מרסל פניול

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מרסל פול פניול (בצרפתית: Marcel Pagnol)‏ (28 בפברואר 1895 - 18 באפריל 1974), סופר, מחזאי ובמאי קולנוע צרפתי.

אמרותיו[עריכה]

  • "אם נפתח את פיו של הזמיר לא נגלה את סוד שירתו."
  • "המחזה היה כה רע עד כי השחקנים עצמם עזבו לפני הסוף."
  • "אנו הופכים לזקנים כאשר הצעירים נוטשים אותנו."
  • "המוות הוא כה בלתי נמנע עד כי הוא כמעט עניין של נוהל."
  • "עבור תייש, הדבר היפה ביותר זו עז."
  • "אילו היינו אומרים תמיד את האמת לקונה, המסחר לא היה מתאפשר."
  • "בשבילי, המוות אינו אומר דבר, אך הוא גורם לי צער על כך שעלי לעזוב את החיים."
  • "כאלה הם חיי אדם: מספר שמחות קצרות המסתיימות ביגון בלתי נשכח."
  • "האקדמיה הצרפתית היא מכונה מוזרה שהפכה את הכבוד הלאומי למושב."
  • "יתרונם של הדוורים: הם יודעים את שמותיהם של כל האנשים, אך איש אינו יודע את שמם."
  • "בכל ערב במשך ההצגה בתיאטרון, כאשר הצופים מתחילים לקנח את אפם, זה הרגע שבו ההצגה חדלה לעניין אותם."
  • "פטפטנים הם אלה המדברים איתך על זולתם. טרדנים הם אלה המדברים איתך על עצמם. אלה המדברים איתך על עצמך הם בני שיח יוצאים מן הכלל."

הטירה של אמי (1957)[עריכה]

  • "השחר היה צונן. קומץ כוכבי לכת עוד נצנצו, חיוורים. על מצוקי 'מרום הנשר' נרקמו ערפִלים לבנים בשולי הלילה המתמעט, ובחורשת האורנים של פְּטיט אֵיי, 'העין הקטנה', זימרה תנשמת נוגה שיר פרֵדה לכוכבים."
  • "בעוד דודה רוז נוזפת בו, הביטה בי אמי במבט חולמני. היא התפלאה איך רגליים כאלה קטנות יכולות לעשות בכל יום כל כך הרבה צעדים."
  • "ההערצה המשתאה הזאת, שהחניפה ליהירותי, נראתה לי פתאום מטרידה מאוד, והייתי צריך להתאמץ כדי להישאר מדהים עד כדי כך."