מרסיה וקאמיה

מֶרסיֶה וקאמיֶה (בצרפתית: Mercier and Camier) הוא רומן מאת סמואל בקט על שני חברים המתכננים מסע. הספר נכתב ב־1946 ויצא לאור ב־1970.

"שום דבר לא יפריע להם לצאת לדרך למחרת."
"אין להם מה לבוא בטענות אל עצמם."
"האם מה שהם מחפשים בכלל קיים?"
"יותר מדי קצר בשביל שיהיה כדאי להתחיל, יותר מדי ארוך בשביל לא להתחיל בכל זאת, הנה זהו הזמן שלהם, כלוב הברזל של השעות."
"אני מעדיף שתגיד לי קודם אתה, אמר מרסיה. אחר כך אומר לך אם אני בדעתך."
"התחיל הגשם לרדת, במין פתאומיות לגמרי מזרחית."
"החל ויכוח ארוך, קטוע פה ושם בשתיקות ארוכות, שאיפשרו להרהורים להתבצע."
"המסע של מֶרסְיֶה וקַאמְיֶה, אני יכול בהחלט לספר עליו, אם ארצה, הרי הייתי אתם כל הזמן. מבחינת התנאים זה היה מסע די קל, בלי צורך לחצות ימים או גבולות, דרך אזורים מעוטי חתחתים בדרך כלל, אם כי צחיחים פה ושם. הם נשארו בבית, מרסיה וקאמיה, כזה מן מזל לא יאומן היה להם."
"לילה טוב, אמר מרסיה. בהיותו לבד הביט איך כבים לו השמיים, נשלמת החשיכה. משנבלע האופק, לא גרע את עיניו ממנו, כי ידע, מניסיונו, לאיזה זינוקים הוא מסוגל עדיין. בחושך גם שמע יותר טוב, שמע קולות שהיום הארוך העלים מאזניו, מלמולי אנוש למשל, והגשם על המים."
"מה שחסר לך, אמר מרסיה, זה קצת חוש מידה. אני לא מבין מה הקשר, אמר קאמיה. בדיוק, אמר מרסיה, אתה אף פעם לא מבין מה הקשר. כשאתה מפחד על הציסטה שלך, הרהר בדלקות מעיים. וכשאתה רועד על הדלקת שלך, חשוב קצת על כיבי קיבה. השיטה הזאת טובה גם למה שאחדים מכנים עדיין בשם האושר. קח למשל אחד שלא סובל משום מחלה, לא בגוף ולא בזיפת השני. איך הוא יצא מזה? פשוט. על ידי כך שיחשוב על האין. וכך בכל מצב משדלנו הטבע לחייך, אם לא לצחוק."
"או, אמר מרסיה, הנה מה שהייתי צריך. אני מרגיש לגמרי מאושש. הוא נראה באמת לגמרי אחרת. שזה ישמש לנו לקח, אמר קאמיֶה. זאת אומרת? אמר מרסיה. שאסור אף פעם להתייאש. אמר קאמייה. צריך לבטוח בחיים."
"האם הדברים עכשיו על מקומם? אמר קאמיֶה. לא, אמר מרסיה. האם יהיו אי פעם? אמר קאמיֶה. כן, אני מאמין, אמר מרסיה. כן, אני מאמין, לא בכל ליבי, אבל מאמין, שיום יבוא והדברים יעמדו על מקומם, סוף סוף. יהיה יופי, אמר קאמיֶה. נקווה, אמר מרסיה."

נאמר עליו

"הספר מלא במוטיבים ידועים של בקט... הם חסרי מטרה אבל יש משהו לא ברור שהם מרגישים שהם צריכים לעשות. הם מתאמים פגישות שלא מתרחשות או קורות בזמן הלא נכון, אחר כך, כמו במקרה." ~ קייט רידג'ווי