ים המוות (ספר)

ים המוות (בפורטוגזית: Mar Morto) הוא רומן מאת הסופר הברזילאי ז'ורז' אמאדו שיצא לאור ב־1936. עלילת הרומן מתרחשת על רקע חיי הספנים והדייגים בעיר הנמל סלבדור (בָּאִייָה) בברזיל.

"נדיר מאוד שאיש יבשה יבין ללבו של איש ים."
"הים מסתורי הוא כל כך שאפילו ימאים ותיקים לא ירדו לחקרו."
"בלילות סוערים האהבה מענגת במיוחד."
"הנשים של הים, נשים שגורל אחד נגזר על כולן: לחכות בליל סערה לבשורה על מותו של הגבר."
"לאנשי הנמל יש רק דרך אחת בחייהם: דרך הים. בה הם הולכים, כי זה גורלם. הים הוא אדונם של כל אלה. ממנו באים כל השמחה והעצב, כי הים הוא המסתורין שאפילו הוותיקים שבספנים אינם מבינים, ואפילו אותם בעלי ספינות קשישים, אלה שכבר אינם מפליגים ורק מתקנים מפרשים ומספרים סיפורים, גם הם אינם מבינים. מי בכלל יוכל לפענח את המסתורין של הים? מן הים באה המוזיקה, באה האהבה ובא המוות. והיכן זורח הירח הכי יפה אם לא על הים? הים הפכפך הוא, וכמותו חייהם של אנשי הספינות. מי מהם זכה כבר לסיים את חייו כמו אנשי היבשה, שמפנקים את נכדיהם ומתכנסים עם משפחותיהם לארוחות הצהריים והערב? איש מהם אינו פוסע באותו צעד יציב שיש לאנשי היבשה. לכל אחד מהם טבע משהו בקרקעית הים: בן, אח, זרוע, ספינה שהתהפכה, מפרש שנקרע לגזרים ברוח הסערה. אבל מי מהם אינו מכיר את שירי האהבה האלה של הלילות ברציף? מי מהם אינו יודע לאהוב במלוא הפראות והמתיקות? כי הלוא בכל פעם שהם שרים או אוהבים עלולה להיות הפעם האחרונה. כשהם נפרשים מנשותיהם, הם אינם מסתפקים בנשיקות חטופות, כמו אנשי היבשה שהולכים לעיסוקיהם. הם נפרשים ארוכות, ומנפנפים בידיהם שעה ארוכה, כאילו המשיכו לקרוא להן שתבואנה."
"ימאנז'ה. היא אם המים, היא גבירת הימים, וכל הגברים שחיים מעל הגלים רועדים אפוא מפניה ומאוהבים בה. והיא מענישה. לעולם לא תיראה בפני הגברים, אלא אחרי מותם. את המתים בסערה היא מעדיפה על כל האחרים. ואת מי שמתו בניסיון להציל אחרים, אולם היא לוקחת איתה לימים רחוקים, וכמו אוניות היא גוררת אותם דרך כל הנמלים ומריצה אותם על פני כל הימים. את גופותיהם של אלה איש אינו מוצא, כי הם הולכים עם ימאנז'ה. כדי לראות את אם המים רבים כבר השליכו עצמם אל היום וחיוך על פניהם, ומאז לא נראו עוד."
"הים הוא ידיד, הוא ידידו המתוק של כל מי שחי בו."
"גבר שחי בים חייב להיות חופשי."
"אין אמא בעולם, גם הכי גרועה, שלא אוהבת את הילדים שלה. אפילו הנקבה של הלוויתן, שזאת בסך הכול חיה שאין לה מחשבות, מגינה על הגורים שלה מפני הדייגים ומוכנה גם למות בשבילם."
"מי לא יודע שלבכות זה לא משהו שגבר אמור לעשות? וספן יודע זאת טוב יותר מכל אחד אחר. הנשים כבר בוכות מספיק. ספן לא אמור לבכות."
"כדי לאהוב את ימאנז'ה, האם והרעיה, צריך למות."
"ספן חוזר למות בנמל שלו, לצד הספינות שלו והמים שלו, אלא אם כן הוא מת בים. כך או כך, הוא חוזר מיד עם ימאנז'ה, כדי לראות את הירח זורח על הנמל שלו ולשמוע את הזמירות של בני עמו."
"הים ניצב כעת מולה, הים שכבר טרף רבים מתלמידיה, וגם את חלומות נעוריה טרף. הים הנהדר והנורא. הים הוא חופשי, כך אומרים, וחופשי גם מי שחי בו. אבל דולסה ידעה היטב שזה איננו המצב, שהגברים האלה, הנשים האלה, הילדים האלה, הם אינם חופשיים באמת כי אם קשורים בשלשלאות אל הים, שבויים בו כאסירים, ודולסה לא ידעה היכן נמצאים בתי המאסר שכלאו אותם והיכן מונחים האזיקים של העבדות הזאת."
"ילדי הנמל אינם הולכים ללמוד באוניברסיטאות; הם הולכים אל הספינות ואל הסירות. בלילות הם שרים וקולם של אחדים מהם ערב. אבל שיריהם עצובים בדיוק כמו חייהם."
"לכל אונייה יש נמל ששמו כתוב עליה מאחור, מעל המדחפים. כך גם הספן נושא עמו בלבו את נמל הבית שלו. אחדים אף מקעקעים את שמו על החזה עם שמות אהובותיהם. קורה שאונייה טובעת הרחק מן הנמל שלה. גם ספן עלול למות הרחק מנמל הבית שלו. אבל מהר מאוד הוא חוזר אליו עם ימאנז'ה, שיודעת מאין בא כל אחד מהם. הוא חוזר לפגוש את האנשים שלו ואת הירח שלו בטרם יצא אל הלא־נודע."
"האמת היא שבנמל לא נשמע מעולם סיפור על בן ספנים שהתפתה לחיים השלווים של העיר. אם מישהו יספר משהו כזה לזקנים שמטליאים מפרשים, הם לא יבינו על מה הוא מדבר, ומן הסתם יפרצו בצחוק. זה שמישהו יכול להתפתות ולהפליג לארצות אחרות, זה כן. אבל שמישהו יעזוב את הספינה שלו בשביל חיים בעיר? לזה אפשר להקשיב רק בעזרת לגימה הגונה של קשאסה ובלוויית צחוק בריא."
"דרך הים, הרחבה והפתלתלה, דווקא היא המפתה אותו. והיא תיקח אותו, בכך לא היה לו ספק, למקום שבו ימצא את מה שחסר לו – אהבה, מוות, מה שלא יהיה. הים הוא הגורל שלו."
"עיניה עמוקות כמו הים, וכמוהו הן משתנות. הן ירוקות, ירוקות מאהבה בלילות על החול. הן כחולות בימים שקטים, ומקבלות צבע של עופרת כשהשקט מבשר סערה."
"לאיש בנמל אין שם אחד בלבד. לכל אחד שם יש כינוי או שם מקוצר, או מוארך, או משהו שמוסיפים לו כדי שיזכיר סיפור כלשהו, קטטה או אהבה שבהן לקח חלק."
"על דפנות חרטומה של כל ספינה צבוע שם הנמל שלה. היא יכולה להסתובב בנמלים אחרים, לשוטט שנים רבות, אבל את נמל הבית שלה לא תשכח, ויום אחד עוד תשוב אליו. כך גם ליבם של הספנים: הם לעולם אינם שוכחים את האישה שהיא רק שלהם."
"אפילו מרחוק היה אפשר לראות שאלה ימאים, כי הם הלכו בצעד הרחב והמתנדנד של מי שחי על כלי שיט. גופם התנועע כאילו רוח חזקה הכתה בו."
"לצרות אין גיל."
"כשלאחרים יש רוב כל כך גדול, זה לא נחשב פחדנות לקום ולברוח."
"ספן צריך להיות חופשי, כך אומר פרנסיסקו הזקן, כך אומר השיר, וכך גם מוכיח מה שקורה כאן יום יום. הוא צריך חופש לא כדי לאהוב, לא כדי שיוכל ליהנות מהחיים מתוך חירות מלאה, אלא כדי למות, כדי לחגוג את כלולותיו עם ימאנז'ה, גבירת הימים. החופש למות, כי למען המוות הרי הם חיים, מוות קרוב כל כך, בטוח כל כך, שהם אפילו אינם מצפים לו, אינם מוטרדים ממנו. אין לספן זכות להקריב גם אישה. ולא מדובר בעוני שהם חולקים בחייהם, בעליבות ביתם המשותף, בדג שעולה יום יום על שולחנם ובמחסור הנצחי. את זה יכולה כל אחת לשאת, כי לכל אלה הן כבר רגילות, הרי גם הן גדלו בנמל או להורים שהיו בעצמם פועלים קשי יום. לעוני מרוד הן רגילות, ועל פי רוב גם לדברים גרועים ממנו בהרבה. אבל הדבר שאליו לא תתרגלנה אף פעם הוא המוות הפתאומי הזה – להיוותר פתאום בלי האיש שלהן, בלי קורת גג מעל ראשן, בלי מקלט, בלי אוכל, ומיד להיבלע באיזה בית חרושת או בבית בושת, אם הן עדיין צעירות."
"כל תולדותיו של הנמל הרי מקופלות בשירים, באגדות, בסמבה, בזמר ובניגון."
"על הים הכול קורה מהר, שום דבר לא בטוח."
"לא רק לילות ירח נועדו לאהבה, אלא גם לילות הסערה."
"אנחות האהבה הן מן המנגינות היפות ביותר בעולם, עד כדי כך שהברקים קופאים על מקומם בשמים והופכים לכוכבים, והגלים הגדולים מצטמקים לאדוות קטנות שמלטפות את החול, כשהן מתנפצות אל חוף שעליו מתעלס זוג אוהבים. גם לילות הסערה טובים לאהבה. כי במקום שבו אוהבים עולה מנגינה, עולים כוכבים ויורדת שלווה."
"לאיש ים אסור להתחתן, כי אישה רק תסבך לו את החיים."
"איך יכולה אישה בנמל לחיות ללא בעלה? אחדות משמשות כובסות למשפחות בעיר העילית, אחרות מוכרות את גופן ושותות ב"מגדלור הכוכבים". אלה וגם אלה חייהן מלאים עצב; עצובות הכובסות הבוכיות ועצובות הזונות ששוחקות בין כוסות המשקה והשירים."
"הים כמנהגו נוהג."
"הגברים כאן, והנשים כאן, רק על הים הם חושבים כל החיים. הם לא מבינים שהים הוא אדון עריץ שהורג את נתיניו."
"הנשים האחרות בנמל היו מביטות באדישות בבעליהן היוצאים אל הים. אבל הן, שנולדו שם, כבר הספיקו לראות את גופתו של האב, של האח או של אחד הדודים מגיעה מן הים. הן ידעו שככה זה, שאלה הם חוקי הנמל. אם יש משהו שהוא נורא בנמל, יותר מן הדלות והחרפה של פועלי בתי החרושת ועובדי השדות, הרי זה הוודאות שסופו של כל אחד מהם יבוא בלילה לא צפוי אחד בים. הן ידעו זאת כולן, זה היה גורלן מדורי דורות; ייעוד שנקבע מראש, ואיש לא התמרד נגדו. הן ביכו מרה את אבותיהן, עקרו את שערות ראשן מרוב צער כשהבעלים לא חזרו, והשליכו את עצמן בזעם לחיי עבודה קשה או לזנות, עד שהילדים גדלו והלכו גם הם בדרכי הוריהם. הן באו מן הנמל ונולדו שגורלן מקועקע בלבן."
"מי יודע מה יקרה? אפילו הצועניות אינן יודעות, הצועניות שאיש אינו יודע מאין באו ולאן הן הולכות, הצועניות ששומעות את קולו של הים בקונכייה. אפילו הן אינן יודעות."
"היטב ידעה שלא מתוך רוע הפילו הנשים בנמל את עובריהן. אם עשו זאת, היה זה כדי שלא תצטרכנה לראות אותם עובדים מרגע שמלאו להם שמונה."
"היטב ידעה שמי שחי על הים לעולם לא יחליף אותו ביבשה ולעולם לא יחליף מקצוע. גם אנשים שבאים מהיבשה לחיות על הים, כמו דונה דולסה, שוב לא חוזרים לשם. זה הכישוף שמטילה ימאנז'ה, כישוף בעל עוצמה אדירה."
"רק מי שחי על הים יודע עד כמה בלתי אפשרי להפנות לו עורף."
"בארץ שלהם הם לא שווים כלום. רק הלבן שווה, הלבן הוא הכול, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. השחורים עובדים בנמל, מעמיסים על האוניות, פורקים מהאוניות. והם כולם רצים וממהרים כמו עכברים עם השקים על הגב. אם אחד מהם לא עובד מספיק מהר, הלבן מרביץ לו עם שוט מכות רציניות."
"בנמל הכול מתחיל ונגמר בפתאומיות, כמו הסערה."
"מי שנולד בים – מת בים."
"הרוח היא העריצה והאכזרית מבין שליטי הנמל. היא מערבלת את המים ואוהבת במיוחד לשטות בספינות ולהפוך אותן על פיהן, ואגב כך לשבר לאוחזים בהגה את מפרקי ידיהם."
"שירים של יורדי ים, לא משנה באיזו שפה הם מושרים ואיזו מנגינה מלווה אותם, תמיד מדברים על אהבה ועל מיתה בים. משום כך מבין אותם כל יורד ים, גם אם שר אותם ערבי מן ההרים ששמע אותם בנמל נידח ומלוכלך באסיה."
"החיים שלנו קצרים, יום אחד מגיעה סופה ואנחנו הולכים."
"בים לא מתים יותר מאשר על פני היבשה."
"איש לא יכול להיוולד או לגור ליד הים מבלי לאהוב אותו כמו שאוהבים חבר או אהוב. אמנם אפשר לאהוב את הים אהבה מרה, אפשר שהאהבה תקבל פנים של שנאה או של פחד, אבל לשטות בה או להפנות לא עורף – אי אפשר. כי הים הוא ידיד, ידיד מלא מתיקות."
"בעיניה, כל זה הוא חוק הגורל: מגיע יום שבו האיש נותר בים, מת עם ספינתו הטרופה. והאישה, היא מחפשת את גופתו ומחכה שבנה יגדל כדי שתאבד גם אותו בתהומות."
"הלילות בנמל, כשהם יפים כמו הלילה הזה, מיועדים לאהבה. בלילות כאלה מקבלות הנשים, שחרדו מאוד לגורל בעליהן, אהבה אינסופית."