סאנסט פארק (ספר)

סאנסט פארק (באנגלית: Sunset Park) הוא רומן מאת פול אוסטר על צעיר החוזר לעיר ניו יורק. הספר תורגם לעברית ויצא לאור ב־2010.

"בסופו של דבר הספרים אינם מותרות אלא צורך חיוני."
"היכולת הזאת לחיות בהווה, להגביל את עצמו לכּאן ולעכשיו."
"להיות שמח בחלקך, לקבל מה שהעולם מוכן לתת לך מיום ליום."
"מעט־מעט צמצם את רצונותיו למה שמתקרב עתה למינימום ההכרחי."
"הוא רוצה רק את התמונות שלו – לא דברים, אלא תמונות של דברים."
"יש לנקות, לתקן ולהכשיר למגורים את הבתים שהתפנו כדי להציגם לפני קונים אפשריים."
"מעשים שנעשו בדחף רגעי של זעם המנושלים, הצהרות דוחות אך מובנות של ייאוש."
"אין ספק ששיחק לו המזל כשמצא את העבודה הזאת. הוא אינו יודע כמה זמן עוד יוכל לשאת זאת, אבל התשלום נאה."
"הוא לקח על עצמו לתעד את השרידים האחרונים שנותרו מאותם חיים שנמוגו כדי להוכיח שהמשפחות שנעלמו היו כאן פעם."
"הוא מרגיש תמיד שהדברים קוראים אליו, מדברים אליו בקולותיהם של האנשים שאינם שם עוד, מבקשים שיביט בהם בפעם האחרונה בטרם יילקחו משם."
"איש אינו מסתכל עליהם. לאיש לא אכפת שמישהו גר עכשיו בבית הריק, הם מצאו שם את מקומם."
"ואז, בחשכה שמאחורי עפעפיו, הוא רואה את עצמו כנקודה שחורה בעולם שכולו שלג."
"איכשהו הייתה זו נשיקה מלאת שמחה, נשיקה של גבר שסיים זה עתה שמונה שעות עבודה וחזר להיות עם האישה שהוא אוהב, והאישה צחקה לנוכח פרץ חיבה פתאומי זה, כרכה את זרועותיה סביבו והחזירה לו נשיקה משלה."
"חברי הצוות האחרים מתבדחים על חשבונו בגלל אובססיית הצילום הזאת, אבל הוא אינו שם לב. הם אינם נחשבים בעיניו, והוא בז לכולם."
"הוא בן עשרים ושמונה, ולמיטב ידיעתו אין לו שאיפות. מכל מקום לא שאיפות עזות."
"הוא אינו נוגע בה. האיפוק הזה מעציב אותה, כי בעיני עצמה היא כבר אישה בשלה."
"בקרוב יגיע הרגע שבו יחוש צורך להמשיך הלאה, אבל עד שיבשיל הצורך הזה לכלל הכרח לפעול, טוב לו להישאר בהווה ולא להסתכל קדימה."
"היא הייתה שם, על זרועותיה ורגליה החלקות והחשופות ופניה הדרוכות והמחייכות, והוא, שכמעט מעולם לא חייך אל אדם או אל דבר, הביט אל תוך עיניה הכהות והערניות והשיב לה חיוך."
"הדרך שבה היא מסתכלת בו, הפראות שבמבטה, האינטנסיביות המוקסמת הניבטת מעיניה כשהיא מקשיבה לו, התחושה שהיא נוכחת לחלוטין כשהם יחד, שבשבילה הוא האדם היחיד הקיים עלי אדמות."
" אילו הייתה אמיצה יותר הייתה מביאה את הילד הזה לעולם."
"האור הולך ודועך עכשיו."
"הוא, ששלל מעצמו הרבה כל כך לאורך שנים רבות כל כך, שנהג בהקרבה עצמית בלי להתרגש יותר מדי, שלימד את עצמו לכבוש את יצרו ולזרום עם העולם מתוך ריחוק צונן ועיקש, חזר לאטו לחיים לנוכח הפרזותיה הרגשיות, נטייתה להתלהט, דמעותיה המתפרצות למראה."
"בעיניו זוהי שמש מקיאוולית, צבועה, והאור שהיא מפיקה אינו מאיר את הדברים כי אם מערפל אותם – הוא מסמא אותך בזיווֹ הבלתי פוסק... כולו ברק וזוהר, אבל אין בו כל תוכן, כל שלווה, כל הפוגה."
"היא משחקת ברציפות זה זמן רב, מאז שנות העשרים המוקדמות שלה, ובמסעדה הצפופה הזאת אין אדם שאינו יודע מי היא."
"הארון מוצב על הבמה, ארון לבן מוקף פרחים אדומים, אבל אין זה טקס דתי."
"אחרי אותה סעודה הוא מחליט לא להיות בסביבה כשג'ייק מופיע, להימנע מכל ארוחה נוספת איתו. הוא לא רוצה לעשות משהו שהוא עתיד להתחרט עליו, וג'ייק הוא מסוג האנשים שמוציאים ממנו בהכרח את צדו הרע ביותר."
"אתה יודע: בחור צעיר ומבולבל לוקח את הרגליים ובורח למרחקים, יוצא לשממה ונאבק עם השדים שבתוכו וחוזר כשהוא יותר מבוגר, יותר טוב."