יהודה עמיטל
מראה
הרב יהודה עמיטל (ג' בחשוון ה'תרפ"ה, 31 באוקטובר 1924 – כ"ז בתמוז ה'תש"ע, 9 ביולי 2010), ראש ומייסד ישיבת הר עציון, מייסד מפלגת מימד ושר בממשלת ישראל.
לימוד תורה
[עריכה]- "במקום שאינך מכניס תורה – נכנסים דברים אחרים."
- "אין דבר נייטרלי. אין מקום לאמירה 'אני לא למדן'. אם אינך למדן, סופך שתעסוק בדברים בטלים."
- "מי שבונה את חייו רק על אווירה, נשאר עם 'עסקי אוויר' – 'לופטגעשעפט'."
- "יש חשיבות גדולה שאדם ימשיך בלימוד עיוני במשך חייו, גם לאחר שהוא עוזב את לימודו הקבוע בבית המדרש. לא רק משום שזוהי המדרגה הגבוהה בלימוד תורה, אלא מפני שדווקא בדרך זו באה לידי ביטוי עבודת ה' במלוא עוצמתה."
הלכה
[עריכה]- "בזמננו, ובמיוחד בין חיילים, מצווים אנו לחפש כל טצדקי (=תחבולות) לקרב ולא לרחק חס וחלילה." ~ מנמק מדוע הוא פוסק לקולא
- "למרות חשיבות גורם המתח בחיים, יש להיזהר ממתח מופרז בעבודת ה', מתוך עצבנות יתר. כשם שבכל תחום בחיים הפרזה נתפסת כמוזרות, כך גם בקיום מצוות. זאת, בניגוד לתפיסה הרווחת, המזהה הקפדה יתרה עם יראת שמים [...] עודף חשש עלול להביא לידי שיתוק מוחלט, וגם כאן צריך למצוא את האיזון הנכון."
- "קבלת תורה המבוססת אך ורק על קבלתה מרצון, ללא יסוד של כפייה, יש בה פגם."
- "יציבות וקביעות הן כלל גדול בתורת החינוך היהודי. אני סבור שה'התנדנדות' של ימינו מבטאת חוסר ביטחון."
ארץ ישראל
[עריכה]- "ייעודו של עמנו הוא להיות אור לגויים, לא כיחידי סגולה אלא כ'עם סגולה'. מעבר לבעיות היום־יום החברתיות, הכלכליות והצבאיות, עלינו להיות מופת ערכי, מופת מוסרי. ארץ ישראל נועדה להיות אדמתה של חברת מופת יהודית."
- "מפליא הדבר, שחזון הגאולה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שעיקרו היה תחייה רוחנית של עם ישראל עם השיבה לארץ, נצטמצם בשנים האחרונות אצל אלה שרואים עצמם כתלמידיו וממשיכי דרכו, למצוות יישוב ארץ ישראל בלבד. יעיין כל אחד בספר 'אורות' ויבחן כמה מקום תופס בו הנושא של ארץ ישראל (שלא לדבר על גבולות הארץ) לעומת נושא 'התחייה הרוחנית של עם ישראל'."
- "אי אפשר לפסול כל דעה שונה וכל מי שאינו חושב כמו כולם."
ישיבת הר עציון
[עריכה]- "כשהקמתי את הישיבה, האדריכלית תכננה בית מדרש כמו היכל התרבות, בלי חלונות. סיפרתי לה על אותו צדיק: כשנשמעה בעיירה תקיעת שופר ואנשי הקהילה חשבו שהמשיח הגיע, הוציא הצדיק את חוטמו מחוץ לחלון, רחרח קלות, ואמר: 'לא, כשהמשיח יגיע, אפשר יהיה להרגיש את זה באוויר'. בבית המדרש צריך חלונות, כדי להרגיש מתי המשיח מגיע."
- "בארבעים שנות הישיבה התאפקתי מלהגיד זאת. דומני כי מאז רבי עקיבא ועד אליי, לא היה ראש ישיבה ששלח את תלמידיו להילחם."
- "פעם היה תנאי בל יעבור שראש ישיבה חייב להיות מסוגל להעביר שיעור עיון בהלכה. היום אדם יכול להיות ראש ישיבה בלי להעביר שיעור אחד."
- "בחרנו ברב מדן וברב גיגי לא משום שהם גדולים על פני אחרים. יש לנו בצוות הישיבה תלמידי חכמים שיכולים להיות ראשי ישיבה מצד גדלותם, וניתן לומר על כל הר"מים בישיבה שהם מעבירים על מידותיהם."
- "כמו שאני והרב ליכטנשטיין הסתדרנו בינינו, על אחת כמה וכמה אני בטוח שנסתדר ארבעתנו."
- "רק הקב"ה יכול לפטור אותי מן הישיבה. החיוניות שבה חנן אותי הקב"ה גם בגילי תיפגע אם אפסיק להיות בבית המדרש, ולכן אין לי סיבה לעזוב."
- "אחת העבודות הקשות ביותר היא לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק."
- "יש רק מתח אחד חיובי הקיים בתפקיד של ראש ישיבה, ולצערי איני בטוח שאני עדיין עומד בו. לפני כמה שנים קיבלתי על עצמי שברגע שלא אחוש מתח לפני שיחה או לפני שיעור כללי – אפרוש. לאחר 40 שנה בראשות הישיבה אני חייב להודות שלא תמיד יש לי את המתח הזה. במקרה הזה מדובר במתח חיובי שאני מאחל לכם עד גיל פרישה."
- "אני לא רוצה עמיטלים קטנים, אני רוצה תלמידים חושבים שיוכלו לחלוק עלי."
כללי
[עריכה]- "כשם שדרשתי הקמת ועדת חקירה לאירועי סברה ושתילה, כך אני דורש הקמת ועדת חקירה לאירועי עמונה. לא הייתה כל הצדקה לדרך האכזרית שבה בוצע הפינוי."
- "היה חשוב לי שישמעו את השיעורים שלי, כדי שיתייחסו אליי ברצינות. יש היום כל מיני רבנים שהם עמרצים (עמי ארצות) גמורים, וזה לא מפריע להם לפרסם דעת תורה."
- "קשה לי להגיד 'אתה בחרתנו' בתפילת החגים. אני גם שואל את עצמי איך אמרו המתפללים באושוויץ ובמטהואזן את המילים הללו."
- ""יש פסוק שאומר 'שארית ישראל כטל' (ספר מיכה, פרק ה, פסוק ו). הרגשתי שהפסוק מתאר את המצב בו היינו בזמן מלחמת השחרור, כשהיינו בודדים ונלחמנו לבד כמעט נגד כל העולם כולו. חיפשתי איזה שם – אהיה כטל לישראל." ~ ביחס להחלפת שם משפחתו,[1]
נאמר עליו
[עריכה]- ""כשהוא הכניס אותי לעולמה של תורה, לא הרגשתי צמצום וסתירה, וזה מלמד עליו הרבה. אני לא יודע אם מישהו אחר היה יכול להכניס אותי כך לעולמה של תורה" ~ הרב צבי טאו [1]
קישורים חיצוניים
[עריכה]- ^ באמונתו – סיפורו של הרב יהודה עמיטל עמ' 63