ישראל זיו

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ישראל זיו (נולד ב־1957), אלוף בצה"ל, כיהן כראש אגף מבצעים בשנים 2003 - 2005, צמח בחטיבת הצנחנים.

מתוך ראיון לתוכנית הרדיו "על אזרחי"[עריכה]

הציטוטים בפסקה זו מובאים מתוך ראיון לתוכנית הרדיו "על אזרחי" שבגלי צה"ל בהנחיית טלי ליפקין-שחק, 06.10.2012.

  • "הייתי במספר מבחנים לפני כן אבל המשמעותי ביותר היה במבצע ליטני, שכמד"כ יצאנו בצוות של קצינים פשטנו על הכפר רב-תלתין, ושמה הייתי בקו המגע הראשון. פתחו לעברנו וגם לעברי באש מטווח ממש קצר. והגבנו מהר. הסתערנו. פגענו במחבלים. אבל הזיכרון היותר קשה מזה, זה שלמחרת בבוקר עברתי עם הצוות וסרקנו את אותו אזור והתבוננתי על העמדה שבה פתחו עלי באש וראיתי את המחבלים שהרגתי. וההלם היה קשה משום שהיה שמה... המחבלים היו ילדים צעירים, אולי שש עשרה, שבע עשרה לכל היותר. הם היו כמובן עם נשק. הם ירו. אבל מראה פניהם נחרט בזיכרוני עד עצם היום הזה. זה דבר קשה מאוד, בסוף, כשאתה מזהה את מי אתה הורג, והוא לא תואם את המציאות של המחבל, זה שעמד בלילה עם הנשק."
  • "טלי ליפקין שחק: 'שאלת הדוגמה האישית שלך, ישראל זיו, באה לידי מבחן לא רק במבחן ההומניטרי, ההמוני, אלא בהסתערות. יש קרב קשה במעבר ג'מהור שאתה, אתה ראשון, ראשון הקמים, כדי, כדי להקים את האחרים מאחורי הסלעים אחריך. איך עושים את זה באמת? הרי זאת תמיד השאלה איך מקימים את האחרים?'

ישראל זיו: 'זה ממש שאלת המנהיגות אולי הקשה ביותר. אבל לזה נועדו מפקדים וזאת מנהיגות. הסיטואציה הזאת היתה סיטואציה לא פשוטה. היה שם איזשהו מבתר, כל מי שנוסע בדרך לירושלים רואה את המבתרים של ההרים שם יכול לדמיין את זה לעצמו. ככה זה היה בפאתי ביירות. המבתר הזה היה מכוסה בעופרת. היה שמה פשוט כמות ירי היסטרית, עצומה. זה עדיין אזושהי חטיבה סורית שחשבה לשמר לעצמה את הפרוזדור הזה כיציאה החוצה לכיוון סוריה. והיה שמה תופת והיינו צריכים לחצות אותה ולכבוש איזשהו גבעה מצד שני. היתה משהו כמו גבעת התחמושת כזאת, גבעה מבוצרת. ובפועל כל הפקודות לצאת, להסתער, לחצות לצד שני, נענו בצורה של המתנה, מתארגנים, כל מיני כאלה מילים שאתה מבין קשה להרים את הרגליים ולחצות את התופת הזאת.'

טלי ליפקין שחק: 'תהיה יותר מפורש, אתה נותן פקודה ולא מבצעים?'

ישראל זיו: 'כן. היא לא בדיוק זזה. היא מאוד מתעכבת כמו שאומרים. ואז אתה מבין שפה אין, אין יותר מה לדבר. זאת אומרת מילים לא יעזרו. יש רק דרך דרך אחת: זה לקום בעצמך, לחצות, ולקוות שהאנשים ידבקו מאחוריך וירוצו אחריך. וזה מה שעשיתי. עכשיו, מכיוון שהחזקתי גם את המע"דים, את המע"דים של המכשירי קשר של שני הקשרים שלי, אז להם לא היתה ברירה אלא לרוץ יחד אתי. והחצייה הזאת פשוט אתה לא חושב. אתה פשוט רץ וחוצה את זה, ואתה מקווה שזה יעבוד. ומה שעוד קרה זה כשהאחרים ראו את זה הם קמו והסתערו אחרי וזה עבד.'

טלי ליפקין שחק: 'כשאתה עושה את זה אתה מביט אחורה לראות אם קמים, או שאתה פשוט קודם כל מביט קדימה כדי להגיע לצד השני?'

ישראל זיו: 'אתה בעיקר מביט קדימה, ואתה נותן לעצמך את התחושה ואת ההבנה שחייליך לא יפקירו אותך. ובדרך כלל זה עובד. אם אתה מפקד טוב ואנשים מאמינים ומחויבים אליך הם רצים אחריך וזה לפחות מה שקרה באותו אירוע'."

מתוך כתבה ב"הארץ"[עריכה]

הציטוטים בפסקה זו מובאים מתוך הכתבה מלחמות ישראל מאת אביחי בקר בעיתון "הארץ", 24 באוקטובר 2001

  • "החיילים של היום איכותיים יותר בכל הנוגע לאינטילגנציה, פיתוח אישי, עירנות וקואורדינציה, אבל אין להם את הבושה, אותו מרכיב המונע מהלוחם להפסיק ליפול ולפחד."
  • "לא השכלנו למצוא את האיזון בין ה'ללטף' ל'לקרוע', לא ידענו ליצור גישה פיקודית שהיא נאורה ועם זאת גם מכירה בצורך להחמיר. כשלא מציבים בפניו קושי אמיתי, איך הבן שלי יתמודד כשהוא יהיה מת מעייפות, בלי טיפת מים, תחת לחץ ותחת אש, כמו שאני הייתי במלחמת לבנון? את זה הרי לא לומדים בהתכתבות."
  • "סכינאי, דבר ראשון שהוא חייב לדעת זה מה ראוי להיחתך ומה לא."
  • "אחת הסיבות שנשארתי בצבא זה רגשי האשם על החללים."

נאמר עליו[עריכה]

  • "אחר כך, ב-81', הוא נבחר להיות מפקד סיירת הצנחנים. מבצע הבכורה שלו היה פשיטה ארוכת טווח על יעד של אחמד ג'יבריל באזור הזהרני בלבנון. החילוץ התנהל תחת אש עזה. המסוק שחילץ את הכוח חורר כמסננת וכבר החל לאבד גובה. בעוד נורות האזהרה בקוקפיט מהבהבות כבדיסקוטק התייעץ הטייס בועז עם זיו מה עושים - מנסים להגיע ללב ים כדי לחבור עם ספינת החפ"ק, או מושכים איכשהו לארץ? מפקד הסיירת ענה לו שכירושלמי שונא ים עדיפה בעיניו היבשה. המטוס שקירטע אך בקושי הלך וחירחר, הספונים בו ייחלו לנס, ובשדה הראשון שהזדמן לו, מיד אחרי ראש הנקרה, נחת בשלום. עם הנגיעה בקרקע דמם המנוע. לטייס הוענק צל"ש על מעשהו." ~ (מקור).
  • "ביוני 82', מהנחיתה בשפך האוואלי עד החבירה עם הנוצרים בהרי השוף, מסע קריעה שנמשך שבוע, שימשה הסיירת כחוד שהוביל את חטיבת הצנחנים. שלושה הרוגים היו ליחידה במשך המלחמה. 'אחת הסיבות שנשארתי בצבא זה רגשי האשם על החללים', אומר זיו לא אחת. בקרבות, כשהסיירת נתקעה בגמהור לנוכח מבתר שורץ כדורים ופקודות כבר לא עזרו להוציא את הלוחמים מתוך המחסות, הוא לקח איתו שני לוחמים ובראשם חצה בריצה את שטח ההשמדה. זה היה רגע מהמפחידים בחייו, וכפי שציפה בעקבותיו קמה כל הסיירת." ~ (מקור).
  • "אבל טיבו של זיו התגלה דווקא בקטעים ההרואיים פחות של המלחמה, כמו למשל כאשר סילק מהיחידה לוחם שירה על אזרחים. גם בפרשת שבעת השבויים שנפלו לידי הסיירת מצפון לדאמור הוא התגלה במלוא אנושיותו. אחרי שהנגמ"שים שליוו אותם נותרו מאחור נקלעו החיילים למצוקה נוראה של מים, עד כדי סכנת התייבשות. בשלבים מסוימים של ההתקדמות הרגלית, בין היתקלות להיתקלות, פנתה תשומת לב המפקדים לשרלה איך לחלק את מעט המים שנותרו. כשנותרו 13 מימיות בלבד ל-80 לוחמים נוספו לכוח גם השבויים, אחד מהם פצוע וכולם צמאים. בהתאם למסורת הנהוגה בסיירת התאספו הכל לדיון דמוקרטי מה עושים, כאילו זו פעולה בצופים. ההתנצחות היתה עזה, ומול המחנה ההומני היו שצעקו: "מה פתאום נותנים לשבויים כשלנו בקושי יש". זיו נדרש לפסוק, והורה: "רבע מימייה לכל שבוי". עד היום יש מי שלא סולחים לו." ~ (מקור).
  • "גיליון שלם לא יספיק לך בשביל הקללות שקיללנו אותו, אבל במקביל תמיד אמרנו שאם לצאת למלחמה אז רק עם ישראל. הייתי לצדו תחת אש תופת. הוא אמיץ שזה מדהים." ~ המ"מ עמוס בריזל, היום מג"ד מילואים (מקור)
  • "ישראל, שהוא מהקצינים הכי קרי מזג שקיימים בצנחנים, צעק 'אוי ואבוי' ואחר כך 'חדל, חדל'. הוא קלט מיד שאין אויב אבל זה היה כבר מאוחר"." ~ חיים שאול מקיבוץ מגל, שהיה אז מ"פ בגדוד 50 על מפקדו (מקור).
  • "הוא זכור לי כמקצוען. יש קטע גדול עליו שאני תמיד מספר לחיילים שלי במילואים. הוא קבע מסדר מג"ד שכנראה לא כל כך בא לו לקיים אותו. מה הוא עשה? הוא ניגש לחייל הראשון והנחית עליו את שאלת המחץ: 'כמה ליטרים יש במיכל דלק של יסעור?' החייל נשתל במקום. 'חיים שאול, הפלוגה שלך לא מוכנה', זרק אליו זיו, סובב את גבו ונעלם." ~ חיים שאול מקיבוץ מגל, שהיה אז מ"פ בגדוד 50 על מפקדו (מקור).
  • "השיא אליו התרומם הגדוד היה מבצע רחב היקף במשולש יעטר-כפרא-צדיקין עליו פיקד המח"ט אז, שאול מופז. בגזרה שבה פעלו זיו וחייליו נהרגו לפחות עשרה אנשי אמל מול אפס נפגעים. בשלב מסוים של יום הקרב שהתארך תפסו המחבלים עמדת או"ם וכשקסדות כחולות לראשם המטירו אש על הכוח, אבל הם נחלצו בשלום גם מזה." ~ (מקור).
  • "'הוא לא קל, הוא רשע מרושע', אומר אל"מ הנמנה, כמובן, על מצדדיו המובהקים והיה תחת פיקודו כמג"ד כשזיו היה מפקד החטיבה הצפונית בעזה, בתחילת העשור הקודם. 'מעצבן, טרחן, אבל תמיד צודק. כשבאתי אליו עם הגדוד לעזה, הוא היה אוסף אותנו אחרי יום פעילות מתיש ואומר: 'בואו נשב ונחשוב'. אותי זה הרס. בעטתי בשולחן. לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי. העובדה היא שהודות למפגשים האלה שבהם הוא כפה עלינו להפעיל את הראש בפירוש נהיינו טובים יותר. הוא דמות שמטביעה חותם'. באוגוסט 92', בחאן יונס, הוביל זיו בהצלחה את ההסתערות על מבנה שבו התבצרו שלושה מבוקשים, בראשם אוסאמה אל-נאג'ר." ~ (מקור).
  • "אני לא מקבל את הפוזה שלו. הסיפור שישראל לא מפחד מאף אלוף זה קשקוש יחצ"ני. הוא יודע יפה מאוד עם מי כדאי לו להתעסק ועם מי לא. יצא לו שם של אחד שלא דופק חשבון, זה הכול מראית עין. הוא מזכיר לי מ"מ שקם בשיחת עם המח"ט יורק אש וגופרית, ואז ששואלים אותו 'נו טוב, אז מה עושים?' הוא עונה שצריך לעשות מטווחי איפוס פעם בשבועיים במקום פעם בחודש." ~ אל"מ (במיל'), מיוצאי הצנחנים, מותח ביקורת על זיו (מקור).
  • "הקדנציה שלו כמח"ט הצנחנים, שתחילתה בפיגוע בבית ליד, זכורה לטוב הודות להישגים של הסיירת בדרום לבנון. עשרים ואחד אנשי חיזבאללה וארגונים אחרים נהרגו במבצעים שהוביל רס"ן יוסי בכר, מול אפס נפגעים. למבצע המוצלח הראשון תרם זיו מאחורי הקלעים. אחרי שהתקבלה החלטה לקפל את הכוח קודם לתכנון המקורי, השתדל זיו אצל האלוף לוין ואצל מפקד יק"ל , תא"ל גיורא ענבר, שיאפשרו למארב להשאר בשטח רק עוד לילה אחד, ולא הרפה עד שהשיג את מבוקשו כנגד כל הסיכויים השיג את מבוקשו. השעה היתה שמונה בבוקר כשלצוות מהסיירת עלו בסוג'וד חמישה מחבלים מול הכוונות. מכאן ואילך החל הרצף המושלם להתגלגל." ~ (מקור).

"

קישורים חיצוניים[עריכה]