שיר טאהירה

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Jeu de balle Maya.jpg

שיר טאהירה הוא אפוס מאת אמיר אור על אלים ובני אדם, מלכים וגיבורים המתרחש בשתי ממלכות גדולות בימי שלום ומלחמה. הספר יצא לאור ב־2001.


  • "היֹה הָיָה בארץ טאר מלך בן מלכים ושמו שָארין... אימת אויביו היה שארין ופדות לכל רעיו, ריבון חכם ובר לבב, אשר דברוֹ אמת ונדיבה רוחו."
  • "הניחו לפניו את חותמו, חרבו, מטהו וסמלי ביתו, וכל העם השתחוו, ונשבעו לו אמונים בקודשי אמנאת. ישב שארין על כס אביו, ולבו רחב ושָׂשׂ במלכותו."
  • "הן ברצונך יירד הגשם ומפרש ספינות יפוח; באפך יִכְלוּ שדות, וציי ספינות יֹאבדו במים אדירים! שׂר חיים ואבדון, צוּר עולמות, רוכב עבים! שפוך מרוחך בבני, וייחתו כל אויביו מסערת זרועו!"
  • "לֹא יָדַעְתִּי מֵעוֹדִי אֶת תּוֹרַת הָרֹעַ, אַף לֹא אֶת מְבַקְּשֶׁיהָ; אֲבָל עַתָּה אֵיטִיב לִרְאוֹת, בֵּין אוֹר וְאֹפֶל לֹא אֶתְעֶה עוֹד."
  • "עַל כָּרְחָם, בְּלִי דַּעַת אָנָה, בֵּין דְּרָכִים יָבֹרוּ דֶּרֶךְ לֹא שִׁעֲרוּ קִצָּהּ. זֶה חֹק טָאהִירָה, אֵין בִּלְתּוֹ – אַחַת הַדֶּרֶךְ, אַין אַחֶרֶת: אֲשֶׁר כְּבָר נִפְסְעָה."
  • "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר חַסְדּוֹ לֹא יְבַקֵּשׁ דָּבָר מֵאִישׁ אוֹ מֵאֱלֹהַּ, וְלֹא יִגְאֶה לִבּוֹ, גַּם לֹא יֶחְסַר. אַשְׁרֵי הָאִישׁ לֹא יְבַקֵּשׁ לוֹ שִׁלְטוֹן עַל גּוֹרָלוֹ, כִּי לֹא יִהְיֶה לְעֶבֶד."
  • "שרים מושלים בה וידם רופסת; אצילים מורדים פושטים איש על רעהו, שופטים מטים משפט, ערים היו למשיסה, ובני כפר חוסים בשודדי דרכים. שַׁלחני, מלך, ותשקוט הארץ."
  • "חשך יומי מכבר, אך בשמש מזלי אמצא־נא אור מעט! בלא חמדה שילחו ביהאן, בלב נחמץ ועין מצועפת; אך ברוב פאר שילחו, ועִמו משמר בני חיל וכל כבוּדה ויקר."
  • "איש שְפַל מצח ורע עין, אשר עורר שוטו על גיבורי החיל בשוכבם ובקוּמם; על כל צבא טאר הקים נוגשׂים כמוהו, עד כי עמד כל איש על משמרתו נכון תמיד לקרב."
  • "בשם אביך ואבי אבקש בך מגן: עשה משפט והב לי צדק מן הנבל אשר שלחני הנה כשפחה; קום עשה, אדון הארץ, וייוודע משפט שארין בכל הממלכה!"
  • "צְאִי, כִּי כְּבָר נִגְדַּשׁ הַצּוּף! הַתִּירִי לֵב, לְבוּשׁ וּבֹשֶׁת, לְהַרְווֹת אַדְמַת חָרִישׁ; וְיִתֵּן שָׂדֶה פִּרְיוֹ."
  • "במהומת לבה שכבה הבת המבורכת, שמצאה שמחה וצער במבט אחד; שוב בוכה ושוב צוחקת, אומללה ומאושרת, לא ידעה עוד את נפשה, עד במר רוחה נפלה לרגלי צלמית לאהיני, והתירה לפניה את חגורתה."

נאמר עליו[עריכה]

  • "ספר שלא קל לקרוא בו: העלילה מסועפת ומלאה שמות של אנשים ומקומות שלדובר העברית קשה להגות, מצורפים לו נספחים והערות וחידות אין־ספור, וזה בדיוק מה שעושה אותו מורכב ומעניין כל כך." ~ ערן בר–גיל