תמיד אומר שהוא נגעל ממשהו?"

בריק: "הזקן אומר – 'קשקוש בתחת', שהוא נגעל ממשהו."

ביג מאמא: "בדיוק כך – קשקוש בתחת! אני אומרת לכם – קשקוש בתחת – כמו הזקן!"