סרגיי פולונין

סרגיי פולונין (באוקראינית: Сергій Полу́нін, נולד ב־1989) הוא רקדן אוקראיני.

"כשגרנו בקייב, חייתי עם אמא שלי באותו החדר, אז כשעזבתי לאנגליה היה לי מאוד חשוב למצוא את המקום שלי לבד, בלעדיה. זה מאוד קשה לרקוד מול ההורים שלך, בערך הדבר הכי גרוע שיש, כי אז אתה חושב רק עליהם ואתה לא משוחרר."
"רציתי לנסוע לאמריקה וקיבלתי הרבה הצעות, אבל לא ידעתי מה לעשות איתן. בחיים לא עניתי למיילים, לא ידעתי איך מתנהלים. לקח לי זמן להתאפס וכשזה כבר קרה, זה היה מאוחר מדי – התקשורת התחילה להתייחס אליי בצורה שלילית, וכל הדלתות נחסמו בפניי. אפילו היה רגע שרציתי לחזור לבלט המלכותי, אבל הם אמרו שאני עושה צרות – אני, שבמשך חמש שנים לא פספסתי הופעה אחת."
"אני גם רוצה שיהיו סוכנויות לרקדנים, כי זו התעשייה היחידה שאין בה סוכנים, וזה מגוחך, כי היא מגלגלת כל כך הרבה כסף. הרקדנים יהיו חייבים להרוויח יותר כסף, זה לא ייתכן שבהשוואה למלחינים, לזמרי האופרה ואפילו למלבישים – הם מקבלים פחות. אף רקדן לא יכול להחזיק בית משלו, מתייחסים אלינו כמו לזבל."
"כל הילדים רוקדים בהתחלה, אבל אז הם מפסיקים. בעיניי, ריקוד זה חלק מהטבע האנושי והרבה אנשים לא מבינים זאת. יש לי פרויקט שבו אני מנסה להראות כל מיני אנשים מפורסמים שרקדו ולא בהכרח ידעו זאת עליהם, למשל, מוחמד עלי רקד בלט קלאסי, וגם ז'אן-קלוד ואן דאם. ברוס לי היה אלוף בצ'ה צ'ה צ'ה לפני שהוא הפך לאלוף באמנויות לחימה. היום יש קבוצות כדורגל שמעבירות שיעורי בלט, התנועה הזאת היא חלק מהותי מאיתנו."
"כשאנשים צופים בריקוד, משהו מאוד ייחודי קורה להם. זו שפה שכולם מבינים והיא פותחת לך את הנשמה. הייתי שמח שבישיבות האו"ם, לפני הכרעות בהחלטות חשובות, היו צופים במחול – זה פותח את הלב."
"אני אוהב מועדונים. תל אביב, אגב היא העיר השנייה הכי טוב לצאת בה בעולם כולו, אחרי בלגרד בסרביה."