טום ריגן
טום ריגן (באנגלית: Tom Regan) (נולד ב־28 בנובמבר 1938), פילוסוף אמריקאי ופעיל לזכויות בעלי־חיים. ריגן הוא מחברם של ארבעה ספרים העוסקים בפילוסופיה של זכויות בעלי־חיים, כולל "הטיעון לזכויות בעלי־חיים" (באנגלית: "The Case for Animal Rights"), אחד הספרים המשפיעים ביותר בקרב התנועה המודרנית לשחרור בעלי־חיים.
מתוך ספריו
[עריכה]"לפיד ההגיון וחרב הצדק"
[עריכה]- "רבות נאמר שהעמדה בה אנו נוקטים – העמדה האבולישניסטית – היא 'קיצונית', ושאנו, התומכים בגישה זו, 'קיצוניים' גם כן. עמדה זו מרמזת על כך שדעות 'קיצוניות' לא יכולות להיות צודקות, וש'קיצוניים' תמיד טועים.
אבל אני קיצוני כשזה נוגע לאונס – אני מתנגד לכך בכל המקרים.
אני קיצוני כשזה נוגע לניצול ילדים – אני מתנגד לכך בכל המקרים.
אני קיצוני כשזה נוגע לאפליה על רקע מיני או גזעני – אני מתנגד לכך בכל המקרים.
אני קיצוני כשזה נוגע להתעללות בקשישים – אני מתנגד לכך בכל המקרים.
האמת הפשוטה היא שגישה מוסרית היא בדרך כלל קיצונית, וחייבת להיות כזאת, כי כאשר האי־צדק הוא מוחלט, חובה להתנגד לו באופן מוחלט."
"הטיעון לזכויות בעלי־חיים"
[עריכה]- "מה שלא צודק – לא צודק מיסודו – עם הדרך בה מתייחסים לבעלי־חיים אלו לא הפרטים שמשתנים ממקרה למקרה. זה כל המערכת. גלמודיות עגל החלב היא פאתטית, גורמת ללב לרעוד; כאבה הפועם של שימפנזה עם אלקטרודות שתולות עמוק במוחה מעורר שאט־נפש; מותו האיטי והמענה של הדביבון, שנתפס במלכודת־רגל, הוא מייסר. אבל מה שלא צודק הוא לא הכאב, הוא לא הסבל, הוא לא הקיפוח. הם חלק מהתרכובת של מה שלא צודק. לפעמים – לעתים קרובות – הם גורמים לעניין להיות הרבה הרבה יותר גרוע. אבל הם לא הבסיס לגרימת העוול.
הבסיס לגרימת העוול היא המערכת שמאפשרת לנו לראות בעלי־חיים כמשאבים שלנו, הנמצאים כאן בשבילנו – לשם מאכל, לשם ניסויים רפואיים או לניצולם לשם רווח או שעשוע. ברגע שאנחנו מקבלים השקפה זו – של בעלי־חיים כמשאבים שלנו – השאר הוא צפוי כפי שהוא מצער. מדוע לדאוג לבדידותם, לכאבם, למותם? כיוון שבעלי החיים קיימים בשבילנו, להביא לנו תועלת, בצורה זו או אחרת, מה שפוגע בהם לא באמת משנה – או משנה רק אם זה מתחיל להטריד אותנו, גורם לנו להרגיש מעט לא נוח כאשר אנחנו אוכלים את אומצת העגל, למשל. אז כן, בואו נוציא את עגלי החלב מהריתוק המבודד, ניתן להם יותר מרחב, קצת קש, כמה שותפים. אבל בואו נשמור על אומצת העגל." - "יש פעמים, והן לא נדירות, שעיניי דומעות כאשר אני רואה, קורא או שומע על מצוקתם הבזויה של בעלי־חיים בידי בני־אדם. כאבם, יגונם, בדידותם, חפותם, מותם. כעס. זעם. רחמים. צער. שאט־נפש. כל הבריאה כולה נאנקת אל מול כמות הרוע שאנחנו בני האדם המטנו על יצורים חסרי אונים ואילמים אלו. זהו לבנו, לא רק ראשנו, הקורא לסיום כל הדבר הזה, הדורש מאיתנו להתגבר, למענם, על ההרגלים והכוחות שמאחורי הדיכוי השיטתי שלהם."
"הפילוסופיה של זכויות בעלי־חיים"
[עריכה]- "גזענים הם אנשים החושבים שבני גזעם נעלים על בני גזע אחר רק משום שהראשונים שייכים לגזע ('העליון') שלהם. סקסיסטים הם אנשים החושבים שבני מינם נעלים על בני המין האחר רק משום שהראשונים שייכים למין ('העליון') שלהם. גם גזענות וגם סקסיזם הם פרדיגמות של צרות אופק שלא מוסרי לתמוך בהן. לא קיים גזע או מין 'עליון'. הבדלי גזע ומין הם הבדלים ביולוגיים, לא מוסריים.
הדבר נכון באותה מידה בנוגע לסוגנות [ההשקפה שבני המין של ההומו־ספיאנס (המין האנושי) נעלים על שאר המינים הביולוגיים רק משום שהם שייכים למין ביולוגי ('עליון') מסוים] מפני ששום מין ביולוגי אינו 'עליון'. לחשוב אחרת, זה להיות בעל דעות קדומות, לא פחות מאשר אנשים גזענים או סקסיסטים." - "אלו לא כלובים גדולים יותר, נקיים יותר, שהצדק דורש במקרה של שימוש בבעלי־חיים לצורך מחקר, למשל, אלא כלובים ריקים; לא משקים 'מסורתיים', אלא חיסול טוטאלי של כל מסחר בבשר של חיות מתות; לא ציד ומלכודות 'הומאניים יותר', אלא הכחדה טוטאלית של המנהגים הברבריים האלה.
מפני שכאשר אי־צדק הוא מוחלט, על אדם להתנגד לו באופן מוחלט. לא הייתה זו עבדות 'מתוקנת' שהצדק דרש, לא העסקת ילדים 'מתוקנת', לא דיכוי נשים 'מתוקן'. בכל המקרים הללו, ביטול טוטאלי היה הפתרון המוסרי היחיד. להסדיר אי־צדק בחוק זה להאריך אי־צדק."
