מלחמה ושלום

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עטיפת הספר באנגלית

מלחמה ושלום (ברוסית: Война и мир, במקור: Война и миръ) הוא ספר רחב יריעה של הסופר לב טולסטוי, שנחשב בעיני רבים לאחד מן הרומנים החשובים ביותר בספרות העולמית. הספר יצא לאור ב־1869.


  • "על האמת לכפות את רצונה ללא אלימות."
  • "היוכל אדם בעל רגש, לשקוט בימינו?"
  • "עוול הוא כל מעשה, שהוא רע לזולתנו."
  • "עלינו לקדש מלחמה עד טיפת הדם האחרונה."
  • "אף על-פי שהיתה בת ארבעים שנה, היתה מלאה התעוררות והתרגשות."
  • "עד מה בלתי צודקת היא, לפעמים, חלוקת האושר בחיים."
  • "אה, הכסף, הרוזן, הכסף, מה רבו הצרות שהוא מביא לעולם!"
  • "אהבה אנושית עלולה להפוך מאהבה לשנאה; אהבה אלוהית איננה משתנה."
  • "היותה מן הנלהבות היה לעיקר מעמדה בחברה, ולפרקים בלא שום חשק לכך, כדי שלא תכזיב את ציפיית הבריות שהכירוה, היתה משימה עצמה מתלהבת."
  • "כשמתקרבת סכנה, שני קולות מדברים תמיד בקול רם באותה מידה בנפשו של האדם; קול אחד מבקש לבחון את עצם הסכנה ואת האמצעים להימנע ממנה. קול אחר אומר שכואב מדי, מתייסר מדי לחשוב על הסכנות, כאשר היכולת לחזות אותן ולהימנע מהן איננה בכוח האדם, כך שעדיף להתרחק מהדברים הכואבים עד שהם יבואו, ולחשוב על דברים נעימים."
  • "הוא לא יושג בשכל, אלא יושג בחיים." ~ הבונה החופשי בשיחה עם פייר על אלוהים
  • "השתדל במחשבות רבות על המוות להגיע לידי כך, שהמוות לא יהיה עוד בעיניך אויב נורא, אלא רע וידיד הבא לפדות מענות-חיי-העולם-הזה את הנפש היגעה במעשים טובים ולהוליכה אל מקום מתן-שכרה ומנוחתה." ~ הבונה החופשי לפייר
  • "שים-לב אל עצמך, שים כבלים על רגשותיך, וחפש את האושר לא בתאוותיך, אלא בלבך פנימה. מעיין-הישועה לא מחוצה לנו, כי אם בתוכנו." ~ המאסון לפייר
  • "מהו צדק ומהו עוול – על כך לא ידון אנוש. בני-האדם היו שוגים מעולם ולעולם ישגו בנוגע לצדק ועוול." ~ אנדריי לפייר
  • "בגדוד עצמו הכול היה ידוע: מי ומי הוא הסגן, מי ומי הוא הגונדר, ומי הוא אדם טוב ומי אדם רע, והעיקר – מי חבר." ~ רוסטוב על הצבא
  • "אם נתחיל אנו לדון ולהתדיין בכל דבר, אז לא יישאר שום דבר קדוש. אז נאמר שאין אלוהים, שאין כלום..." ~ רוסטוב על חבריו החיילים
  • "הגידי-נא – הוסיף, כאילו זכר פתאום ברגע ההוא דבר קל שאין לו כל ערך בעיניו, אף-על-פי שהשאלה הזאת היתה מטרתו העיקרית בבואו."
  • "גם זקנים, גם צעירים מרי-נפש הביטו אליה ונדמה להם, כי בשבתם ובדבּרם עמה זמן מעט הם נמשלים אליה. מי שדיבר עמה וראה את בּת-צחוקה, שצחקה באור פניה לכל מלה ואת שִיניה הלבנות והנוצצות, אשר נראו בכל עת ובכל שעה, חשב על עצמו, שהוא נוח לבריות ביותר באותו היום."

(העמודים המצויינים בציטוטים הבאים הם מתוך כרך ב')

  • ""בעולמנו זה אין תקומה ליגון צרוף ושלם, כדרך שאין תקומה לשמחה צרופה ושלימה."~ עמוד 502. לאחר מות אנדריי
  • "נוכח פייר לדעת, לא במוחו, כי אם בכל מאודו, בכל חייו, שהאדם לאושר נוצר, שהאושר הוא בו, בתוכו, בסיפוק צרכיו הטבעיים, ושהאסון בא לא מחמת המחסור, אלא בגלל העודף; ואלו עכשיו, במשך שלושת שבועות ההליכה, נודע לו עוד דבר אמת, אשר נחמה בצידו - נוכח לדעת שאין שום דבר נורא בעולם. נוכח לדעת, שיש גבול של אושר ובור של חופש, ושהגבולות הללו קרובים זה לזה ביותר; שהאדם אשר סבל ייסורים משום שביצוע השושנים שלו נתקפל עלה אחד, סבל ממש כאשר הוא סובל עכשיו." ~ עמוד 485, על תקופת השבי של פייר
  • "כל זמן שהיה ניקולאי לבדו נתון בסכנה, נדמה לה לרוזנת (ואפילו הייתה מלאת חרטה על כך) שאוהבת היא את בכורה יותר מכל בניה; אך כאשר נתגייס הצעיר, פטייא זה השובב...כאשר הוא נקלע לשם, אל הגברים הגדולים, האיומים, האכזריים האלה, הנלחמים שם איזו מין מלחמה, ומוצאים בה דבר משמח - אז נדמה לה, לאם, שהיא אוהבת את פטייא זה הרבה יותר מכל ילדיה." ~ עמוד 266, רגשות האם אחרי התגייסות פטייא לצבא
  • "ריקנית היתה כאשר ריקנית היא הכוורת הגוססת, שהדבורה-מלכה עזבה אותה. בכוורת שהמלכה איננה בה עוד אין רוח-חיים, אך למראית-עין חיה היא ככל הכוורות." ~ עמוד 290, על נטישת מוסקבה
  • "לכל פקיד ממשלה נדמה בימים שקטים, לא-נסערים, שכל האוכלוסייה הכפופה לו איננה קיימת אלא בזכות מאמציו שלו, ובהכרח נחיצותו זו רואה כל פקיד את הגמול העיקרי לעמלו ולמאמציו. מובן, שכל זמן שהים ההיסטורי שרוי בשקט, חייב הפקיד השולט, הנאחז בספינת-העם מוט המושט מתוך סירתו הקלה, לדמות בלבו שבמאמציו נעה הספינה שהוא אוחז בה. אבל, אך זה תתחולל סערה, יגאה הים, והספינה תפליג, אין עוד מקום לאשלייה. הספינה נעה והולכת בכוחותיה האדירים, שאינם תלויים בו, המוט איננו מגיע עד הספינה שהפליגה, והמנהיג נעקר מן השלטון וממקור-הכוח ונהפך לאיש קל-ערך וחסר-כח, שלא יצלח למאומה." ~ עמוד 304, תחושות הרוזן ראסטופצ'ין שמונה על פינוי מוסקבה
  • "הוחל בפשע, ולא הייתה ברירה אלא להשלימו. זעקת הכאב והתערומת הוחרשה בשאגת-הזעם של ההמון. כאותו גל השובר ספינות." ~ עמוד 307, הכאת אסיר חף מפשע ככל הנראה בידי ההמון, לאחר שראסטופצ'ין משלהבו
  • "מאז בריאת-העולם, מאז הורגים בני-אדם זה את זה, לא השחית איש את ריעהו בלי הרגיע את נפשו ברעיון הזה. והרעיון הוא: טובת הכלל, טובת הזולת." ~ עמוד 309, תחושות ראסטופצ'ין לאחר ההרג
  • "הרגשה עמומה, הרגשה רוסית בלבד, של בוז לכל הדברים המותנים, המלאכותיים, האנושיים, לכל אותם הדברים שהם בעיני רוב בני-האדם תכלית-האושר בעולם הזה. בפעם הראשונה הרגיש פייר את ההרגשה המוזרה והמקסימה הזאת בארמון סלובודה, כאשר חש לפתע, שגם האושר, גם השלטון, גם החיים, כל מה שבני אדם מכוננים ושומרים עליהם בשקידה אשר כזאת, כל הדברים הללו, אם שווים הם משהו, הרי רק בזכות אותו התענוג, שיחוש אדם מחמת היכולת להיפטר מהם." ~ עמוד 317, תחושות פייר במוסקבה לאחר הגעת הצרפתים
  • "L'amour, אשר הצרפתי סגד לה, כל עיקרה היה ביחס בלתי טבעי אל האשה, בהרכב של עמשים "שלא כדרכו", ששיוו את עיקר לווית-החן לרגש." ~ עמוד 328, קצין צרפתי מספר לפייר על אהבה
  • "נפשו לא הייתה שרויה במצב נוראמלי. אדם בריא, בדרך-כלל, חושב, מרגיש וזוכר דברים רבים עד אין-ספור בעת-ובעונה-אחת, אך יש לו שליטה וכוח לבחור בסידרת מחשבות אחת ולרכז את שימת ליבו עליה. איש בריא, בהיותו שקוע עמוק-עמוק בהירהוריו, מפסיקם, כדי לומר מילה מנומסת לאחד נכנס, וחוזר אל הירהוריו. אך נפשו של הנסיך אנדריי לא הייתה שרויה במצב נורמאלי מבחינה זאת. כל כוחות נפשו היו פעילים יותר, בהירים יותר מבכל שעה אחרת, אך הם פעלו מחוץ לרצונו. מחשבות שונות ומשונות ביותר ותיאורים שונים משלו בו בעת-ובעונה-אחת. לפעמים היו מחשבותיו מתחילות לפעול בכוח שכזה, במוחשיות ובעומק שכזה, כפי שלא היה בכוחן לפעול במצב של בריאות; אך לפתע תוך כדי פעולותן היו ניתקות, מומרות באיזה חזון מפתיע, ולא היה בכוחו לחזור אליהן." ~ עמוד 338, מצבו הנפשי של הנסיך אנדריי לאחר פציעתו

ראו גם[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]

ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמה ושלום