מכתבי יוני

מכתבי יוני הוא אסופת מכתבים שכתב סא"ל יוני נתניהו אשר שירת בצנחנים והיה מפקד סיירת מטכ"ל. לאחר מותו במבצע אנטבה התפרסמו מכתביו ב־1977 בספר שערכו אחיו.

"כל פעם שקורה משהו בגבול, מתמתח כל הצבא כמו קפיץ, ואחר־כך חוזר למצבו הקודם – מצב מנוחה מתוח."
"אין כמו הצבא שלנו! אין! זהו צבא שכולו שוחר שלום, ואינו שואף למלחמה כלל; אך כשהוא צריך להילחם אין כוח שיעמוד בפניו."
"גייסו אותנו, כמו את כל שאר הצנחנים, לפני ימים מספר. מצאתי פה את הבחורים הטובים ביותר בעולם. אחד־אחד לוחמים! אחד־אחד רעים וחברים! איזו שמחה בפגישה עם חברים לנשק." ~ על הגיוס למילואים במלחמת ששת הימים, עמוד 139.
"זהו, נגמר קרב. אני בריא ושלם. עזבנו את מרחבי החול מלאי גופות המתים, השריפות והעשן, ושוב אנו בארצנו שלנו. אני אכול דאגה לשלומך. אולי בעוד ימים מספר, כשהכול ייגמר, ונוכל להיות שוב יחד, אולי נחייך. כעת זה קצת קשה. כשמחייכים, משהו בפנים כואב. הלילה, ואולי מחר או מחרתיים, שוב נירה ושוב ימותו וייפצעו. אני אהיה בסדר – אבל חבל לי על האחרים." ~ מתוך מכתב לאשתו לאחר קרב אום כתף, בו השתתף במלחמת ששת הימים, עמוד 143.
"מפני שכל רגע ורגע מורכב משניות ומחלקיקים עוד יותר קטנים, וכל חלקיק – אסור שיחלוף לשווא. אני חייב להרגיש, שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דו"ח על התקופה שחייתי, אלא שבכל דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתיצב בפני עצמי ולומר – כך וכך עשיתי." ~ עמוד 21.
"המוות – זה הדבר היחיד המפריע לי; הוא אינו מפחיד אותי, הוא מסקרן אותי. הוא חידה שניסיתי, כמו שניסו אחרים, לפתרה ללא הצלחה. איני מפחד מפניו, מפני שאיני מייחס ערך רב לחיים עצמם ללא מטרה. ואם דרוש יהיה שאקריב את חיי להגשמת המטרה שאקבע להם, אעשה זאת בשמחה." ~ עמוד 22.
"נכנסה בי מין עצבות שאינה מרפה ממני. לא שהיא משתלטת עלי או מנחה את פעולותי, אלא שהיא בתוכי, היא קיימת, שקועה עמוק בפנים, בתוך חלל חבוי היטב. זה אינו חלל של ריקנות, אלא משהו בעל משקע כבד יותר – חלל כבד. אולי הרגשה זו אינה קיימת רק בי. לפעמים אני מרגיש בעמקותו ובזעקתו של אותו חלל גם אצל אחרים, אצל כל אותם החברים, שיצאו מן המלחמה בריאים בגופם. נדמה לי, שכולנו יצאנו פצועים, שונים, רגישים יותר, 'איכפתיים' יותר, והרבה יותר זקנים. אותה הרמוניה, שהיא אפיינית לעולמו של בחור צעיר,שוב אינה מצויה בי. אמנם אני צעיר, עדיין חזק ובוטח בעצמי וביכלתי, אלא שעם זה איני יכול להתעלם מן העובדה, שהשתלטה עלי איזו הרגשת־זקנה. לא הייתי זקן מעולם, לא במנין השנים, ולכן איני יודע אם הרגשה זו היא כאותה שבאה מחמת הגיל. אך זוהי זקנה, בכל אופן – זקנה מיוחדת של צעירים." ~ לאחר מלחמת ששת הימים, עמוד 169.
"חיות מוזרות הן בני־האדם. אני מנבא לנו עתיד מזהיר בתור חלקיקים מכוערים מרחפים בחלל לאחר הפצצה הגדולה שבוא תבוא."
"מה מצער, שאיננו יכולים להשיג שלום! הרי רק בזה רוצים כולנו, בסופו של דבר. פשוט, אין לנו עם מי לדבר."
"אחד מן הגופים היחידים במדינה שהוא פועל ביעילות [...] הוא, כמובן, צה"ל. אמנם זהו צבא של כל העם, אך הצרה היא שבני עמנו מסתכלים בצבא כבתינוק, שיש להתפעל ממנו ולהתפאר בו, אך לא כבגוף, שמסוגל לשמש דוגמה למעשיהם."
"אני מאד רוצה בשלום; הרי אין זה אהוד עליי לחיות על החרב – חיים, שפירושם להרוג ולנסות שלא להיהרג. [...] אך אני פסימי לגבי האפשרות של שלום תמידי בין הערבים ובינינו."
"המוות – הוא אינו מפחיד אותי, הוא מסקרן אותי. הוא חידה שניסיתי, כמו שניסו אחרים, לפתרה ללא הצלחה. איני מפחד מפניו, מפני שאיני מייחס ערך רב לחיים עצמם ללא מטרה. ואם דרוש יהיה שאקריב את חיי להגשמת המטרה שאקבע להם, אעשה זאת בשמחה."
"כמה חזקה האומה וכמה גדולה היא ברגעי משבר. קשה לתאר איך נקפצות האצבעות לאגרוף פלדה בימי פרעות. [...] מפליא עד כמה הצלחנו ביצירת עובדה זו, שהעם כולו צבא." ~ על מלחמת יום הכיפורים
"אין לי ספק ביכלתנו ובכוחנו וברצוננו להישאר כאן במשך זמן רב כל־כך עד שנהפך לעובדה מוגמרת. גם אין לי ספק, שלערבים אין ולא תהיה היכולת להזיז אותנו אפילו שעל. אבל יש לי ספק בנכונותו של העם להמשיך להקריב קרבנות לטווח ארוך."
"אני מעדיף לחיות כאן תוך לחימה מתמשכת מלהיות חלק מן העם היהודי הנודד. כל מקרה של התפשרות יגרום לקרוב הקץ. כיוון שאין לי כוונות לספר לנכדים שלי על מדינת־היהודים במאה העשרים כעל אפיזודה חולפת וקצרה באלפי שנות נדודים, אני מתכונן להאחז כאן בכוח רב."
"אנו נתקעים בתווך; מצד אחד, רוצים בשינוי, ומצד שני, אין מוצאים את הגוף, שיוכל להביאו." ~ על האווירה הפוליטית לאחר מלחמת יום הכיפורים
"אני מאמין, שבכל דור התרפקו אנשים על העבר. זה לא משום שהעבר היה יותר שליו, יותר רגוע, אלא מפני שהזמן משכיח מאורעות ומרשה לנו לראות אותם דרך משקפים צהובים, וכך הכול נראה צהוב ולא מכאיב לעיניים."
"אהבה אמיתית אינה נגמרת, היא תמיד נשארת ים – רוגע או סוער, גלי או גבה־גלי, רוגש או מתחמם בשמש – אבל תמיד היא ים." ~ עמוד 261.
"אנו נעים בקצב מטורף בתוך הזמן, ונדמה לנו שהזמן הוא שבורח מאתנו. מפליא אותי ממד הזמן בהתייחסותו לתכלית החיים."
"אולי אינך מבין עד הסוף את החשיבות של עשיית הנוכחי באופן הטוב ביותר." ~ מתוך מכתב לאחיו בנימין נתניהו, מתוך "מכתבי יוני", עמוד 99.
"חשבתי פעם שקצין יכול לנוח יותר מחייל, וטעיתי טעות חמורה. באימונים אני נמצא עמהם כל רגע מאותם הרגעים הארוכים. במשך כל הזמן אני נתון במתח עבודה מתמיד. נטל של דאגות ואחריות עד למעל הראש נותנים את רישומם, ואני מרגיש את כל עולו של הפיקוד על צווארי." ~ מתוך "מכתבי יוני", עמוד 114.
"מנצח מי שמכה את המכה הראשונה." ~ מתוך "מכתבי יוני", עמוד 92.
"ובכן, אני נמצא בצנחנים. יצא לצנחנים שם של חיל מסוכן – אין הדבר כך. הוא מסוכן ממש כשאר החילות. האימונים קשים, אבל אינם נוראים כלל וכלל." ~ מתוך "מכתבי יוני", עמוד 43.
"ברביעי בינואר מסיימים החיילים שלי את קורס המ"כים ומקבלים דרגת רב־טוראי. עברתי עמהם דרך ארוכה מאוד. נראה, שהיא נמשכה על פני יובלות. ואולי כל הדברים שעברנו במשך הזמן הזה באמת האריכו את השנה וגרמו לכך, שתראה כמעט אין־סופית." ~ מתוך "מכתבי יוני", עמוד 126.
"יומי מתחיל בין שלוש לארבע לפנות בוקר ונגמר כמעט באותה שעה למחרת. בעוד חודש אני חוזר ליחידה הקודמת שלי. אתם הרי יודעים שבחודשים האחרונים כיהנתי בתפקיד מ"פ באחת הסיירות של צה"ל." ~ מתוך "מכתבי יוני", עמוד 204.
"אני כבר זמן מה מפקד מחלקה בצנחנים, ואומר לכם רק זאת – מעודי, בכל תקופת שירותי הצבאי, לא חשתי סיפוק רב כל כך מן השהיה בצבא, וגם לא הפקתי כל כך הרבה ממנה כפי שהפקתי בשבועות האחרונים." ~ מתוך "מכתבי יוני", עמוד 113.
"שמור על עצמך. אני תמיד אומר את זה, וכל מה שאני מתכוון לו הן המילים הפרוזאיות 'אימון הפרט'. ראיתי כל כך הרבה חברים, שנפגעו רק מפני שעשו שטויות, הרימו את הראש קצת יותר מדי, וכדומה. זה חשוב מאוד־מאוד, אבל כל הזמן נוטים לזלזל בזה. תמיד אומרים שבקרב, כשיורים עליך, תעשה את אימון הפרט כמו שצריך. מסתבר, שזה בכלל לא כך. אפילו להיפך. או שלגמרי מפחדים ואריות נהפכים לציפורים, או שעושים שטויות נוראות. מעטים נשארים באמת 'Cool'. כל הפרינציפ הוא 'To keep cool'." ~ מתוך מכתב לאחיו בנימין נתניהו שהיה בטירונות צנחנים, עמוד 160.
"במלחמת ההתשה לפני 13 חודש, קיבלתי את הפיקוד על הגדוד. הגדוד היה בתחילת התהוותו. 4 חודשים קודם לכן לא היה קיים, ותוך כדי מלחמת הפגזים והירי התחיל להיווצר השלד. גדוד אינו נוצר ביום אחד ולא על ידי אדם אחד. גדוד הוא סך כל של מאות החיילים המרכיבים אותו, ומידת נכונותם, דבקותם במשימה, האימונים השיטתיים, ההכרה בסדר עדיפויות נכון של התפקידים שיש למלאם, העקשנות במילוי אותם התפקידים ומעל הכל ההכרה ביעודנו כחיילי צה"ל ובחשיבות עמידתנו, אלה הגורמים המייחדים יחידה – כאן מול שונאים רבים כ"כ – אחת מהשניה." ~ מתוך נאום שנשא יוני נתניהו בטקס הפרידה מאנשי גדוד 71, גדוד הטנקים עליו פיקד ([1]), עמוד 274.
"הספקנו בזמן הקצר מאז המלחמה לעשות הרבה. במפעל בניית הגדוד השתתפתם כולכם, ויצרתם יש מאין, אבל אין זה סוף הדרך אלא רק ראשיתה. בנינו את השלד והוא איתן, עליו צריכים אתם עכשיו לבסס את המבנה כולו והמלאכה מרובה. הנחת היסוד בעבודתנו הייתה גם משימתו העיקרית של הגדוד, והיא להתכונן למלחמה בצורה הטובה ביותר, על מנת לעמוד ביום הדין, כשיגיע, שקטים, ובידיעה שעשינו כל שביכולתנו בזמן שהיה לנו." ~ מתוך נאום שנשא יוני נתניהו בטקס הפרידה מאנשי גדוד 71, גדוד הטנקים עליו פיקד ([2]), עמוד 274.
"אני מאמין במספר דברים שהם לדעתי הכרחיים להחזקת מסגרת (ולא משנה מה גודלה), ואותם אני רוצה להשאיר לכם: 1. אני מאמין בראש ובראשונה בשכל ישר שצריך להנחות כל פעולה שלנו. 2. אני מאמין גם באחריות מפקדים. מפקד טוב הוא מפקד המרגיש תחושת אחריות מלאה לגבי כל דבר הקשור (ולו בעקיפין) במסגרת עליה הוא מפקד. 3. אני מאמין שאין להעביר את הכדור למישהו אחר, אלא לעצור אותו כאן – אצלנו. 4. אני מאמין בירידה לפרטי פרטים. כל מי שלא יעשה זאת וינסה לחסוך מעצמו עבודה– סופו שיחטא למטרה העיקרית – הכנת היחידה למלחמה. 5. אני מאמין שאין פשרות עם תוצאות. בל נתפשר בגדוד לעולם עם תוצאה שאינה הטובה ביותר האפשרית. (וגם אותה יש לשכלל ולשפר.) 6. אני מאמין שהסכנה בחיי יחידה היא היתפסות לשביעות רצון עצמית. הייתי רוצה שאנשי הגדוד יסתובבו תמיד קצת מודאגים – שמא יש דבר נוסף שיכולנו להספיק, שיכולנו לשפר ולא עשינו. 7. אני מאמין שכל מאמצי הגדוד חייבים להשתעבד למטרה העיקרית – ניצחון במלחמה. ולכן אל לנו להתבלבל בין סידרי עדיפויות שונים. 8. אני מאמין באמונה שלמה ביכולתנו לבצע כל משימה צבאית שתוטל עלינו, ואני מאמין בכם – בגדוד. 9. אני מאמין בישראל ובתחושת האחריות הכללית שצריכה ללוות כל אדם הלוחם על גורל מולדתו." ~ מתוך נאום שנשא יוני נתניהו בטקס הפרידה מאנשי גדוד 71, גדוד הטנקים עליו פיקד ([3]), עמודים 274־275.
"במשך הזמן של למעלה משנה בו פיקדתי על הגדוד, ראיתי אתכם צומחים ומתבגרים, ראיתי בשמחה התהוות של שלד בריא, של אנשי קבע בגדוד – נגדים וקצינים, ראיתי את הגדוד מתקדם משבוע לשבוע ולא קופא על שמריו. ראיתי אתכם חיילים ומפקדים משיגים תוצאות טובות ותמיד חותרים הלאה. אני סמוך ובטוח שתמשיכו לכיוון שהלכנו בו ושרק תוסיפו ותשתפרו. אני עוזב בהרגשה שעדיין יש הרבה לעשות, ואני מודה שקשה לי לעזוב, אבל אני גם יודע שאני משאיר את הגדוד בידיים טובות, היודעות מה צריך לעשות ואיך צריך לבצע זאת. כמו כן, דעו שאני מאמין בכם לוחמי ומפקדי הגדוד. עם גדוד כזה אפשר לצאת לקרב בלב שקט. ולסיום, אני מודה לכם על ההנאה והזכות שהייתה לי בפיקוד עליכם בחודשים הארוכים שעבדנו יחד." ~ מתוך נאום שנשא יוני נתניהו בטקס הפרידה מאנשי גדוד 71, גדוד הטנקים עליו פיקד ([4]), עמוד 275.
"...את יודעת, אמרתי לך פעם, שאני עוזר לבחורים בריצות ובמסעות. אבל בעצם אני לא אוהב את זה. לגבי זה בסיס בלתי־צודק של תגמולים. אבל אני לא יכול לראות שמישהו מתאמץ ונופל, ולא להרים אותו – לא כשהוא מתאמץ. אם אינו מתאמץ, הרי שאינו ראוי לעזרה." ~ מתוך מכתב של יוני נתינהו לחברה, מתוך הספר "טיסה 139" מאת ישעיהו בן פורת איתן הבר וזאב שיף.
"שכחתי: אחד מן הדברים החשובים ביותר הוא – טופוגראפיה. האם כבר התחלתם ללמוד מקצוע זה? אני מתאר לעצמי שעדיין לא, אבל בכל מקרה (אני אוהב לתת עצות, כפי שאתה רואה) הנה מספר דברים שכדאי לך לזכור כשתלמד: א.הכלל, שהוא היסודי ביותר, ועם זה רגילים לשכוח אותו, הוא : דע תמיד היכן הצפון! תמיד! ב. בכל מקום ומקום שתהיה בו, דע בדיוק היכן אתה נמצא בהתאם למפה. ג. אל "תאנוס" את המפה לעולם – זאת אומרת, אל תאמר: זה בערך כך, ותעשה קצת שינויים במפה. המפה בסדר, אל תשכח! ד. תמיד תמיד הסתכל בשעון לפני שאתה מתחיל לנווט. חשב לפי המפה את מספר הק"מ, שעליך לעבור, ואת זמן ההליכה שנדרש ממך, לפי תנאי הקרקע. אם תראה, שלאחר מספר דקות מסוים אינך מגיע למקום הנכון – עצור! הסתכל שנית במפה. ה. ספור ואדיות. זהו אחד מן הדברים החשובים. דע לזהות ואדיות (אפילו הקטנים ביותר); במפת 1:100,000 זה לפעמים קצת קשה גם במפה וגם בשטח. אם אתה הולך בוואדי – ספור את ההתפצלויות השונות מן הוואדי להרים. ו. אם אתה רוצה לוודא, שהוואדי שאתה עומד להיכנס בו הוא הנכון – תצפין את המפה במדויק וראה אם כיוון הכניסה לוואדי במפה זהה לגמרי עם אותו שבשטח. אם הוא זהה־יופי; אם לא – חשוב שנית! במפת 1:000,000 נראים לפעמים העיקולים הקטנים בכניסה לוואדי כמו קו ישר אחד. לך בתוך הוואדי כמאה – מאה וחמישים מטר וראה אם הכיוון הוא נכון. ז. עלה תמיד למקום גבוה וזהה את כל השטח במפה. זה חשוב מאוד. יש לי עוד מה לומר לך בהקשר לזה, אבל אין מקום. בעצם למה לא להמשיך באיגרת שנייה?
(איגרת מספר 2) ביבי, אתה ודאי חושב – לשם מה הוא כותב לי את כל זה? – הרי בין כך ובין כך אלמד את זה, וכרגע זה אינו מעניין. אזכיר לך, אפוא, שנית: חייל שאינו יודע להתמצא בשטח תלוי באחרים. הוא אינו עצמאי! ילמדו אותך עוד הרבה דברים אחרים, אבל משתמשים בהם בכל ניווט ושוכחים. מה שאני אומר לך כעת – מניסיון – אסור לשכוח לעולם. כל אחד מן הדברים הוא כלל זהב. ברצינות." ~ עמודים 155־156.
"סיפרתי לך בהזדמנות שהתקופה שהיתה אולי המופלאה בחיי (כך אני זוכר אותה) היתה תקופת ילדותי – כשגרתי בתלפיות ושוטטתי בשדות עם כלניות וחצבים ופרות־משה־רבנו, עם חורשה עתיקה ובית־כנסת מט לנפול, ועם אושר פנימי ללא קץ ועיניים פקוחות לאמין בכל, עם אמונה שהכל שלם. היו עוד תקופות נפלאות, מסעירות, אינטנסיביות וקסומות בחיי. המלחמה, למשל, או התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים כששכבתי בבית־החולים, או הקיץ האחרון של 73' כשלמדתי בארה"ב, או מעברי גבול ומיבצעים למיניהם." ~ עמוד 260.
"הייתי בכפר הערבי סמוע, כעשרה ק"מ בשטח ירדן. הפלוגה שלי היתה אחת מארבע, שביצעו את החדירה. היה מאלף מאוד. נראה, שיש יש אנשים שתחת אש הם מאבדים את חוש המציאות ואינם יודעים מה הם עושים בכל רגע, ולעומתם כאלה שלא הרגישו בשום שינוי. כך הרגשתי, על כל פנים, אני. אותה מידת ריכוז, אותו חוש שיפוט, אותה תחושת־מציאות וכמעט אותה מידת מתח, שבה אני שרוי בדרך־כלל מדי יום. נפגעים כמעט לא היו לנו, חוץ מהרוג אחד, אם כי כמה קצינים נפצעו – ביניהם (ודאי תצטערו לשמוע) מ. (בנו של ידידכם, סיירתם עמו בצפון), שקיבל כדור בחזה – כנראה, כתוצאה מחוסר זהירות מצידו, שכן חשף את עצמו יותר מדי ולא תפס מחסות, כפי שצריך היה לעשות בזמן טיהור הכפר." ~ עמודים 124־125.

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: מכתבי יוני