יום הסנונית

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עטיפת הספר

יום הסנונית (באנגלית: The Day the Swallows Spoke) הוא רומן מאת הסופרת דלין מתיה, שיצא לאור בשנת 1992.


(הציטוטים הם מתוך התרגום העברי של אמציה פורת, הוצאת עם עובד, 1996)

  • "היא לא צופה בחדשות עוד ולא קוראת עיתונים. טוב ורע, אמת ושקר – אלה זרמים שזורמים יחד ומעמידים נהר אחד, גואה וגועש. אחת היא איפה את משקעת את הדלי, המים שאת מושכת ומעלה אינם צלולים."
  • "תניחי את המאבק ליודעים. למי שמסוגלים להרגיש. למי שיש בכוחם לראות סבל וכאב."
  • "ואפפה אותה הרגשה משונה שהנה הכול נעשה קל ומואר יותר סביבה. אני ארמינטה רוסו, צעקה פתאום בנפשה פנימה. אני אני. אני יושבת על שפת האמבט במעון אשה אי שם על כף רגלה של אפריקה, והארץ סובבת לה באוויר בשקט, היא ואני וכל מה שעליה."
  • "היא בולשת את מצפונה למצוא בו אשמה, ואינה מוצאת. אין לה בלבה אלא הרגשה שכל מקום שהיא מניחה את היהלומים, גובר בו האור."
  • "היא רוצה ילד, והם יגורו בבית שאת חלונותיו אפשר להניח פתוחים בבטחה בארץ שאין זורעים בה שנאה בין בני־אדם, שנאה שצומחת וגדלה עד ששלוחות שורשיה חונקים לאטם את לבות בני־האדם! במקום שהטוב והרע והאמת והשקר אינם זורמים יחד בזרם אחד ומציפים הכול בדרכם. במקום שלא יהיו ילדיה השנואים מכול..."
  • "היא תלך ותשב בארץ שתוכל ללכת בה בגן בגשם. במקום שאין לך לפחד בחושך. שאין הבזקי ברקים שממתינים להכות."
  • "החומה שבנה האפריקנר מסביב לעצמו קרויה נפרדות, הפרדה, אפרטהייד. וזאת הקללה העומדת ליפול עליהם בזמן שאחרים משמינים מן הזהב והיהלומים שלנו!"
  • "יש שוטים שצריכים שיבנו להם גשרים בשביל להגיע אל האמת. שוטים אחרים בונים להם גשרים משלהם על פני האמת – להיעזר בהם כדי להתחמק מן האמת. כל גשר שאנחנו בונים כדי להתחמק מאמת כלשהי סופו לקרוס במוקדם או במאוחר."
  • "בעומק לבה אולי יש לה בזה גם מסע של נקמה, אף על פי שהמילה הזאת אינה אהובה עליה. אולי היא רוצה לנסוע אל קימברלי כדי לטפס על חומה אסורה, להרים אבן ולזרוק אותה בחלון בכל כוחו של הכעס שבה, ואז לברוח..."
  • "אני נוסעת מחר, ואני אומרת לעמוד על אחד הגשרים הטובים והאיתנים שבעולם. וכשאעמוד עליו אני אומרת לירוק ולהוציא את מררת הרעל האחרונה שבי. ואז אהפוך את גבי ואלך לי מן הארץ הזאת, ואקח את הכסף שלא גנבתי מאיש."
  • "היה לי פעם ידיד אחד, אהוב עליי כמו אח. הוא היה אומר שפרסטר ג'ון אינו אלא שמו הסודי של הרוח הגדול השוכן אי שם בין הדרום לצפון. לי זה מקום שקומץ של יהלומים מחכה לי שם, כדי שאוכל לעזוב את הארץ סוף־סוף. ואם אני כבר שם הייתי רוצה לשאול את הרוח הגדול הזה מפני מה לא היו בלבו מעולם רחמים עלינו."
  • "אפריקה אינה רוצה ילדים לבנים. אפילו לרגליה אין היא רוצה לפנות לך מקום אם עורך לבן. וכשאמך אינה רוצה בך עוד, את הולכת לך."
  • "תחילה עולה בה הכעס. ואחר כך חוסר הישע. ואחר כך רחמים מכוססים ואשמה וחמלה, עד שהיא כורעת ושולחת יד ונוגעת באדמה הצהובה והחמימה, ואומרת שצר לה, כי אין היא יודעת מה תאמר עוד. ומן האדמה עולה עצבות וחומרת וגואה בה עצמה, כאילו ראוי לה להזיל את הדמעות העצורות."
  • "אפריקה נכה, כפות רגליה של אפריקה כואבות. אין היא יכולה אלא להבטיח דריכה קלה ככל האפשר כל זמן שהיא עוד שם. לעולם לא תאמר עוד שהיא הולכת מפה מפני שאפריקה אינה רוצה ילדים לבנים – היא חורת בה מן הדברים האלה. ילדיה הלבנים הם שהניעו את חפירת הבורות, ועדיין הם המניעים את חפירתם."
  • "היא תאמר שהיא נוסעת מפה מפני שהיא מתביישת שיכלה לחשוב שיש בכוחה לעמוד כנגד אימפריה אדירה ולסחוט משפט נוח יותר על העם הקטן הזה שבין מערב למזרח. היא תאמר שהייתה סבורה שאדם שאינו פוסק מלהיאחז בעוול, סופו שיגיע אל הצדק."
  • "תבין, לא רציתי להיות בת לעם השנוא ביותר על האדמה. כשנוכחתי שאין לי ברירה, כי אני מי שאני, החלטתי להילחם במי שאני. אבל קמעה קמעה התחלתי להבין שאיננו רעים ומקולקלים כמו שאומרים עלינו. לכן התכעסתי עוד יותר. כשבאתי לכלל מסקנה שבעצם אין לנו מקום פה, בארץ הזאת, החלטתי ללכת ולחפש לי מקום אחר לחיות בו. הייתה לי אפוא ברירה, ככלות הכול. אבל עכשיו אני יודעת דבר שלא ידעתי אמש: אפריקה לא רצתה מעולם שנעזוב אותה ונלך לנות אנחנו ילדי רגליה. היא רצתה גם רצתה בנו, אלא שהאמת והשקר והטוב והרע התערבבו והתבלבלו עד להחריד. אין היא יכולה לדאוג לנו עוד, נמאסו עליה ילדיה. כל ילדיה כולם. ואני לא קניתי את היהלומים."