רוברט סנט ג'ון

רוברט סנט ג'ון (באנגלית: Robert William St. John)‏ (9 במרץ 1902 - 6 בפברואר 2003), סופר, עיתונאי ושדרן רדיו אמריקאי. למרות שלא היה יהודי, חלק גדול מיצירתו נסב סביב מדינת ישראל, הקמתה, אישים בתוכה, אויביה ומלחמותיה, מנקודת מבט פרו־ישראלית מובהקת.

מתוך ספריו[עריכה]

שלום פשוטו כמשמעו[עריכה]

"ישבתי באפלת המכונית והסתכלתי בעוברים ושבים ושמעתי מאות פעמים את הברכה 'שלום'. זהו גם בוקר טוב, גם 'ערב טוב', גם 'אני שמח לראות אותך', גם 'להתראות', גם 'ברוך בואך'. יהודי משתמש במילה זו, הרכה כקטיפה, כשהוא פוגש ידיד, כשהוא נפרד מידיד, כשמציגים אותו למישהו, או כשאין לו דבר אחר להגיד. אבל כל יהודי ששאלתי אומר, כי כל פעם שהוא מבטא את המילה 'שלום' הוא חושב על פירוש המילה. שלום פירושו שלום." ~ עמוד 21
"שום דבר אינו דומה לתגובה של ישיבת בדד במכונית אפלה בליל יוני, בעיר מואפלת, והאזנה ליהודים שאולי מחר או בשבוע הבא ייספו, והם אומרים זה לזה 'שלום' במקום 'לילה טוב'. מילה נהדרת. מילה יפה כשהיא מבוטאת על ידי יודע עברית, המדגיש את המילה מלרע. ויפה פירוש המילה. זה יותר מאשר להגיד 'להתראות'. זהו יותר כשיהודי אומר אותה, מאשר כשגוי אומר אותה. זה מאות שנים חותרים האנשים האלה דווקא לזה, לשלום." ~ עמוד 21
"בעבר היה כאן שלום רק לעתים רחוקות. מחר, בעוד שבוע, או בעוד חודש, יוטלו כאן שוב פצצות. אבל היהודי יגיד 'שלום', וזאת תהיה יותר מברכה. זאת תהיה תפילה, תפילה שהוא מקווה כי תתמלא איך שהוא בזמן מן הזמנים. שלום שלום, ויום אחד יהיה שלום." ~ עמוד 21
"בשתי ההברות מונחות כל הטרגדיה וכל התקווה, כל הסבל וכל החזון לסוף הסבל, הכמוסים בלבבו וברוחו של כל יהודי. אם לכתוב את דברי ימי עם ישראל במילה אחת, הרי מילה זאת היא 'שלום'. מאות שנים אמרו שלום ונתכוונו לשלום. מאות שנים הושיטו את הלחי השנייה. עכשיו החליטו להילחם באש מול אש, בכדור רובה מול חרב, בפגזים נוקבי שריון מול טנקים. עדיין הם אומרים שלום, והם רוצים בשלום." ~ עמוד 22
"פציפסטים ועובדי אלוהי המשא ומתן יגנו אותם. אחדים מבני עמם יגנו אותם. מומחים צבאיים יצחקו להעזתם וינבאו לחורבנם. אבל הם החליטו שלא לתת לדחוק אותם הצידה. היטלר הוא ששינה את מהלך דברי ימי ישראל בכמה דרכים. היטלר בתאי הגז שלו, ונוסף לכך אנגליה הבוגדת. אבל הם עדיין אומרים שלום ומתכוונים לשלום." ~ עמוד 22
"למחרת היה שבת, ותל אביב שמרה אותה כמו ששום עיר נוצרית בשום מקום בעולם אינה שומרת את יום ראשון. שום עיתון מאחד עשר עיתוני תל אביב אינו נדפס בשבת. שום חנויות אינן פתוחות. האטובוסים אינם מהלכים. זהו יום מנוחה להלכה ולמעשה כל האוכלוסיה." ~ עמוד 23
"כשהעברי מברך את חברו בשעת שתייה הוא אומר 'לחיים', ברכה הרבה יותר עמוקה מאשר 'צ'יריו' האנגלי. לחיים הוא לשון רבים. בעברית יש למילים 'שמים', 'מים', ו'פנים', רק צורת רבים. הטעם הוא שהים והמים, הפנים והחיים, מתחלפים תמיד." ~ עמוד 27
"תל אביב היא עיר של גני פרחים. כמעט ליד כל בית יש ערוגות פרחים, והילדים מסייעים לטפל בהם ואינם משחיתים אותם. האהבה ליופי נטועה בצעירים ובקשישים, שכל כך הרבה שנים היו חסרים יופי בחייהם." ~ עמוד 29
"תל אביב היא עיר של גוון לא יאמן. הרקע הוא כחול, צבע הים התיכון שהוא נדמה יותר כחול מאשר אותו ים על שפת יוון, ספרד, או אפריקה. לנוכח הרקע הכחול הזה, מודגש הירק של העצים, השיחים והפרחים. האדום של הטבע נראה כאן יותר אדום מאשר בכל מקום אחר, ובושם הפרחים משכר." ~ עמוד 26
"כאן בתל אביב כמעט שאין התוועדויות מקריות, והזנות כמעט אינה קיימת. אבל יש כאן המון אהבה, ואחוז הנישואים והילודה הוא גבוה עד מאד. על כל אלף נפש נולדים בשנה 39 ילדים, כמעט פי שניים מאשר בארצות הברית." ~ עמוד 30
"שום עיר בשום ארץ בעולם לא הייתה חשובה כל כך הרבה, לכל כך הרבה אנשים, בכל כך הרבה מאות שנים, כמו ירושלים." ~ עמוד 59
"שום עיר לא הייתה עריסת כל כך הרבה דברי ימים [כמו ירושלים]." ~ עמוד 59
"כשנראו באופק מגדלי עיר הקודש, נזכרתי במשחק אמריקני, שבו יש תמיד כסא אחד פחות ממספר המשחקים. מנגנת מוזיקה, וכשהיא נפסקת הרי מי שנשאר בלי כסא מופקע מן המשחק. משחק זה נקרא 'לירושלים'. לעולם לא ידעתי למה הוא נקרא כך. עכשיו הבינותי: יש יותר מדי משחקים, ואחד מוכרח לצאת מן המשחק." ~ עמוד 64
"מאווירון או מראש הר אפשר להבחין כמעט בדיוק את המקומות למטה, שבהם גרים יהודים, ואת המקומות שבהם גרים ערבים. רוב ארץ ישראל היא ארץ חשופה. חולות משתרעים למלוא העין. אבל הגוון השחום של הנוף, נפסק בהרבה מטליות של ירק – שדות תבואה, שתילי יערות, גני פרחים, כרמים, המרהיבים את העין על הרקע האפור. כשיודעים שזהו במקצת מעשה אדם ולא רק מעשה הטבע, כי כל עלה ירק ייגדל כאן מפני שאדם הביא מים והשקה את הקרקע ועבד קשה כדי להפוך שממה חומה לירק רענן." ~ עמוד 64
"בירושלים אין הרבה תרבות מודרנית בנוסח המערב, בתי הקפה בה מועטים, ועל כל צעד ושעל אתה נתקל בדת, בכל ימות השבוע, ובכל פינה שאתה פונה. הרחובות מלאים מבני כל מיני כתות דתיות יהודיות, מוזרים בלבושיהם השונים ובמנהגיהם השונים ובמחשבותיהם השונות." ~ עמוד 69
"יש בירושלים יהודים המקנאים כל כך לשמירת שבת, עד שהם עומדים בערב שבת עם חשכה ליד החנויות ומחרפים ומגדפים את החנוונים והקונים, המחללים את השבת במקח וממכר. בימי ההפוגה הראשונה, כשהיה המחסור בירושלים איום, היו שיירות באות מתל אביב גם בשבת, כמו ביתר ימות השבוע. על כך מחו האדוקים הקיצונים. הם העדיפו לסבול רעב מאשר חילול שבת." ~ עמוד 70
"יבוא יום ותהיה זאת שוב ירושלים של זהב. יבוא יום, לאחר שיעבור הסיוט של חרב איש באחיו, ושוב יבוא השלום לעיר הקודש, כמו שקרה הרבה פעמים במשך מאות בשנים. אבל לפי שעה ירושלים היא עיר של יצרים עזים ופלדה קרה, קורבן דברי ימיה." ~ עמוד 75