צריך לעשות את זה יותר

צריך לעשות את זה יותר הוא קובץ סיפורים קצרים מאת אודי שרבני. הספר יצא לאור ב־2018.

"מה הוא הדבר שאיבדת? אתה לא יודע. ייתכן שדבר מה נפשי, ייתכן תודעתי. ייתכן שרגשי."
"ספרים שאני אוהב, אני סוגר אותם, מחזיק אותם ביד ולובש דרכם את החולצה. מחכה שהם ייצאו לי מהשרוול."
"אתם בטח מכירים את זה, את איך שתמיד אתם מנסים להשיג את העולם, שאתם כמו סופרים ששוזרים בידי הדמויות שלהם דיבורים על המלכים שלהם, מעין פלסתר פוסט־מודניסטי שכזה כדי שלא יוכלו לנגח אתכם."
"הדבר הזה – מתן קרדיט – הוא חשוב מאין כמוהו על מנת שתוכל להמשיך לחיות כאדם הגון אל מול העולם. הנה, פעם אחת מישהו שישב לידי דיבר בטלפון ולא קרא. תפסתי אותו בצוואר, ירקתי עליו, מחצתי את ראשו אל החלון והיממתי אותו בכמה אגרופים."
"אוטובוס הוא המקום הטוב ביותר לקריאת ספר, הן מבחינת תוכן והן מבחינת צורה. אני נוסע הרבה בזחלים עירוניים אלה. אני אוהב את הרעש המתוּסס של נטישת בלם היד, אני אוהב את רעש פתיחת הדלתות, אני אוהב לעקוב אחר השינויים שחלו בהם עם השנים."
"מה שמעניין אותך זה לראות אדם נמזג בתוך יצירה. אין לך רצון לראות את המביטים ביצירות האמנות, מדברים עם שותפם לחוויה, מחווים דעה. אמנם רבצת בתוך ראשי אלה תקופה, אולם השומרים, העלים היבשים, הקמלים, אלה הרואים אותו דבר מדי יום – הם הדבר עצמו. נוף דומם לבוש מדים, אדם נמזג בתוך יצירה. תחילה בעל כורחו, אולם לאחר זמן מה כורחו הוא המשפיע על היצירה שלצדו. היצירות מוצגות בתוספת החי שלצדן, שמסתכל על המסתכל. אתה ממסגר את זה עם עיניך."
"אתה עובד במשרד פרסום. אתה שונא אנשי פרסום. הם שונאים אנשי פרסום. כולם שונאים עצמם. פתרון נחמד, מעגלי. אתה קופירייטר, די מוצלח למען האמת. יש טובים ממך. אתה יודע את זה. לא למדת את המקצוע, וכמו שאומרים – או יותר נכון כמו שאמרו לך בראיון העבודה – זה הולך כך: המגרעות שלך הן היתרונות שלך... סביבך במשרד, פרחי פרסום. מהירים, חדים, שנונים. נושמים את זה. בגיל שלהם, אתה היית הרבה יותר. הרבה יותר הכול. אבל למדת שזה לא נגמר, הדבר הזה. תן להם. אתה נותן להם. אתה, מנמיך בפרסומות. עוד מעט כבר לא תהיה רלוונטי."
"ויד אחת נשלחה ליד אחרת. והולכים ומחזיקים ידיים ברחובות המסועפים וגם בראשיים. ומגיעים אל דירתם, זו שלא מכבר הייתה ריקה מאדם בשל בריחה מהאחר. והנה מגיע הערב, ובערב, לאחר שהתמונה התבהרה, היו לזוג שעבר דבר או שניים בחייהם, וכל מה שאיחד אותם היו השמחות, וכל מה שאיחד אותם הייתה העצבות, השתיקות היו במקום, והצחוק היה במקום, וגם אם לא היו הדברים במקום הרי שלא היה דבר כזה, 'במקום', שכן אלה הם החיים, והם ידעו, ידיעה ברורה הם ידעו, שהם כאן כדי להישאר. שהוא שם בשבילה, והיא שם בשבילו."