יוסף שילוח
יוסף שילוח (9 ביולי 1941 - 3 בינואר 2011), שחקן קולנוע ותיאטרון ישראלי, חתן פרס אופיר.
אמרותיו
[עריכה]- "אני לא אוהב לראות את עצמי בקולנוע. יש כמה סצנות שאני אוהב, מ'חגיגה לעיניים,' מ'כיכר החלומות,' אבל אלה רק רגעים. תמיד יוצא שאומרים לי, 'יו, בדיוק ראיתי אותך בכך וכך.' אבל אותי זה לא מעניין. הסיפוק היחיד בשבילי הוא שעשיתי את הסרט. לראות אותו? זה לא מעניין אותי. אם תפקיד הוא טוב זה הסיפוק שלי." ~ על עבודתו כשחקן (יוני סמאש, לזכור אותו בחיוך: מפארוק ועד רס"ר שמש, באתר nrg, 3 בינואר 2011)
- "אנשים מתעניינים במה שאתה מעניין אותם. אמצעי התקשורת ככלל והערוצים המסחריים בפרט שיטחו לאנשים את המוח. הם קולטים בדיוק את מה שמלעיטים אותם ואז, בדיעבד, בטלוויזיה מצדיקים את העובדה הזאת שזה מה שאנשים רוצים. זה לא נכון. השאלה היא מה אתה רוצה להביא לציבור. הכול נגוע בפוליטיקה." ~ על עיסוק בתרבות הרייטינג השטחית (יוני סמאש, לזכור אותו בחיוך: מפארוק ועד רס"ר שמש, באתר nrg, 3 בינואר 2011)
- "אני שומע שקיים מבקר כזה או אחר... אני לא מבטל אותו אבל הוכח לדאבונו – או לשמחתו – שכנראה שיש קהל מאוד רחב שאוהב את הסרטים האלה. אין לי טענות למבקרים כאלה. הם אלה שצריכים לפשפש במוחם, לא במעשיהם. כל אותם 'סו קולד' אנשי אמנות, מצד אחד יוצאים נגד הסוג הזה של הקומדיות הקלילות, מצד שני יודעים שזה מה שהקהל רוצה ומצד שלישי שונאים אותי. ואני לא רוצה להילחם בהם. הם לא מעניינים אותי. אני אמנם יכול לשבת איתם לדיאלוג ולהביע עמדה, אבל הם לא יכולים לשבת במגדל שן ולהעביר ביקורת." ~ על הפער בין רצון הקהל לסרטי בורקס ובין סלידת כותבי הביקורות מהם (יוני סמאש, לזכור אותו בחיוך: מפארוק ועד רס"ר שמש, באתר nrg, 3 בינואר 2011)
- 35" שנה מחיי הקדשתי לפעילות חברתית ולנושאי שלום ובלה־בלה־בלה, ותראה מה קורה. אתה חושב שאתה עושה, ואתה רץ ולא ישן ועוזב משפחה, ועולם כמנהגו נוהג. אנחנו שעמדנו וצעקנו לפני 25 שנה – נידו אותנו. והיום? האנשים הכי קיצוניים מממשים את החזון שלנו. אני לא אגיד לך שאני מתגעגע לתמימות שלי כי לא הייתי תמים, אבל אני כבר לא רוצה לעשות מהפכות ולא לשנות חיים של בני אדם. אני משרבט לעצמי. אני חושב עם עצמי." ~ על האכזבה מהפעילות החברתית שלא הניבה את התוצאות שקיווה להן (יוני סמאש, לזכור אותו בחיוך: מפארוק ועד רס"ר שמש, באתר nrg, 3 בינואר 2011)
נאמר עליו
[עריכה]- "שילוח לא “שיחק” את הדמות הוא יצר אותה. הוא בנה אותה שכבה על גבי שכבה, עם תזמון קומי מושלם, עם דיוק כמעט אובססיבי, עם פרפקציוניזם נדיר. עד כדי כך, שהיום כל חיקוי של “פרסי” הוא בעצם הדהוד של יוסף שילוח. הוא לא רק שיחק דמות הוא הפך להיות המקור שלה. 'ספיחס', 'סבבה', 'אלכס חולה אהבה', 'משפחת צנעני' ו־'הטוב הרע והלא נורא' הפכו אותו לשם שכל אחד מכיר. אבל מאחורי ההצלחה הזו מסתתרת גם מורכבות. כי זו דמות שהוא עצמו לא אהב. דמות שהוא הרגיש לעיתים שהיא מצמצמת אותו, אולי אפילו מקטינה אותו. ויש בזה משהו כמעט טרגי שדווקא מה שהקהל הכי אהב, היה הדבר שהכי פחות ייצג בעיניו את מי שהוא באמת כשחקן" ~ על הדמויות הקומיות והאהובות של יוסף שילוח ז"ל (אייל ריפס, "היום מצויין יום הולדתו של יוסף שילוח", דף האמנות השביעית|קולנוע וטלוויזיה, תאריך 12.7.2026)
- "הקריירה של יוסף שילוח היא הרבה מעבר לדמות הפרסי. הרבה מעבר לצחוק. הרבה מעבר לקריקטורה. ב'השוטר אזולאי' של קישון, למשל הוא לא רק “עבריין”. הוא אדם. ישנה סצנה אחת, שבה הוא ושייקה אופיר שותים ורוקדים יחד סצנה שנראית פשוטה, כמעט קלילה, אבל בתוכה יש עולם שלם: בדידות, חברות, רגע קטן של אנושיות בתוך מציאות קשה. ושילוח בלי מאמץ נראה לעין מצליח להיות גם וגם. גם קשוח, גם פגיע. ב'אבו אל בנאת', שוב לצד שייקה אופיר, הוא מביא אמת פשוטה, כמעט שקופה כזו שלא מנסה להרשים, אלא פשוט להיות. וב'כץ וקרסו' הוא כבר יוצר דמות עם זהות ברורה, חדה, מלאה באופי. וב'חגיגה בסנוקר' — סלבדור שלו הוא לא רק תפקיד, הוא זיכרון תרבותי. משפטים, הבעות, רגעים שנשארים לנצח" ~ על הדמויות הדרמטיות של יוסף שילוח ז"ל (אייל ריפס, "היום מצויין יום הולדתו של יוסף שילוח", דף האמנות השביעית|קולנוע וטלוויזיה, תאריך 12.7.2026)
- "אבל אולי העומק האמיתי שלו מתגלה דווקא כשאין צחוק. בסרטים של משה מזרחי 'הבית ברחוב שלוש' ו־'אני אוהב אותך רוזה' הוא מוכיח שהוא שחקן דרמטי מהשורה הראשונה. כזה שלא צריך להרים את הקול כדי לגעת. מספיק מבט. מספיק שקט. 'כיכר החלומות' של בני תורתי, שם, בעיניי, מתגלה כל מה שהוא היה. זו לא הייתה רק חוויה קולנועית, זו הייתה פגישה עם אמת אנושית. הדמות שלו, עם הפאה הכמעט מגוחכת יכלה בקלות ליפול לקריקטורה. אבל בידיים שלו היא הופכת לדבר הכי אנושי שיש. כל מבט, כל תזוזה קטנה בפנים מספרים סיפור שלם. וזה אולי הסוד של יוסף שילוח. הוא היה שחקן טוטאלי לא במובן החיצוני, אלא במובן הפנימי. הוא לא רק גילם דמויות הוא האמין בהן. הוא חי אותן. הוא נתן להן לב. ולכן גם כשהדמות מוגזמת היא מרגישה אמיתית. וגם כשהיא שקטה היא מהדהדת. יש משהו כמעט נדיר ביכולת הזו לעבור בין קצוות בין קומדיה לפריפריה של הומור עממי, לבין דרמה עמוקה ואנושית בלי לאבד אמינות. שילוח עשה את זה שוב ושוב, כאילו זה טבעי. ויש גם את 'לילסדה' של שמי זרחין סרט שראיתי אינספור פעמים. שם הוא מגלם אב משפחה בתוך סיפור עדין של חשד, אהבה ופחד מאובדן. זו הופעה רכה, כמעט שברירית, מלאה בחום. ולצד שחקנים נפלאים גילה אלמגור, אלון אבוטבול, דרור קרן, אסתי זקהיים, איצ׳ו אביטל דווקא הוא, בעיניי, מצליח לגעת הכי עמוק" ~ על הדמויות הדרמטיות של יוסף שילוח ז"ל (אייל ריפס, "היום מצויין יום הולדתו של יוסף שילוח", דף האמנות השביעית|קולנוע וטלוויזיה, תאריך 12.7.2026)
- "בשנתיים האחרונות זכה יוסף שילוח למספר מדהים של מחוות ופרסים על מפעל חיים, הן מצדה של האקדמיה הישראלית לקולנוע והן בפסטיבל ירושלים. החיבוק מן הממסד הגיע בשעה ששילוח נאבק באומץ במחלתו, בזמן שכולם ספרו את שעותיו ובזמן של לפחות שלושה אם לא ארבעה עשורים אחרי שיאו כקומיקאי. על הערכה בזכות תפקידים דרמטיים בסרטים כמו 'הבית ברחוב שלוש' מתחילת שנות השבעים, למשל, אין מה לדבר. אבל לאחר שנפטר, או בתקופה בה קצו התקרב, פתאום החלו כולם מכירים ומוקירים את גדולתו ותרומתו לתרבות הקולנוע בישראל." ~ על דמותו של שילוח בנוף הקולנוע הישראלי (אורון שמיר, "יוסף שילוח: הקהל אהב, הממסד התעלם", באתר עכבר העיר, 4 בינואר 2011)
- "יוסף שילוח היה לא רק שחקן אלא סמל בתרבות הישראלית. לאורך השנים הוא הצליח להתקבע גם כדמות קומית וקריקטורית מובילה בסרטי קאלט בלתי נשכחים, וזאת לצד תפקידים מורכבים, מרגשים ודרמטיים." ~ מיכה לבינסון סופד לשילוח עם היוודע דבר פטירתו (מרב יודילוביץ', השחקן יוסף שילוח הלך לעולמו, באתר ynet, 3 בינואר 2011)
