קנת' טיינאן

קנת' פיקוק טיינאן (באנגלית: Kenneth Peacock Tynan)‏ (2 באפריל 1927 - 26 ביולי 1980), כותב ומבקר בריטי משפיע ולעתים קרובות שנוי במחלוקת, הידוע בעיקר בזכות ביקורותיו בתחום התיאטרון.

כללי

• "מבקר דרמה טוב הוא מי שקולט את מה שמתרחש בתיאטרון שבתקופתו. מבקר דרמה נהדר הוא מי שקולט גם את מה שלא מתרחש." ~ "Forward", עמוד viii
• "מבקר הוא אדם שיודע את הדרך אך אינו יכול לנהוג במכונית."
• "הליכה להצגות תיאטרון בכל עיר גדולה מלווה בהרבה אי־נוחויות טובות, אך הגדולה שבהן היא בדרך־כלל ההצגה עצמה." ~ "ניו יורק הראלד טריבון" ("New York Herald Tribune"),‏ 17 בפברואר 1957
• "אני בספק אם ישנם הרבה אנשים הגיוניים בעולם הזה שבשבילם המילה 'Fuck' היא באמת שטנית או דוחה או אסורה לחלוטין." ~ בתוכנית בערוץ הבריטי "BBC-3",‏ 13 בנובמבר 1965
• "בכל מדינה שיש בה צנזורה מינית תהיה לבסוף צנזורה פוליטית." ~ במאמר "Critic Kenneth Tynan has mellowed but is still England's stingingest gadfly" בעיתון "ניו יורק טיימס", 9 בינואר 1966

מתוך ביקורותיו על מחזות וכתבים שונים

• "לאחר שצופים בכל מחזותיו של יונסקו, הרגשתי לבסוף, שצופים באחד מהם." ~ על המחזה "Victims of Duty" של אז'ן יונסקו (1960), עמוד 36
• "רשע שנושא בנטל האשמה של מישהו הוא באופן בלתי נמנע מושך יותר מאשר גיבור המשוכנע בחפותו של מישהו." ~ על הכתב "The Changeling" מאת תומס מידלטון (1961), עמוד 75
• "עלינו להישפט לפי מה שאנו עושים, לא לפי איך שהרגשנו בשעה שעשינו זאת." ~ על "אלטונה" מאת ז'אן-פול סארטר (1961), עמוד 97
• "הגבר שמגיב ליקום עם בכי של ייסורים חסרי־אונים מקובל כאמן רק אם הוא יכול לשכנע אותנו שהוא שקל בהיגיון את התגובות האפשריות האחרות ומצא אותן לקויות." ~ "אנטומיה של האבסורד" ("Anatomy of the Absurd")‏ (1962), עמוד 104
• "עד כמה על מישהו לקבל את חוקי החברה שבה הוא חי? במילים אחרות: באיזה שלב מוסכמת החברה נהפכת להשחתת המידות? רק על־ידי מענה לשאלות כאלו המצפון באמת מגדיר את עצמו." ~ על המחזה "הקמצן" מאת מולייר ב"פיקאדילי" (1962), עמוד 117
• "כשלכל חברה יש ספקות לגבי עתידה, היא נוטה להפיק דוברים שמשיכתם העיקרית היא לרגשות, שמתווכחים מתוך תחושות בטן, ושתביעתם להיות נושאי האמת נשענת אך ורק על תחושות אישיות עזות." ~ על המחזות "אחרי הסתיו" ("After the Fall") מאת ארתור מילר, ו"בלוז לאדון צ'ארלי" ("Blues for Mister Charlie") מאת ג'יימס בולדווין, לאחר שהוצגו בתיאטרון "ANTA וושינגטון סקוור" בניו יורק (1962), עמוד 143

על אנשים ספציפיים

• "ולס הוא בבת אחת לא נורמלי וטבעי כמו מפלי הניאגרה." ~ על היוצר אורסון ולס, "אורסון ולס" (1953), עמוד 65
• "מה, כשבעת היותו שתוי, מישהו מזהה בנשים אחרות, הוא מזהה בגרבו כשהוא פיקח." ~ על השחקנית גרטה גרבו, "גרטה גרבו" (1954), עמוד 79
• "כל כתיבה היא פעולה שאינה חברתית, מאחר והכותב הוא אדם אשר יכול להתבטא בחופשיות רק כשהוא לבד; כדי להיות עצמו הוא חייב לנעול את עצמו. כדי לתקשר הוא חייב לחתוך עצמו מכל תקשורת שהיא; ובעצם זה תמיד יש משהו קצת משוגע." ~ על המחזאי טנסי ויליאמס, "טנסי ויליאמס" (1956), עמוד 97
• "בקרב רוב הכותבים, סגנון הוא ברכה, הזמנה, הורדת הגשר הנע שבין האמן והעולם. ל־שו לא היה זמן לתחבולות כאלו. בניגוד לרוב בני ארצו, הוא תיעב חינניות, שהחשיב אותה כעדות של חולשה כרונית הפכפכה." ~ על המחזאי ואיש התרבות האירי ג'ורג' ברנרד שו לעומת כלל הכותבים באירלנד באותה תקופה, "ברנרד שו" (1956), עמוד 102
• "נפשו הפוריטנית, השרירית, המקובעת־נודדת (המשתקפת בצורה מעולה בדברי ההלל של היגנס לאינטלקט ב"פיגמליון"), טיפחה בו סלידה מכל הדברים, בין אם שירים או המצאות, שעוצבו כדי להקל על המצב האנושי מבלי לנסות לשפרו בפועל." ~ על ג'ורג' ברנרד שו, "ברנרד שו" (1956), עמוד 103
• "כל נאום, בשביל אוליבייה, הוא כמו המון חומר שיש שבו הפסל נפשט משבבי החומר עד שצורתו ומשמעותו החיונית מתגלות. לא משנה עד כמה בזויה הדמות שהוא משחק, התוצאה תמיד נאצלת כמו עבודת אמנות." ~ על שחקן התיאטרון והקולנוע לורנס אוליבייה, "לורנס אוליבייה" (1966), עמוד 208
• "סגנונה נראה פשוט בצורה בלתי־סבירה – פעולה חסרת מאמץ של התבלטות, לסו פתלתל שדרכו נושא עצמו קולה כלאחר־יד סביב הפנטזיות הפגיעות ביותר שלנו. אבל זה לא קל. זה מה שנותר כאשר כל השטויות הללו של התרפסות, רגשנות והתחבולות המרובות לריכוך הלב התקלפו מפה ללא רחמים. פלדה ומשי נותרו, נוצצים ויציבים." ~ על משחקה של מרלן דיטריך, "מרלן דיטריך" (1967), עמוד 215
• "היא מראה עצמה אל הקהל כמו שהמנחה אל הציבור." ~ על מרלן דיטריך, "מרלן דיטריך" (1967), עמוד 217

נאמר עליו

• "מחלת־נפש היא סוד שאינך יודע שהינך נוצר." ~ אשתו קיית'לין טיינאן, "חייו של קנת' טיינאן" (הוצאת "Weidenfeld & Nicholson", לונדון, 1987), עמוד 188