על ההשתעבדות מרצון

על ההשתעבדות מרצון (בצרפתית: Discours de la servitude volontaire) הוא ספר מאת אטיין דה לה בּוֹאֶסי על הסיבות המביאות בני אדם לתמוך ברודנים. הספר יצא לאור ב־1574 ותורגם לעברית.

"ההרגל הוא הסיבה הראשונה לעבדות מרצון."
"קבלו החלטה לחדול מלהיות עבדים, והפכתם לאנשים חופשיים."
"מן התבונה הוא לאהוב את המידות הטובות, להעריך את המעשים הטובים, להכיר טובה על החסדים בהם זכינו, ולעתים תכופות אף להפחית מרווחתנו כדי להעצים את כבודם ותועלתם של מי שאנו מוקירים והראויים לאהבתנו."
"כאשר מאה איש, כאשר אלף בני אדם, סובלים דיכוי של אדם אחד – האם ניתן עדיין לומר שאין הם מעזים להתנגד לו, או שמא הם אינם חפצים בכך, ושבמקרה זה לא מדובר רק במורך לב, אלא יותר מכך באדישות וברפיון?"
"זוהי נטייתם הטבעית של האנשים הנבערים מדעת, שמספרם גדול בדרך כלל בערים: הם חושדים באוהבם, ובוטחים במוליך אותם שולל."
"כיצד ייתכן שבני אדם רבים כל כך, ערים ועיירות כה רבות, אומות שלמות – מוכנים לשאת לעתים תכופות רודן שאין לו כוח אחר מאשר זה שהם עצמם העניקו לו, אשר אין ביכולתו להזיק להם אלא כמידת נכונותם לשאת מידיו, ואשר לא יכול היה להרע להם כלל אלמלא היה להם נוח יותר לשאת את עולו מאשר להתנגד לו."
"הם אומרים שהם משועבדים מאז ומתמיד, ושאבותיהם חיו כך. הם חושבים שמחובתם לשאת בעול, משתכנעים בכך באמצעות דוגמאות, וככל שהזמן נוקף הם מבצרים במו ידיהם את שלטונם של אלה הרודים בהם."
"דבר מתמיה באמת – ועדיין כה שגור ומקובל הוא, עד אשר מן הראוי יותר להצטער עליו מאשר להשתומם נכחו – לראות מיליון בני אדם משועבדים בעליבות, על צווארם מונח עול, לא משום שהדבר נכפה עליהם בידי כוח כלשהו העולה על כוחם שלהם, אלא כיוון שהם מוקסמים, ואפשר אף לומר מכושפים, על ידי שמו של אחד שאין להם כלל סיבה לפחד מפניו – שהרי אחד הוא – ואף לא לאהוב אותו – שהרי הוא נוהג בהם כולם בחוסר אנושיות ובאכזריות. אך זוהי חולשתם של בני אנוש."
"העריצים אינם גדולים בעינינו, אלא משום שאנו כורעים על ברכינו בפניהם."
"ישנם שלושה סוגים של עריצים: אלה שנבחרו על ידי העם, אלה שתפסו את השלטון בכוח הזרוע ואלה שקיבלו אותו בירושה."
"כאשר אני חושב על אנשים המתחנפים לעריץ כדי לנצל את העריצות ואת העבדות, אני נדהם מרוע לבם כפי שאני מרחם על טיפשותם."
"אין די להם בכך שיעשו כרצונו, עליהם גם לחשוב כרצונו, ולעתים תכופות, כדי לספקו, להקדים ולחזור את מאווייו ודרישותיו."
"אין ספק שהטבע מובילנו כפי רצונו, אם לטוב ואם לרע, אך עלינו להודות בכך שהוא שולט בנו פחות מאשר הרגלינו."
"מי שחי בהתאם לטבע הוא מי שאינו חפץ אלא בדברים פשוטים וקבועים."
"עובד אדמה ובעל מלאכה, גם אם הם משועבדים, יוצאים ידי חובתם בכך שהם מצייתים."
"עלובי החיים המחזיקים מעמד מול הרע בזכות היותם מרעים בעצמם – לא לזה שמרע להם, אלא לאלה אשר כמותם סובלים ממנו, אך הנם חסרי ישע."
"מעל הכול לא שכחו הקיסרים הרומיים להעניק לעצמם את התואר טְריבּוּן העם, כי זה נחשב לקדוש ומקודש, וכיוון שנוצר כדי להגן על העם ולשמור על ענייניו נהנה מיוקרה רבה במדינה. בדרך זו הבטיחו לעצמם אמון רב יותר מבני העם, כאילו די להשתמש בתואר הזה מבלי להתייחס למה שנעשה בשמו. גם בימינו יש הנוקטים בדרך דומה: אלה, לפני שהם מבצעים את פשעיהם החמורים ביותר מקדימים להם תמיד מספר נאומים יפים על טובת הכלל ועל הקלת מצבם של האומללים."
"נבראנו כך שחובת הידידות המשותפת לנו תופסת חלק נכבד מחיינו. מן התבונה הוא לאהוב את המידות הטובות [...] אף להפחית מרווחתנו כדי להעצים את כבודם ותועלתם של מי שאנחנו מוקירים."
"ורק לדבר אחד אין לבני האדם — ואיני יודע מדוע — די כוח להשתוקק: לחירות."
"הטבע, שליחו של האל, המושל באדם, ברא ויצק את כולנו פחות או יותר באותה התבנית כדי להורות לנו שכולנו שווים."
"סבורני, שאילו חיינו כשברשותנו הזכויות הטבעיות שלנו [...] היינו באופן טבעי נתונים למרותם של הורינו, כפופים לתבונה מבלי שנהיה עבדים לאיש. כל אחד מאיתנו מכיר בעצמו, באורח טבעי לחלוטין, את דחף הציות לאביו ולאמו. באשר לסוגיה אם התבונה מולדת בנו או לא [...] אינני סבור שאטעה אם אומר שקיים בנפשנו זרע טבעי של תבונה."

נאמר עליו

"הוא כתב אותו כמעין מסה, בשחרותו, לכבוד החירות ונגד העריצים." ~ מישל דה מונטן, ידידו של לה בּוֹאֶסי