רצח שלושת הנערים
רצח שלושת הנערים אירע ב־12 ביוני 2014. שלושה נערים ישראלים, גיל-עד שַׁעֶר (בן 16), נפתלי פרנקל (בן 16) ואייל יפרח (בן 19), נחטפו בגוש עציון ונרצחו באותו לילה בידי מחבלי חמאס.
על הנערים
[עריכה]- "הגיע אליי תלמיד ואני רואה שהוא לא ממש זקוק לעזרה. הוא מצוין. ואני שואלת: 'אתה בטוח שאתה זקוק?' 'כן', הוא עונה, אני רואה שהציונים שלו בין 90 - 95. ואני שוב שואלת: 'למה?' והוא אומר: 'תמיד צריך להשתפר, להיות טוב יותר'. תעלומה! והוא אומר: 'תשמעי. אל תספרי לאף אחד. יש לי חבר שזקוק להוראה מתקנת, והוא כל כך מתבייש להגיע לכאן. אז אני אומר לו: "מה אתה מתבייש? אפילו אני תלמיד טוב מאוד והולך להוראה מתקנת".' לבחור הזה קראו גיל-עד שער." ~ מורה להוראה מתקנת (מקור)
- "צריך לדעת מה תכלית האדם בעולמו." ~ אייל יפרח ביומנו, שעות לפני החטיפה (מקור)
תהליכי החיפושים
[עריכה]- "הסיוע הממוקד שזכו מהסיירים ומבעלי המקצוע האזרחיים מההתיישבות תרם בצורה יוצאת דופן למציאת גופות הנערים. מעבר לעזרה שהעניקו במאמצי הסריקות עצמן, תרמו רבים מהמתיישבים לחוסנם הנפשי של הכוחות, בדמות הפגנות תמיכה, חלוקת חבילות מזון ואף מתן מקומות לינה לכוחות שנזקקו לכך באזורים מסוימים." ~ תא"ל תמיר ידעי, מפקד אוגדת יהודה ושומרון (מקור)
- "העובדה שלא התנגחנו בהם (בממסד) מעל המסכים הולידה המון כבוד. משהו השתנה. עד היום יש אוזן כרויה אצל הבכירים. חזרנו לערכים הכי בסיסיים, לומר תודה. אולי זו תרבות שהעלתה אבק, אבל אלו דברים אלמנטריים". (אופיר שער בראיון לאמילי עמרוסי)
על מציאת הנערים
[עריכה]- "אני מעיד כי בשלושת הקדושים לא שלטה רימה ותולעה. מעבר לפגיעות הירי לא היו כל סימני התעללות או פגיעה. לדברי הרופאים במכון לרפואה משפטית, אין לתופעה זו הסבר מדעי." ~ הרב יעקב רוז'ה, רב המכון הפתולוגי במכון לרפואה משפטית באבו כביר (מקור)
תגובות לאחר הרצח
[עריכה]- "אנחנו בוכים עכשיו, נכון. אבל אני אומר לשונאינו – אל תתבלבלו. הדמעות הללו הן דמעות של חוסן, דמעות שמעידות על עוצמה ועל אהבה. דמעות שמראות שיש לנו לב בשר ולא לב של אבן כמו שלכם, הרוצחים. אם הייתה לכם מטרה לשבור אותנו – לא הצלחתם." ~ אורי יפרח, אביו של אייל יפרח
- "אחי הגדול אייל, בפעם האחרונה שדיברנו, דיברנו על האמונה. לימדת אותי איך להאמין, חיזקת לי את האמונה, אבל השארת אותי להתמודד איתה לבד." ~ אסף יפרח, אחיו של אייל
- "שלי [דדון], אייל, נפתלי וגיל-עד לא נמצאים איתנו. יש חור בלב, אבל גם יש אמונה. עם ישראל עובר תקופה לא קלה. אני מסתכלת על התמונות של אייל ובוכה. אני יודעת שטוב לו וטוב גם לשלי. אני מרגישה את זה בלב. האמנו שהם יבואו והם חזרו אחרי ח"י ימים. הם עכשיו מתפללים עלינו ורואים אותנו." ~ איריס יפרח, אמו של אייל (מקור)
- "אחרי שקלטת החטיפה הותרה לפרסום, וגם אתם שמעתם אותה, עם הראיון המקרי אתי ברדיו, המלווה את הזוועה ברכב ואת הדקות האחרונות בחייהם של גיל-עד, נפתלי ואייל, אני יכולה לחלוק אתכם את מה שיושב לי על הלב ולא מרפה ממני. צירוף מקרים, ובכל זאת בשבועיים שאני יודעת על תוכנה של הקלטת, אין לי מנוח מהמחשבות על מה שכעת ברור לחלוטין שהיה רגעיהם האחרונים של הנערים האלה. על הפער בין אותו ראיון נינוח שנתתי ובין האלימות הנוראה שהתרחשה לצליליו באותן דקות ממש. חטפו אותי, אומר גיל-עד בבירור, גערות הרוצחים, קולות ירי עמומים, התרחשות אלימה, ברדיו שצליליו מציפים את הרכב ואף מוגברים שומעים אותי מתראיינת, והראיון הזה הוא רעש הרקע לזוועה ולאימה שהתרחשה ברכב. גורמי בטחון ששוחחתי אתם אחר כך אמרו שזו חלק מהמלכודת: רדיו פתוח על תחנה ישראלית. [...] אני לא יכולה להשתחרר מהמחשבות על הפער הסוריאליסטי בין נינוחותו של הראיון, שנעשה בגינת הבית שלי, כדי לא להפריע לילדים שלי ולחבריהם שהיו בבית, ובין מה שקרה באותן דקות בדיוק לשלושה ילדים אחרים, קטנים מילדי. על אומץ הלב והתושיה של גיל-עד להתקשר ולדווח, על הבנליות והרשלנות המרתיחה שבהתעלמות מקריאת העזרה הנועזת והנואשת שלו, על קיצם האלים והחטוף של שלושה ילדים אהובים ומושקעים, על ההורים שנפשם יוסרה קודם מחרדה נוראה ועכשיו מיגון שאין לו סוף. על מה שאמרה לי אמו של גיל-עד, בת גלים על בנה: שהוא לא ילד, אלא גבר של ממש, חזק פיסית וחזק נפשית, ושהיא כלל אינה מתפלאה על כך שהיה זה הוא שאזר את האומץ והתושיה לדווח על החטיפה. הכאב על החיים הצעירים האלה שנגדעו באיבם הוא גדול, גדול מאוד. יהי זכרם ברוך." ~ שלי יחימוביץ', 1 ביולי 2014 (מקור)
- "[...] נפתלי, לא נשקוט עד שנעניש את רוצחיך ושותפיהם, לא נשקוט מכיוון שכל עולמך היה טוב ותום וטוהר. לא נשקוט. נמשיך בשליחות שלך לבער את הרע מן העולם. נרות הזיכרון הרבים שדלקו אמש והיום מבקשים להאיר את החושך, לגרש את השנאה , לבער את ההשחתה, להוסיף מאורך אור חדש שעל ציון יאיר. נערים ונערות, צעירים וצעירות, חבריהם של נפתלי גיל-עד ואייל היקרים, הימים האחרונים גילו את הקסם, העדינות, הרגישות, החברות. גדל בישראל דור צעיר הנטוע בנופי ושורשי העם והארץ, המגלה ערבות וחיבור עמוק. דור היודע לשלב בין עדינות לגאווה לאומית, בין כניעה אל מול גורל והנהגה אלוקית הנובעת ממידת הדין, לבין אחריות לעיצוב מחר חדש שיש בו גאולה ואמונה בטוב. המילה 'חיים' נאמרת בלשון רבים כי היא כוללת את הרע ואת הטוב. החיים הם מכלול שיש בו כאב ושמחה. אל תאבדו את האמון בחיים. תמונותיהם של חבריכם ימשיכו ללוות אתכם ואותנו, הם ימשיכו ללוות אותנו כמקור של השראה לחיים של משמעות." ~ שר החינוך שי פירון(וצ) בטקס האשכבה לזכרו של נפתלי פרנקל (מקור)
- "במקום להרבות במילות עברה וזעם, ולנופף באיומים המיועדים בין השאר לתת פורקן־קיטור לחרון אפנו, יש לגבות תג־מחיר לאומי מוכרז. יש לנצל את האווירה – בעיקר הפנים־לאומית אצלנו – לנקוט בצעדים מדיניים וחקיקתיים כדלהלן, ונראה את השמאל ואת היועצים המשפטיים מתנגדים... ובמקביל, מדינת ישראל והעם היהודי לתפוצותיו צריכים לפתוח בפרויקט אדיר ממדים תחת הכותרת 'הצלת האנושות מצפרני הפונדמנטליזם המוסלמי'. אני כבר שומע את הקולות הטוענים: 'השתגעת! לפתוח במלחמת דת? לקומם נגדנו את כל העולם המוסלמי?' ותשובתי – כן!" ~ ישראל רוזן (מקור)
- "אויבינו באים בקריאה 'אללה אכבר' – אלוהים גדול, בפה, אבל בלבם מחשבת רצח, כפי שהם זועקים בראש חוצות 'אטבח אל יהוד' (לשחוט את היהודים ח"ו). התגובה למחשבות, לדיבורים ולמעשים האלה, צריכה להיות כתשובתה של שרה אמנו 'גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק'[1]. וציוויו של השי"ת אל אברהם 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'[2]. ולא ירחק היום ויתקיים בנו הכתוב 'הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו'[3] כפירוש רש"י: 'כי דם עבדיו יקום – שפיכות דמיהם'." ~דב ביגון (מקור)
- "מה רע בלהגיב מהבטן? למה מפחדים להקשיב לבטן שאומרת לנו את האמת, בלי כל התייפיפות הנפש והפוליטיקלי קורקט המאוס, הצבוע והמסרס? זו לא חוליה כזו או אחרת, או קיצוניים מהשוליים. בואו נגיד את האמת מהבטן – זה האסלאם כולו. כולל ערביי ישראל. כולם רקדו על הגגות כשנפלו טילים וכשנפלו הילדים. מספיק לשחק בנדמה לי של מתונים וקיצוניים." ~ אבי רט (מקור)
- "אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה תובעים נקמה... ממשלה שתהפוך את צבא המחפשים לחיל נוקמים, חיל שלא ייעצר בקו 300 ערלות פלישתים. בדם האויב יכופר הביזיון ולא בדמעותינו." ~ נעם פרל
- "אני חושב שלכל אחד מאיתנו יש משימה. אנחנו רואים את התמונות של 3 הילדים, גלעד, נפתלי ואייל – השם יקום דמם במהרה, ואנחנו לא יכולים לשתוק, שהמנהיגים שלנו עוברים על זה בשתיקה, והחיים של האויבים שלנו הם חיי שיגרה כאילו לא קרה שום דבר פה, בשבוע האחרון. הרבי שנמצא פה איתנו – אין לי ספק שהוא מצפה מכל אחד ואחד מאיתנו לעשות מאיתנו, לעשות מעשה. את מעשה פנחס. וכל אחד בדרך שלו." ~אריה קינג (מקור)
התמודדות עם האובדן
[עריכה]"אומרים לי לפעמים שאני אישה חזקה, אבל אין דבר כזה חזקים בשכול. אנחנו משתדלים להתמודד ולהמשיך הלאה. יש רגעים שאני מפורקת. יומרני להגיד שאתה חזק מול השכול. זה לא ביטוי אמיתי כי השכול הוא כל-כך קשה וכל-כך כואב. אתה לא יכול להיות חזק מול המוות ולא נכון להיאבק בזה. הגעגע, הכאב, תחושת החסר לא מדלגים על אף אחד. אז אתה יכול להישאב לזה ואתה יכול להתפרק, אבל מה שנותן לי כוח באמת זה הבנות, שנמצאות, שחיות ואני מאוד רוצה בשבילן חיים נורמליים. זו בעצם ההתמודדות שלנו".~ בת גלים שער, אימו של גיל-עד. ראיון למגזין 'נשים', כז כסלו תשע"ה, 19 בדצמבר 14.
- " "אני מרגישה כאב גופני ונפשי, ביחד עם התרוממות רוח. פיזית, עד עכשיו שורף לי בחזה. מצד שני, הרגשתי שכינה בבית. היו אצלנו התוועדויות, שירה, תפילה. העובדה שיש למוות של הילדים שלנו משמעות היא מאוד חזקה. אבל הכאב נוכח, נמצא, מורגש כל הזמן." (בת גלים בראיון לאמילי עמרוסי, אוגוסט 2014)
קישורים חיצוניים
[עריכה]
הערות שוליים
[עריכה]