סוף דבר (ספר)

סוף דבר הוא ספר מאת יעקב שבתאי על גבר תל אביבי המתמודד עם שאלת המוות ואהבת החיים. הספר יצא לאור ב־1984.

"בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד־המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עברו את שיאם והם מתנהלים עכשיו במידרון, ושהוא מתקרב אליו במהירות ובנתיב ישר אשר מן הנמנע לסטות ממנו, כך שהמרחק ביניהם, אשר עוד בחול־המועד, שלא לדבר על הקיץ, שנראה לו עכשיו כחלום רחוק, היה כמעט אינסופי, מצטמצם והולך, וניתן לתחום אותו בלי קושי ולמדוד אותו במידות החיים היומיומיים, כגון, בכמה זוגות נעליים שעוד יקנה או בכמה פעמים עוד ילך לקולנוע, ועם כמה נשים, מלבד אשתו, עוד ישכב."
"לא חדל מלערוך את חשבון חייו ולמדוד את המרחק שעוד נשאר בינו לבין המוות הזה, שהצטייר בדמיונו לפעמים כתמונת יום אביב שטוף שמש."
"אמר לעצמו שהכול עוד לפניו ושעליו ללמוד להתייחס לחיים כמו למתנה, שהרי כשם שנולד יכול היה גם שלא להיוולד, כמו רבים אחרים, וחייך."
"רוח קלילה מאוד התעוררה עכשיו ונשבה מכיוון הים לאורך החוף, ציין בפני עצמו עד כמה הוא נהנה מהשהייה הזאת על החוף וכמה טוב עשה שירד לים וניער מעליו את הייאוש והבהלה, ושאם יתמיד בכך, והוא החליט כי אומנם יתמיד, כי אז תשתפר הרגשתו הפנימית והגופנית והוא יתנער ויתרענן."
"דברים רבים מדי, לאינספור, ביניהם פעוטים ובלתי חשובים, אשר התרחשו לפני שנים רבות, מציקים לה ומדכדכים אותה כאילו התרחשו אתמול."
"הוא אהב את הסמטה השקטה הזאת עם ריח הברושים והאורנים באוויר, ולהעיף מבט בבית בן הקומה, שלפני שנים רבות גרה בו סבתו."
"תחושה של אושר וביטחון אשר אין להביע אותה מילאה אותו, לפי שידע, בכוח אותה ידיעה גלומה ובלתי מובעת, ששום דבר לא יפר את האחדות המאושרת הזאת."
"הרגשה שהוא נעזב ונבגד... מעורבת באותם רגשות מתוקים־מרירים של רחמים על עצמו, והוא ציפה שהן תתחרטנה ותחזורנה אליו, אבל הוא לא ייעתר אלא אחרי בקשות רבות מאד."
"כשהגיע לאבן-גבירול, הרחוב המה עכשיו ממכוניות ומאנשים והיה מלא חיים, חש איך שהמצוקה והבלבול הישנים מחלחלים ועולים בו."
"שיפשף את הכדור בידו כדי שיחזור ויהיה לבן ומבהיק כפי שהיה, אבל לשווא, כתם קלוש, לא מורגש כמעט, דבק בכדור."
"הוא פנה וחצה את הכיכר הקטנה עם עצי הפיקוס העבותים, שהיו מלאים קולות ציפורים, ועלה לביתו."
"אבל כשחייג, ובעוד אצבעו נתונה בתוך החוגה, תקפה אותו הרגשת אי־רצון וקוצר רוח, פתאם מאס בכל הטלטלות הבזויות הללו והמלאות תחבולות, וגעגועים עזים אל אביבה תקפו אותו."

נאמר עליו

"סיום אופטימי לרומאן שעומד כולו בצל חרדת המוות; איננו אופטימי במובן המקובל, על כל פנים. האופטימיות הפרדוקסלית שניתן לראות בו היא אותה אופטימיות של המבין כי חרדתו הגדולה ביותר שמא היא תאוותו הכמוסה ביותר." ~ אריק גלסנר