מקימי

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מקימי הוא ספר מאת נועה ירון-דיין שיצא לאור בשנת 2007 בהוצאת עם עובד. הספר מתאר את סיפורה של בחורה החוזרת בתשובה, ומבוסס על יומניה של המחברת, שנכתבו בזמן חזרתה בתשובה.


  • "היום חייתי חיים כאלה שלא חייתי מעולם..." ~ משפטו של רבי נחמן מברסלב המשמש כסלוגן לספר.
  • "בתוך מאה שלושים עמודים של שקרים לעקרת הבית, שקרים לנערה המתבגרת, שקרים לגרושה הבודדה, שקרים לשמנה, שקרים לשטוחה, שקרים למקומטת, יהיו עוד כמה דפים עם המלתחה הפרטית של גיא וחגי שמבטאת את הפנימיות שלי, את מי שאני באמת." ~ עמוד 21
  • "כמה חשוב סיר על הגז בשביל בריאות הנפש. בשביל הגעגוע." ~ עמוד 29
  • "כולם מכירים אותי, חוץ ממני." ~ עמוד 31
  • "אני והפצע שיש לי בלב מסתובבים בעולם, מתגרים, מחפשים רפואה." ~ עמוד 42
  • "היא מייעצת לי ללכת על המראה הטבעי, זה הכי בטוח. שכבה עבה של מייק-אפ, איי-ליינר, אודם, סומק והמון ג'ל בשיער, לזה קוראים המראה הטבעי שלי." ~ עמוד 47
  • "יש לי חור באמצע החיים שלי, ריקנות לא מוסברת. ויש לו רצון משלו ושאיפות, והוא מחפש כל הזמן איך להתמלא. הוא לא בררן, החור הזה, וכשאין לו מה לאכול, הוא אוכל אותי. בדרך כלל אני אוהבת כאב, אבל הכאב הזה קצת גדול עלי. אני מסתכלת הצדה ומחכה שהוא ייעלם, אבל הוא לא נעלם. אפילו כשאני עוצמת את העיניים הכי חזק שאני יכולה, עדיין הוא שם, דורש את שלו. פעם עוד האמנתי שאפשר למלא אותו בדמיונות ובחלומות ובגברים. היום אני יודעת מה הוא רוצה, הוא רוצה קורבנות. אני לא אלימה ולא מסוכנת לציבור, ולכן בדרך כלל אני מקריבה את עצמי. מי ומה ישביע את הרעב הזה? אני לא מדברת על זה עם אף אחד, כי אני מפחדת שיגידו לי שהחור הוא בעצם אני." ~ עמוד 52
  • "נקשרתי אליו, אל בנצי. מדי פעם כשאני עולה הביתה אני עוד רואה אותו מחייך מתוך אחד הפחים, מרוצה מהדרך שהוא בחר לעצמו בחיים. אני נאנחת, בנצי בנצי, יכולת לאכול קיטי מקופסאות שימורים ולישון לי על הרגליים, ובמקום זה בחרת בזה." ~ עמוד 87
  • "רוב האנשים בורחים מהכאב שלהם. רוצחים את עצמם בשקט, בחדרי חדרים, בלי לזהם את הסביבה או להפריע למנוחת השכנים."
  • "לא מזמן שמתי לב שכל האנשים שבאמת הצליחו לחדור את מעטה הפלסטיק ולהיכנס לי ללב, הם אלה שמדממים לך על השטיח בסלון בלי לחשבן לך. צועקים בלי לראות ממטר את השכנים. "
  • " ועכשיו שאנחנו כבר ביחד אני רואה שגם הוא מחפש אותו, את הכאב. נועץ בעצמו חרבות. כלפי חוץ הוא נראה כרגיל, אבל בפנים יש אריה, פצוע מסוכן ושואג"
  • "אני צופה בו מרותקת ויודעת, הוא מחפש את הגבול הדק שמסוכן להגיע אליו. וזה לא בגלל שהוא מחפש למות, הוא בכל טיפת כוח שיש לו, מחפש את החיים. החיים האמיתיים, כאלה שראויים להיקרא חיים, ובשביל זה, הוא אומר שראוי אפילו למות, וכנראה שהוא צודק. אחרי הכול מי מאתנו יכול להגיד שהחיים שלו ראויים להיקרא בשם חיים..."
  • אני גל גדול וקוצף בשיא הגובה, רגע או שניים לפני ההתרסקות לתוך עצמו
  • אני מסתכלת עליה כמו על גיבורה של סיפור הרפתקאות רחוק.- על הדמות עלמה כשהיא מתחילה לכתוב את סיפורה האישי
  • "קניתי לי מתנה. סידור קטן. עשרים ושישה שקלים. עסקה טובה. משתלמת. מצאתי לו תא עם ריצ׳רץ׳ בתיק, מיוחד בשבילו. ככה אני יכולה לקחת אותו אתי בלי לעורר מהומה בכל מקום שאני מגיעה אליו. יש לי שם שחרית ומנחה וערבית וברכת המזון ותפילת הדרך וקריאת שמע שעל המיטה. תענוג. זה לא ייאמן איזה הלם יכול לעשות ספר כזה קטן. - "מה זה?" - "...סידור." - "מה???" - "מה זה סידור... תפילות?" - "כן תפילות. תפילות ובקשות ושבחים וברכות." - "אהה..." - "מה אהה? מה לא מובן?" - "לא, כלום. שום דבר, סתם" - ... הסידור שלי הולך איתי בתיק. והוא צובע לי בצבע חדש את הבקרים שלי. אני והם מתנגשים כל יום חזיתית כבר שנים. איך הסכמתי לעשות תכנית בוקר? זה באמת לא בשבילי, היא צדקה נוגה. בשבילי או לא בשבילי, ישר אחרי החדשות של שבע אני צריכה לפתוח מקרופון. בשעה שש בדיוק אני מצפצפת באינטרקום של הש"ג בגלי צה"ל. מכורבלת בתוך המעיל שלי, חצי ישנה וחצי ערה. עוד לפני הקפה הראשון והסגריה הראשונה. הדלת נפתחת בצרצור. ... אני תכנית בוקר. מצחיק מאד. בימים האחרונים אני והסידור קמים בבוקר יחד. הרגשה נעימה של חברות טובה. הריצ'רץ' החם שבתיק שלי. אני שמה עליו את היד מבחוץ, והוא מחזיר לי פעימת חיים: אני כאן. תדלגי על הש"ג. תדלגי על הקפה. אני כאן. הכול כאן. בתוך האולפן אני לבד יחסית. רק המפיקה מעבר לחלון וטכנאי ותיק וחייכן, שבודק ומכין את האולפן לשידור. "בוקר טוב. תנמנמי לך עוד קצת. אני אתפנה עוד מעט," אני אומרת למפיקה. "בוקר טוב רפי" אני אומרת לרפי. "בוקר טוב" מה שלומך?" "ברוך השם. תגיד רפי, איפה פה זה המזרח." "איפה זה מה?" "המזרח. צד מזרח" רפי מקמט עוד יותר את המצח המקומט שלו. "רגע... שם זה הים... פחות או יותר... אז שם זה מערב, ומזרח יוצא בדיוק ממולו. למה?" "ככה. תודה רפי." אני לוקחת את התיק, פותחת את הריצ'רץ' הסודי ומוציאה את הסידור החדש שלי. "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראת, אתה יצרת, אתה נפחת בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות, ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים...". רפי מסיים לבדוק את המקרופונים. הוא יוצא מהאולפן ועובר לצד השני של הזכוכית משחק בכפתורים שעל הקונסולה. בדיקה שגרתית. "ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה... ברוך שעשני כרצונו...". אני אומרת את המילים המתוקות האלה. כמו דבש על השפתיים. אני רצה על האותיות המוכרות, על המשפטים הרחוקים והזרים. ומרגישה איך אני נשאבת פנימה. אומרת תודה על הבוקר החדש. מרגישה שגם אני חדשה. לא מובנת מאליה. "ברוך אתה מלך העולם פוקח עיוורים.. ברוך מלביש ערומים... ברוך מתיר אסורים..." איך שנים אני קמה כל בוקר כאילו הכול שלי, כאילו הכול מובן מאליו. "ברוך זוקף כפופים.. ברוך שעשה לי כל צרכי..." שנים שבהן לא נתתי אפילו מחשבה קטנה על מה שסביבי. עולם שלם מתעורר, ואני מתעוררת יחד איתו. "ברוך הנותן ליעף כוח... ברוך המעביר חבלי שינה מעיני ותנומה מעפעפי..." אני רואה את רפי מעמיד פנים כאילו הוא עדיין בודק את הקונסולה. מציץ עלי בחצי מבט חשדני, איך אני ממלמלת לעצמי דברים לא מובנים. וזה באמת לא מובן, אפילו לי. מה אני עושה פה בחדר האטום הזה. מה לי ולכל העיתונים האלה המלאים כותרות שחורות. ... רבע לשבע. אני נעמדת עם הסידור החדש שלי, הפנים למזרח ומתפללת תפילת עמידה. לרפי נמאס אפילו להעמיד פנים שיש לו בעיות טכניות. הוא פשוט עומד בפה פעור מאחורי הזכוכית, פותח עינים ענקיות שכבר ראו הרבה שדרניות מתכוננות לתכנית הבוקר שלהן, אבל דבר כזה הוא לא ראה אף פעם. "...אלוקי, נצור לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, ולמקללי נפשי תידום, ונפשי כעפר לכל תהיה. פתח ליבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי... שלא אכעס היום ולא אכעיסך... ותן בליבי הכנעה וענווה... יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגואלי". אני מתיישבת מול המחשב. בצד השני של הזכוכית כבר נמצא כל צוות ההפקה. בלחיצה אחת מופיעים לי כל עומסי התנועה של גוש דן. אני שמה את אות הפתיחה ויודעת שגם היום אלעיט אותם במוסיקה קלה ובדיווחים מהמסוק הקל ובהומור קליל ובכמה כותרות קלילות. החלק שלי בפאזל השקר הענק. ואני רוצה לדבר אמת. מאד רוצה. אבל אני יודעת שאני לא מסוגלת. ולפי הלחשושים והפרצופים שמעבר לזכוכית נדמה לי שגם אין מי שישמע. ~ מקימי, נועה ירון דיין, עמודים 212-216.
  • "תגאל אותנו כבר, ריבונו של עולם, גאולה אחרונה כמו ראשונה. גאולה שאין אחריה גלות, תשועת עולמים, כמו שהבטחת. נגילה ונשמחה בך כבר. הכוח שלנו כמעט נגמר." ~ עמוד 328