"ישנן יפות יותר ממנה אך אין יפות כמוה." ~ נשבעתי, עיני
"את הלילה שלך, שעזבת לבדד, שעמד על דלתייך סחרחר משיאים, שנשא את חוליי המוקדש לך לעד, שידע לענות רק בשמך האחד, את הלילה שלך מרגיעים, מרגיעים." ~ את הלילה שלך מרגיעים
"אל תלבשי את שמלת החג, אל תצחקי לעולם מסביבך יחנף ויפתה וילוהג ואני מעגל עולמים לך עג, ואני על קוו כמו עיט חג ממלטך מבני חם ונוצרך מקהלם, לבל תראי שמש, לבל תדעי חג, לבל תצחקי לעולם." ~ הזר מקנא לחן רעייתו
"ואם לחם תאבי או יין, מן הבית אצא כפוף שכם ואמכור את עיני השתיים ואביא לך גם יין גם לחם." ~ ניגון עתיק
"עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות. עוד אצניח אלייך ידיים. עוד אומר לך את כל המילים הטובות, שישנן, שישנן עדיין..." ~ עוד אבוא אל סיפך
"מה לומר, מה לתת לתוגה הפראית הרוצה רק אליך, המושטת כפות לברזל הלוהט?" ~ על קביים
"את נרדמת, ואני אכנס ואשב. לרצפה אשב להביט עלייך. שותק ונכרי בחדרך השליו אחכה לך כמו נעלייך." ~ את שומעת
"נשים שחורות יש, צהובות יש, אדומות יש וגם אפשר להתאהב בן, למה לא? אבל אני על אף כל אלה, חי שמיים אני קשור אל איזו תנובה מרופטת ואם בוכה המפוחית על הברכיים, ואם נמאסתי על עצמי - זה לא מיין. זה רק בגלל איזו מריימה מזופתת..." ~ זמר המפוחית
"בכל זאת יש בה משהו, כן, יש בה איזה משהו, לא טוב שהוא, לא רע שהוא, אבל כיום זה משהו." ~ בכל זאת יש בה משהו
"בלילה הסהור מול חלונך עומדת עיר טבולה בבכי הצרצרים." ~ ירח
"להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת..." ~ בדרך הגדולה
"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא והדרך עודנה נפקחת לאורך." ~ עוד חוזר הניגון
"והרוח תקום ובטיסת נדנדות יעברו הברקים מעליך, וכבשה ואיילת תהיינה עדות שליטפת אותן והוספת ללכת." ~ עוד חוזר הניגון
"יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד יש אדם רואה הכל באפלה קודרת זו אותה המחלה רק בצורה אחרת..." ~ סיום
"מאגמיהם המים ניבטים אלינו, שוקט העץ באודם עגילים, לעד לא תיעקר ממני אלוהינו תוגת צעצועיך הגדולים." ~ ירח
"באור ובגשם העיר מסורקת. היפה באמת - היא תמיד ביישנית. אלך נא היום, עם בתי הצוחקת, בין כל הדברים שנולדו שנית." ~ שדרות בגשם
"עד קצווי העצב, עד עינות הליל ברחובות ברזל ריקים וארוכים, אלוהי ציווני שאת לעוללייך, מעוניי הרב שקדים וצימוקים." ~ פגישה לאין קץ
"בוא, ערב קיץ, אתה אמנם כשעה כבר פה, אך זו הזדמנות נאותה לומר; ערב קיץ, בוא..." ~ אור בחדרים
"עכשיו ערבית. עכשיו החלונות העבת. כבית המנורה והמראות תדהה. כי מת בי יחידך, הבן אשר אהבת, אשר ידי הייתה בו בשדה..." ~ איגרת
"על העיר עפות יונים, על העיר, על יער פרא, על כיכר התליינים, על ריסי נשים בערב. עם הרוח הנודדת לא נסע הרחק מכאן. השקיעה נשאה בדרך את סלי הדבדבן..." ~ תיבת הזמרה נפרדת
"שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך שמרי חייך, בינתך, שימרי חייך." ~ שיר משמר
"אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה?" ~ שיר משמר
"אמרה האישה: אלהי, שמתני מאז קדמת עת להיות נופלה לרגלי החי ולהיות ניצבת למראשות המת." ~ האשה
"אל פניך אפול בִתי לא יוכל, לא יוכל לך המות! את שוכבת, תמונת ביעותי ופניך אומרים צלמות עורי, עורי, חיזקי, ביתי אמרי לי כי שקר המוות!..." ~ אל פנייך אפול (לעתים מכונה סיום)
"העולם אינו נירוונה והצדק בו לא רב, זה אוכל את הבננה זה שובר בה את רגליו."
"אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה ואולי לא נח. ואולי הוא מודד בנשיקות, כנזיר משֻלח את נתיב עולמך, אלוהי." ~ האם השלישית
"איש אחד את אחיו עוד ישאל ושירה עוד תוגד ישנה וחיינו יהיו למשל ומותנו יהיה לשנינה" ~ מקרה הכסיל והחכם
"סנדלר הגון יכול למלוך בשעת הדחק, אך מלכים פסולים מראש לסנדלרות." ~ שלמה המלך ושלמי הסנדלר
"בהבריק על הרים אור יום בא הרץ אל מיפתן אימו ובנפלו לרגליה דום את רגליה כיסה דמו. את רגליה כיסה שני." ~ הנה תמו יום קרב וערבו
"אז תשאל האומה, שטופת דמע וקסם, ואמרה: 'מי אתם?', והשניים שוקטים יענו לה: 'אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים'. כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל, והשאר יסופר בתולדות ישראל." ~ מגש הכסף
"ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף בהמולת מלאכות הוא קם, הנה הנו כמו פני עיר נבנית פניו של שדה הקטל בהתפרש המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגינו." ~ ליל חניה
"דום טוותה העלמה שבפלך חוט אפור הוא אבי כל כסות ואמרו פושט-יד וכלב היא טווה לנו בגדי בכות" ~ העלמה
"אומנם רדפנו הבלים אבל הנה הראש הרכנו אם כתר הוא נושא או דלי אין שום הבדל בסוף יישן הוא, והיי לי לו והיי לו לי והיי לי לנו לכולנו נום תפוח נומה עץ נומה מלך נומה לץ..." ~ שיר ערש
"לילה לילה אחד היה טרף לילה לילה שני מת בחרב לילה לילה וזה שנותר נומי נומי את שמך לא זכר..." ~ לילה לילה
"שקיעה ורודה בין הגגות אספלט כחול מלמטה עיני נשים נוגות, נוגות אומרות לערב 'למה באת?'..." ~ ערב עירוני
"הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזאת היא שלך."
"בעל בית אחד בא חדריו, סגר הדלת אחריו, לאור המנורה מנה כספו, מנה שונאיו..." ~ היציאה מן העיר
"וכזכרון עוונים ועונש בשלמה עקובה דמים קמת-ניצבת בלי ישלוט בך עובש על ראשית נתיבות עמים..." ~ בדרך נא אמון (שיר מכות מצרים)
"אל תשימי לבך לאותות אל תבער היראה בעיניך כי טובה יבשרו האותות כי שמחה מתדפקת בדלתות כי לא לך הם כי אם למעניך" ~ שיר של אותות
"הפיכחון האמיתי אומר כי זו הפעם הראשונה בתולדותינו בעמידתנו כיום, אנו יכולים לקוות לשלום, ולו מתוך הידיעה שהיפוכו של השלום, נחשול המלחמה, נעשה, הודות לעמידה זו, עניין קשה יותר לאויבינו. הפיכחון רואה את הדברים כמות שהם." ~ מתוך: "החוט המשולש" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"א), דברים שנאמרו בשנת 1968, שנה לאחר מלחמת ששת הימים
"הנוסחה שלא נחזיר [שטחים] עד לשיחות שלום היא גרועה יותר משנראה – היא מניחה מראש שהם אינם שלנו והם ממש שטחים כבושים".[1]
"הנני שולל מבעלי "העיקרון המוסרי" את הזכות להזכיר לנו בתקיפות רבה כל־כך את עובדת מציאותם של ערבים 'בשטחים הכבושים', ואת המגיע להם בתחום הזכויות האנושיות והאזרחיות. לא על כך אנו דנים. הוויכוח מתחיל מאותה נקודה של אבסורד שממנה מסתבר, לדעתם של בעלי העיקרון הנ"ל, כי אי־הסכמתה של אוכלוסייה ערבית זו לשלטון ישראלי צריכה להיות לנו סיבה מספקת כדי שנוותר על זכויות עברו ועתידו של העם היהודי בארץ זו רק למען קיומה של פיקציה ממלכתית ערבית שאין לה כל שורשים באזור זה, לא מצד ההיסטורי ולא מצד החוק הבינלאומי הקיים. הנני סבור כי תושב ערבי האומר בלשונו המחוספסת שאין הוא רוצה בשלטון ישראלי, רשאי לחפש לו שלטון אחר בכל אחת מן המדינות המוסלמיות המשתרעות מהודו ועד חרטום [2]". ~ (עיתון "מעריב", 15.9.67).
"אך מרגע שאנו מודים בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינאית, מאותו רגע נעשית הציונות כולה ענין של גזילת מולדת מידו של עם קיים, ובמידה שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים יסודה ההיסטורי, האנושי של הציונות ומושיבים אתה על כידונינו בלבד." ~ 'ההובי החדש', 27 בפברואר 1970 – המאמר האחרון שפרסם אלתרמן
.jpg)
