ספר התניא
מראה
(הופנה מהדף תניא)

ספר התניא, נקרא גם "לקוטי אמרים" או "ספר של בינונים", הוא ספר מאת רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, הנקרא על שמו גם "בעל התניא". ספר זה הוא היסוד של חסידות חב"ד ואחד מספרי היסוד של תנועת החסידות בכלל. הודפס בשנת תקנ"ז (1796) בסלאוויטא.
מתוך הספר
[עריכה]- "אֵינָהּ דּוֹמָה שְׁמִיעַת דִּבְרֵי מוּסָר לִרְאִיָּיה וּקְרִיאָה בַּסְּפָרִים, שֶׁהַקּוֹרֵא, קוֹרֵא לְפִי דַרְכּוֹ וְדַעְתּוֹ וּלְפִי הַשָּׂגַת וּתְפִיסַת שִׂכְלוֹ בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם." ~ הקדמה
- "אֵין כָּל הַשְּׂכָלִים וְהַדֵּעוֹת שָׁווֹת, וְאֵין שֵׂכֶל אָדָם זֶה מִתְפָּעֵל וּמִתְעוֹרֵר מִמַּה שֶּׁמִּתְפָּעֵל וּמִתְעוֹרֵר שֵׂכֶל חֲבֵירוֹ." ~ הקדמה
- "וּמִמֶּנָּה בָּאוֹת כָּל הַמִּדּוֹת רָעוֹת, מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים שֶׁבָּהּ, דְּהַיְינוּ: כַּעַס וְגַאֲוָה – מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁנִּגְבָּהּ לְמַעְלָה, וְתַאֲוַת הַתַּעֲנוּגִים – מִיסוֹד הַמַּיִם, כִּי הַמַּיִם מַצְמִיחִים כָּל מִינֵי תַּעֲנוּג, וְהוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת וְהִתְפָּאֲרוּת וּדְבָרִים בְּטֵלִים – מִיסוֹד הָרוּחַ, וְעַצְלוּת וְעַצְבוּת – מִיסוֹד הֶעָפָר. וְגַם מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבְּטֶבַע כָּל יִשְׂרָאֵל בְּתוֹלְדוֹתָם, כְּמוֹ רַחֲמָנוּת וּגְמִילוּת חֲסָדִים – בָּאוֹת מִמֶּנָּה." ~ פרק א'
- "יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם." ~ פרק ב'
- "נפש השנית מישראל היא חלק אלוק-ה ממעל ממש." ~ פרק ב'
- "אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית." ~ פרק ג'
- "הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ." ~ פרק ג'
- "בחינות חכמה בינה ודעת שבנפשו מלובשות בהשגת התורה, שהוא משיג בפשט רמז דרש וסוד כפי יכולת השגתו ושורש נפשו למעלה." ~ פרק ד'
- "ולפי שבידיעת התורה התורה מלובשת בנפש האדם ושכלו ומוקפת בתוכם, לכן נקראת בשם לחם ומזון הנפש." ~ פרק ה'
- "מחכמה בינה ודעת שבנפש האלהית שהיא חכמת ה' ובינתו, להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף." ~ פרק ט
- "שכך נוצר האדם בתולדתו 'שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו' להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבליבו שלא למלאות משאלות ליבו במעשה דיבור ומחשבה 'ולהסיח דעתו לגמרי מתאות לבו אל ההפך לגמרי'." ~ פרק י"ב
- "כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך, שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך שנדחה ממנו מאליו וממילא, כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וסטרא אחרא שבחלל השמאלי, מפני החכמה שבנפש האלהית שבמוח." ~ פרק י"ב
- "והנה, מידת הבינוני היא מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה." ~ פרק י"ד
- "העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי." ~ פרק ט"ז
- "מעשה המצוות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון, שממעשה זה נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות." ~ פרק כ"ג
- "נפשו החיונית הבהמית המלובשת בגופו, וכן גופו, חוזרים ועולים מהסטרא־אחרא וקליפה זו ומתקרבים לקדושת נפש האלהית המלובשת בהם המאמינה בה' אחד." ~ פרק כ"ד
- "בבחינת ועשה טוב, להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא בעבודת ה' שיש בה טורח ועמל." ~ פרק כ"ה
- "להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה, הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות 'ואהבת לרעך כמוך'." ~ פרק ל"ב
- "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד, רק שהגופים מחולקים." ~ פרק ל"ב
- "ונודע, שימות המשיח, ובפרט כשיחיו המתים, הם תכלית ושלימות בריאות עולם הזה, שלכך נברא מתחילתו." ~ פרק ל"ו
- "ומי שלא הגיע למדה זו, לטעום מעין עולם הבא, אלא עדיין נפשו שוקקה וצמאה לה' וכלתה אליו כל היום, ואינו מרוה צמאונו במי התורה שלפניו, הרי זה כמי שעומד בנהר וצועק מים מים לשתות, כמו שקובל עליו הנביא: 'הוי כל צמא לכו למים'." ~ פרק מ'
- "והנה ה' נצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי." ~ פרק מ"א
- "והנה כאשר יתבונן המשכיל בגדולת אין סוף ברוך הוא, כי כשמו כן הוא, אין סוף ואין קץ ותכלית כלל לאור וחיות המתפשט ממנו יתברך, ברצונו הפשוט ומיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד." ~ פרק מ"ח
נאמר עליו
[עריכה]- "זהו פלא גדול, לקחת א־לקים כה גדול ולהכניסו בספר כה קטן." ~ רבי לוי יצחק מברדיצ'ב
- "מהי חסידות, אַ אמת ליכטיקער לעבעדיקייט (= חיות אמיתית מוארת). תניא הוא לקוטי עצות, רפואה לתחלואי הנפש, חיבור הבא ממעלות אנשים וחסרונם, ואינו דומה לחיבור של מחבר." ~ רבי יוסף יצחק שניאורסון