שאול מופז (נולד ב־4 בנובמבר 1948), הרמטכ"ל ה־16 של צה"ל ושר הביטחון ה־15 של מדינת ישראל, חבר הכנסת מטעם סיעת קדימה, בשירותו הצבאי היה לוחם ומפקד בצנחנים.
"אני לא יכול להישאר אדיש למצוקת הדיור. אני רואה את הילדים שלי נאבקים, חוסכים כל שקל, נחנקים מהשכירות ולא מצליחים לחסוך. אני שומע בכל מקום זוגות צעירים ששירתו בצבא, שעובדים ושמרגישים שאין להם סיכוי לקנות פה בית. אני לא יכול להסתכל לילדים שלי בעיניים אם אני כאיש ציבור, לא עשיתי כל מה שאני יכול כדי לעזור להם ולחברים שלהם. הגענו למצב אבסורד שבו בית זה מותרות. הצעירים מתייחסים לאפשרות שיהיה להם בית כאילו זה חלום, התוכנית שגיבשתי באמצעות אנשי המקצוע לא עולה יותר כסף ממה שהמדינה מתכוונת להשקיע בפתרון מצוקת הדיור. צריך תוכנית סדורה ולא כל מיני תוכניות נפרדות. זו טעות להפוך את נושא הדיור לסוגיה פוליטית ולצערי זה מה שקורה. רואים את זה היטב בכל ההתנהלות סביב מע"מ אפס. קודם כל אני חושב שצריכה להיות תוכנית חומש סדורה עם פעולות אמיתיות להגדלת ההיצע וגם התחייבות לרכישת דירות מקבלנים מצד המדינה. רק כך יבנו כמה שצריך כדי להדביק את הפער. כמו שעשו בימי העלייה מחבר העמים. במקביל, בכל התוכניות הקיימות אין אף התייחסות לסוגיית ההון העצמי של רוכשי דירות וזה נושא שחייב טיפול. מאיפה אנו מצפים שזוג צעיר יביא הון? מאיפה יהיה לו מאות אלפי שקלים? איפה שאין הורים שיכולים לעזור, ירושה או כרטיס זוכה בלוטו, יש זוג צעיר שלא יוכל לקנות בית. זוג ששירת, עובד ולומד - יישאר בלית ברירה עבד לשכירות. התוכנית שלי מציעה לשנות את המצב הקיים, שבו זוג צעיר חייב להביא 25% הון עצמי מהבית, ולהפחית את זה ל-10% בלבד, בתנאי שהדירה שירכוש תהיה עד מחיר של 1.2 מיליון שקל. נוסף לכך, להתאים את ההחזר החודשי של המשכנתא למחירי שכר הדירה שאותם משלמים היום באזור שבו נרכשת הדירה כך שיהיה מדובר בסכום שניתן לעמוד בו. צריך לשנות גם את תנאי הזכאות למשכנתא ממשלתית כך שגם כל מי ששירת בצבא או בשירות לאומי-אזרחי יצטרף למעגל הזכאים, ולהתאים את תנאי המשכנתא הממשלתית לתנאי השוק הנוכחיים. היום המדינה 'מעניקה' לזכאים משכנתא בריבית כפולה מזו שהם יכולים לקבל מהבנקים, ואף אחד לא ייקח משכנתא בריבית כזו. כתוצאה מכך כספי המדינה המיועדים לסיוע אינם ממומשים במלואם ובסוף שנת תקציב מועברים לשימושים אחרים." ~ שאול מופז מציע תוכנית להתמודדות עם יוקר המחיה והיעדר אפשרות של צעירים בישראל לרכוש דירה (חודי א., "תוכנית החומש של שאול מופז להורדת מחירי הדירות", אתר גלובס, תאריך 2.11.2014)
"כן. לכולנו יש נוסטלגיה למנהיגות שהייתה לנו פעם. אבל כשאני בודק את עצמי לעומת ההנהגה הנוכחית, סביבת ההנהגה הנוכחית, אני חושב שאני ראוי." ~ על רצונו להיות ראש ממשלה, מתוך ראיון לעיתון "הארץ"
"לומדים איתך בכיתה ילדי נהלל שהם ישראלים שורשיים. בניה של אצולת העמק. מין נסיכים כאלה הגרים בבתים גדולים במשקים הגדולים של נהלל, ואתה, מאיפה אתה בא? משום מקום. מטהרן, מאילת. מדירת שיכון של חדר וחצי. אבל אתה לומד, אתה עובד קשה. בארבע בבוקר חליבה. בשמונה לימודים. בערב שוב ברפת. ואתה לומד שבנהלל המבחן העליון הוא אחריות: האם אתה מספיק אחראי לחלוב, לקצור, לחרוש, להביא את עגלת המספוא? ואתה עושה כל מאמץ לעמוד במבחן האחריות. ולאט לאט אתה מפנים גם את הישראליות. כי מה שאתה רוצה יותר מכול הוא להיות ישראלי. זו משאת הנפש. לכן גם ברור לך שבצבא תלך לצנחנים. כי לשרת בצנחנים ולחזור ביום שישי לנהלל עם נעליים אדומות וכומתה אדומה זה להיות ישראלי. וזה מה שקורה בסוף. כשאני מסיים קורס צניחה ומקבל כנפי צניחה אני חוזר לנהלל. ואני בא עם הכומתה ועם הכנפיים לאם הבית, למנהל בית הספר. אני בא לחברים שלי, בני העמק. ועכשיו אני כבר ממש כמוהם. כאילו אני בן עמק. יש לי את החותם המלא של הישראליות." ~ על קבלתו כעולה חדש לחברה הישראלית, מתוך ראיון לעיתון "הארץ"
"אני חושב שיש בי הרבה מאבא שלי. ההתמדה, האיפוק. קצת סגפנות. אבא היה מאוד חזק באופי שלו, אבל שתקן גדול. היה מדבר מעט מאוד. הוא גם נתן לי את העניין הזה של משמעת עצמית ועבודה קשה. אבל הצבא השלים את זה. מה זה להיות חיילי? איפוק, משמעת עצמית, אחריות. לעשות כל דבר הכי נכון והכי מדויק כיוון שמוטלת עליך אחריות. כיוון שאתה יודע שלהחלטות שלך יש משמעות. כשאני אומר לך שאני בנוי להיות ראש ממשלה זה מפני שמסלול החיים שלי הכין אותי לכך. אני אולי לא תמיד טוב בדיבורים ובפוליטיקה, אבל אני יודע לשקלל את המרכיבים של קבלת החלטה. בזה אני טוב. התנסיתי בזה. גם יש לי קבלות." ~ מתוך ראיון לעיתון "הארץ"
"אני לא חש בכך. גם כשלקח לי יותר זמן להגיע למקומות מסוימים לא חשתי שהיה בכך עניין עדתי. גם כשקרה מה שקרה בפריימריז של קדימה לא חשבתי שזה עניין עדתי. מה שמשפיע עליי מאוד הוא לא הרקע העדתי שלי, אלא הרקע החברתי. בגלל סיפור החיים שלי ובגלל המקום שממנו באתי אני מאוד רגיש למצוקות אישיות ולפערים חברתיים. אני גם לא אוהב את עולם הסיגרים. תסתכל סביב, תראה איך המשפחה שלנו חיה. תראה מה אנחנו לא מעשנים. אנחנו לא הולכים ממסעדה למסעדה. אותנו לא תמצא במלונות נופש בחו"ל. יש אנשים שאומרים עליי שאני סגפן. אני לא יודע אם אני סגפן, אבל אני מביא איתי אורח חיים שונה, יותר קרוב לממוצע. ואני מביא איתי יושרה. ואהבה גדולה לארץ. אהבה לישראל. עבור אורית והילדים ועבורי אין דבר קוסם יותר מאשר לטייל בארץ. לחיות בישראל." ~ על השאלה האם הופלה לרעה בשל מוצאו, מתוך ראיון לעיתון "הארץ"
"ב-11 באוקטובר קיבלנו פקודה לעלות חזרה לתל-נוף לצורך מבצעים מיוחדים. אותי שלחו לקריה כדי לקבל מקצין צנחנים ראשי, מנו שקד, את המשימה הראשונה. הייתי בסך הכל סרן, בלי קציני מטה, וזו היתה הפעם הראשונה שלי בקריה. זה היה מפגש קשה מאוד. כולם צועקים על כולם, צפיפות איומה, אנשים ישנים במסדרונות, ממכשירי הקשר בוקעים קולות איומים." ~ שאול מופז מספר על מלחמת יום הכיפורים. מתוך מאמרו "המלחמה שלי" שפורסם ב"מעריב" 05/10/03 ([1]).
"נקראנו בדחיפות לעלות לקו ולבצע פעולות קומנדו בעורף האויב שנועדו לפגוע בבטן הרכה ולעכב משלוח של אמצעי לחימה מעיראק. הדברים נעשו בלוח זמנים קצר. פעלנו בציר עיראק־דמשק בגבול העיראקי. לאחר שהגענו לאזור הפעולה ראינו שהכביש ריק. נחתנו קרוב מאוד, התארגנו והמתנו שעתיים וחצי לראות את השיירה וראינו שהיא לא מגיעה. בשלב מסוים הבחנו בתנועות של שניים־שלושה כלי רכב. חיפשנו את השיירה. אחרי כשעה הבנו שזו השיירה וכי הם נוסעים במרווחים בכוחות קטנים. זמן אחרון לפינוי היה ב־2:30. פוצצנו גשר, הפעלנו מטענים נגד המובילים שנשאו טנקים, עצרנו את השיירה והיא לא יכלה להמשיך את דרכה לעבר החזית. השיירה גם לא יכלה לעקוף כי מדובר בשטח קשה של דיונות, ובאור ראשון, חיל האוויר פעל נגד השיירה הזו." ~ מספר על מבצע כותונת, שביצעה סיירת צנחנים בפיקודו במלחמת יום הכיפורים, מתוך ראיון לאתר "וואלה!", 27 בספטמבר 2009
"המבצע השני היה מורכב יותר: למחרת בלילה, הסיירת נשלחה לעצור שיירה, שוב בעומק השטח הסורי, שהובילה אמצעי לחימה סובייטים. לדבריו, 'בלילה הזה הסורים הבינו שצה"ל פועל בעורף והם חידדו את מערכות המכ"ם שלהם לקראת אפשרות של פעולה נוספת.' הייתה נסיעה ארוכה של שעתיים. עקפנו את כל צפון סוריה, נכנסנו באזור בקעת הלבנון ונחתנו קרוב מאוד לציר חומס־דמשק. הסורים גילו את הנחיתה ושלחו כוחות לחפש אותנו. היינו נחושים להגיע ליעד, מצד שני נחתנו שלא במקום הנכון, במרחק של 10 ק"מ רחוק יותר ממה שהיינו צריכים להגיע. כשהתחלנו להתקרב, ראינו שהכוחות מקיפים אותנו. ניסינו להתחמק מהם ולהגיע ליעד, אבל גם שם היו הרבה כוחות. החלו חילופי אש. החלטנו וגם קיבלנו הנחיה להפעיל חילוץ ולצאת מהאזור. בהתחלה לא הבנו מה עומד מולנו, רק אחר כך הבנו את סדר גודל הכוחות – מאות סורים. האפשרות השנייה הייתה שאנחנו עלולים ליפול בשבי הסורי. עלינו מאוד גבוה והיה להם מאוד קשה למצוא אותנו. הם הפעילו את חיל האוויר, הביאו כוחות קומנדו וכוחות עם כלים כבדים." ~ על מבצע "דוידקה", שביצעה סיירת צנחנים בפיקודו במלחמת יום הכיפורים, מתוך ראיון לאתר "וואלה!", 27 בספטמבר 2009
"כאן נכנס לתמונה מפקד טייסת היסעורים יובל אפרת. הוא הכניס אותנו לשטח וקיבל הנחיה לחלץ אותנו. היכולת לנחות בשטח מלא סורים הייתה מאוד מוגבלת. לא יכולנו להדליק פנסים או אורות. באומץ לב נדיר הוא נכנס לתוך השטח. אני הכוונתי אותו עם מכשיר הקשר, וכשהוא היה ממש קרוב אמרנו לו שניתן נצנוץ אחד כי הסורים מאוד קרובים ואנחנו עלולים להיחשף. כשהוא נחת נכנסנו למסוק. מעולם לא ראיתי צנחנים נכנסים למסוק כל כך מהר. זו הייתה פעולה שאיבדה את אפקט ההפתעה. טסנו חזרה והייתה אש נגד מטוסים שפגעה במטוס ופצעה חיילים. הגענו עם אפס דלק לנחיתת חירום במחניים." ~ על מבצע "דוידקה", שביצעה סיירת צנחנים בפיקודו במלחמת יום הכיפורים, מתוך ראיון לאתר "וואלה!", 27 בספטמבר 2009
"אנשי הארגון לבטח אוהבים את מדינת ישראל. הם מדברים על ציונות בעיניים בורקות ומוכנים להילחם למענה. אבל ההבדל המרכזי בינם לבין אנשי האוניברסיטה הוא בדיוק כמו ההבדל בין בן-גוריון לאחרים המדברים יום־יום על חשיבות הנגב: הם דיברו, הוא עשה. אז רגע לפני שמישהו רץ למסע הפסקת תרומות באמריקה, כדאי שיעשה מעשה ציוני מסוג אחר ויגיע למסע ברחבי הנגב. המסע יסתיים בסיור באוניברסיטה. מי שיראה ויכיר לעומק את המוסד המפואר והחשוב הזה יבין שאף מרצה, אנטי־ציוני ככל שיהיה, לא יוכל למוטט אותו. תנועת הציונות החזקה והחשובה ביותר בארץ מונה היום למעלה מ־20 אלף סטודנטים והיא חוקרת ויוצרת ומעורבת חברתית, וקוראים לה אוניברסיטת בן-גוריון." ~ מתוך מאמרו "הבריונות של 'אם תרצו'", באתר nrg מעריב.
"אחד הרגעים היותר מעצבים במסלול הצבאי שלי היה במלחמת יום הכיפורים. הייתי מפקד סיירת הצנחנים, יחידה שיודעת לעשות כל משימה. אנשים מצויינים כמו היום. ולפתע, בערב אחד אתה חש שלמעשה אתה לא מוכן, מידה מסויימת של חוסר אונים, של הפתעה. לאחר שחלפה המלחמה נצרב לי בתודעה באופן מאוד משמעותי ואני אמרתי לעצמי שבמהלך שנותי כמפקד, כל עוד אמשיך בצבא, אני אעשה כל מאמץ על מנת לא להיקלע לסיטואציה דומה." ~ הרמטכ"ל מופז, בשיחה מול מפקדים וחיילים, יולי 2002 (מקור).
"אבא שלי רצה מאוד שאהיה ישראלי. אני חושב שזו הסיבה שהוא החליט לשלוח אותי לביה"ס החקלאי בנהלל. זה היה בגיל 14. בשביל נער בן 14 זה היה דבר מאוד קשה. גם בשבילו, אני חושב. הרגע שהוא נפרד ממני בנהלל, זה אחד הרגעים החקוקים בזיכרוני יותר מכל. החזקנו יד ביד, הוא עזב לי את היד ואמר: "אתה נשאר פה. אני חוזר לאילת". המסלול שלי לא היה קל, לא בשנות העלייה לארץ ולא בפנימייה החקלאית בנהלל, וגם לא בתוך צה"ל. השגתי הכול בעשר אצבעות, דרכי לא הייתה סלולה מההתחלה. עשיתי מאמצים גדולים מאוד להיות כמו כל ישראלי אחר. בסופו של דבר, בגלל שצה"ל נותן שיווין הזדמנויות, אז הצלחתי להגיע לאן שהגעתי." ~ בראיון ליאיר לפיד, ערוץ 2 ([2]).
"אבא שלי הוא אדם שהקדיש את חייו לארץ ישראל. הוא היה פעיל גם באיראן הרבה מאוד שנים. הוא הקים מפעל למוזיאקה שפשט רגל והפך לפועל דחק. חלומו היחידי היה שילדיו יגדלו כישראלים לכל דבר ושיצליחו יותר ממנו. ההצלחה שלו בהרבה מובנים גדולה יותר מההצלחה שלי. הוא הביא לכאן משפחה גדולה – לא רק את המשפחה שלנו אלא גם את אחיו ואחיותיו. אחר כך גידל אותנו במצבים כלכליים קשים מאוד, ביחד עם אימא שלי שתיבדל לחיים ארוכים. הם תמכו בנו בכל מה שצריך וחסכו מעצמם. אני חב לו חוב עמוק. עד היום, כשמדברים על עוני אני נזכר באותם ימים. אצלי זו נקודה רגישה." ~ בראיון ליאיר לפיד, ערוץ 2 ([3]).
"מדבר מופז, אני נמצא באזור הטרמינל. אני חייב לדעת איפה אתם נמצאים כי אני עושה פה דילוגים. אני רוצה לדעת איפה אתם נמצאים בדיוק." ~ מתוך הקלטות הקשר של "מבצע אנטבה", בו פיקד שאול מופז על כוח האבטחה הנייד של סיירת מטכ"ל ([4]).
"מה תשיג ב-60 שעות? לא תשיג כלום. ייהרגו לך אנשים. מה תגיד למשפחות השכולות?" ~ לרה"מ אהוד אולמרט בטרם תחילת המבצע האחרון במלחמת לבנון השנייה, מהלך שאליו התנגד אך הצביע בעדו. מתוך "הארץ" 09/01/08 ([5])
"ישראל יודעת שיש לה בן בשבי החמאס ואינה פועלת. אני לא מקבל את המונח 'בכל מחיר', כי צריך להתמקח על מחיר. אבל בסופו של דבר צריך לסכם אותו ולהחזיר את גלעד. זה משפיע גם על ביטחון האזרחים, במובן זה שמהלך כזה מציג ממשלה שמסוגלת לקבל החלטות. זה גם נוגע בנימים הרגישים ביותר של החיילים. האמירה שלי היא מאוד חד משמעית. לנו יש דנ"א שלא מאפשר לנו לוותר על הבנים שלנו. ביום שהמדינה תוותר על אחד מבניה, הבנים יוותרו עליה." ~ (ראיון).
"אני בוכה מבפנים." ~בראיון ליאיר לפיד בערוץ 3.
"במשך כל שירותי הצבאי לא זכור לי מבצע כזה שבו נהרגו כל-כך הרבה מחבלים. בקרב הזה באה לידי ביטוי היכולת המבצעית, המקצועית, האישית והקבוצתית וזו הייתה יכולת לתפארת." ~ על מבצע חוק וסדר עליו פיקד כמח"ט הצנחנים ([6]).
"בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח." ~ רא"ל שאול מופז, לאחר שהדיח צנחנים מגדוד 101 כי לא רדפו אחרי מחבל שחדר להם למוצב בלבנון.
"לוחמים יקרים. יש רגעים שאותם כל מי שאי פעם נכח בקרב, זוכר. הרגע שבו האויב מתייצב מולך, פנים מול פנים, הוא רגע מכונן בחייו של כל לוחם. אתמול, ברגע שהנחתם את רגליכם על הסיפון, ניצבתם מול אויב. כל מי שמנסה להציג את אנשי המשט כפעילי שלום, טועה ומטעה. אני יכול לתאר לעצמי מה הרגשתם ברגע שבו מכת האלה הראשונה ניחתה. את הכאב הפיזי אפשר לשאת, אבל כאב ההפתעה וההלם קשים הרבה יותר. לאורך הימים האחרונים שמעתם דיווחים על ומהספינה, שמהם הבנתם כי מדובר באנשים רודפי שלום וצדק, אירופאים, אנשי דת ורוח, ישראלים כמוכם ואפילו חברת כנסת אחת. איך יכול להיות שאנשים כאלה אוחזים בידיהם נשק קר ותוקפים אתכם כהמון פראי וזועם?" ~ (מקור).
"אבל למרות ההלם הראשוני, למרות שאומנתם לתקוף ברגע שתוקפים אתכם, למרות האינסטינקט הראשוני שאומר להסתער- פעלתם באיפוק. הם תקפו ואתם נצרתם לא רק את הנשק, אלא גם את הכעס. אני מכיר אתכם, אני יודע למה אתם מסוגלים ומהן היכולות שלכם. אני יודע שאם רק הייתם משחררים את נצרת הידע, האימונים והיכולת האמיתית, התוצאה היתה גרועה בהרבה ודם רב יותר היה נשפך. בעצם האיפוק סיכנתם את חייכם. הפער בין מה שעלול היה להתרחש לבין מה שהתרחש בפועל הוא עצום. את עוצמת הכוח שהפעלתם הייתם חייבים להפעיל כדי להגן על חייכם. ראיתי את התמונות. כל מכה שניחתה על ראשו של אחד מכם פגעה בי. יכולתי להרגיש את הכאב והסכנה ממש כאילו הייתי שם אתכם. איש מאיתנו לא מוכן לשאת את המחשבה שחלילה המצב היה הפוך, ואנחנו היינו סופרים את מתינו. בתוך ים הביקורת על הדרג המדיני הטובע בחוסר מעשיו ושאלות שנשאלו ויישאלו, הפעלתם אתם שיקול דעת והיגיון ראויים לציון ברמה הלאומית. כמי שלחם לא פעם בקרבות פנים מול פנים, אני מעריך ומוקיר את הדרך שבה פעלתם. כאיש צבא ולוחם במשך ארבעים שנה, אני מצדיע לכם." ~ (מקור).
"ביצענושם מארב למובילי הטנקים. הביצוע שלנו היה מוצלח מאוד, וחיל האוויר השמיד את השיירה. בעקבות המבצע, התגבורת לחזית הסורית צומצמה משמעותית." ~ על מבצע כותונת עליו פיקד במלחמת יום הכיפורים (מקור).
"הסורים הקיפו אותנו, ניסינו להימלט, אבל לכולנו היה משקל כבד על הגב, כי היינו צריכים לפוצץ גשרים ולעצור שיירה. באומץ לב נדיר נכנס לשטח טייס מסוק של חיל האוויר וחילץ אותנו, תוך כדי ירי מאסיבי של הסורים. המסוק חטף עשרות קליעים, אבל הצליח להמריא ונחת בשטח ישראל בטיפות הדלק האחרונות." ~ על מבצע דוידקה עליו פיקד במלחמת יום הכיפורים (מקור).
"מבחינתי, תומך לחימה בגדוד שווה לש.ג. בקרייה" ~ תגובת הרמטכ"ל מופז לשאלה "כיצד הוא מתכוון לשפר את מוטיבציית תומכי הלחימה בגדודים קידמיים" בעת שיחה מול מפקדים וחיילים בגדוד 53, מרץ 2002.
"הוא משקר בתחום הכלכלי, הוא משקר לצעירי ישראל ובתחום המדיני. מהיום הוא גם משקר בנושאים הרגישים ביותר של מערכות הביטחון. שידעו אזרחי ישראל שיש להם ראש ממשלה שקרן, שבנימין נתניהו משקר ושאת השקר הזה הוא לא יוכל לשנות". ~ נאום ראש הממשלה הוא שקרן ב2011 (מקור).
"תקשיבו טוב: אני לא אכנס לממשלה של ביבי.לא היום, לא מחר ולא אחרי שאעמוד בראשות קדימה ב-28 במארס. זו ממשלה רעה, כושלת ואטומה וקדימה בראשותי תחליף אותה בבחירות הבאות. מספיק ברור?" ~ שאול מופז "מצייץ" בטוויטר ב-3 במרץ. בדיעבד נכנס לממשלת הליכוד מספר חודשים לאחר מכן, ב-8 במאי 2012.
"מדיניות אחראית, כפי שנוהג רה"מ לומר, לא יוצרת גירעון תקציבי בגובה 40 מיליארד שקל, הגירעון הכבד ביותר שידענו בעשרות השנים האחרונות. מדוע היה צריך להגיע לבור הזה" ~ בנאום בכנסת שטען שיש בור תקציבי של 40 מיליארד שקל, טענות שהתבררו כנכונת מספר חודשים לאחר מכן, אוקטובר 2012 (מקור).
"רוב הסיכויים הם שמופז לא יתמודד בבחירות הקרובות (2015), מהסיבה הפשוטה שאין לו דורש. מי שהיה שר ביטחון ורמטכ"ל מקצועי ומוערך, ענה לטלפון האדום לא פעם ולא פעמיים באמצע הלילה, הפוליטיקאי שמעולם לא נחשד או נחקר בפלילים, מי שמנהל אורח חיים צנוע ולא רק לצורך מראית עין, מצא עצמו הפעם מחוץ למערכת הפוליטית. או במילים אחרות: לא בטרנד, אטרקטיבי הרבה פחות בעיני לבני מהעיתונאית האנונימית למדי קסניה סבטלובה, פרשנית לעניני ערבים בערוץ 9 הרוסי אותה לבני בחרה לשריין ברשימה" ~ מזל מועלם על דעיכת כוכבו של שאול מופז בפוליטיקה ("מופז לא טרנדי")
"הוא לא מה שמכונה 'איש חושב', אך בדרך כלל ידע להיעזר באחרים שיחשבו בשבילו." ~ רא"ל משה יעלון בספרו "דרך ארוכה קצרה" (מקור)
"מופז תפס שהדבר הזה, שהוא אף פעם לא טרח ללמוד, נותן לו חזות אינטלקטואלית. לכן היה התומך הכי חזק שלנו בסוף, הגענו לשיא עוצמתנו בזכותו. אני מכיר אותו. הוא מסריח, אידיוט אבל ממזר אימים, צנחן אבל ממש מהזבל של..." ~ תא"ל שמעון נוה (מקור)
"אני רוצה לציין, אמרתי זאת בישיבת הממשלה, לעיתים זה לא היה קל לנו, שאול. ידעת לעמוד על דעתך המקצועית וועל ערכיך ולא היססת מעולם להביע את דעתך כפי שמפקד צריך לעשות." ~ ראש הממשלה אריאל שרון על שאול מופז בסיום תפקידו כרמטכ"ל ([7]).
"מופז היה המג"ד של שלח בשירות הסדיר שלו ושלח 'העריך אותו מאוד'." ~ (ראיון).
"אין מערכת מיון או בדיקה שמוכיחה את עצמה במאה אחוזים ואין בה חריגים, פספוסים או טעויות. דוגמה ידועה ומפורסמת נוגעת למי שלימים היה רמטכ"ל - שאול מופז, שלא עבר את המדידה של מבדקי הקצונה. אם המפקדים שלו בצנחנים שהבחינו ביכולותיו, לא היו מתעקשים לשלוח אותו לבה"ד 1, הוא לא היה נעשה קצין." ~ האלוף (מיל') יורם יאיר (ראיון).
"לכל אורך דרכו בצבא, שאול מופז היה איש של פרקטיקה. מעולם לא נודע כאינטלקטואל או כמחדש גדול בתורת הקרב. בניגוד לברק או עוזי דיין, שתמיד יספרו לך על הספר האחרון שקראו, מופז לא קורא ספרים. הוא פשוט ביצע כל תפקיד היטב, מתוך תפיסה פשוטה שיש בה שחור ולבן, עשה ואל תעשה. עבודה קשה, יחסי אנוש טובים אך נעדרי רגשנות וגיבוי לפקודיו, זה היה הבסיס של הקריירה שלו." ~ מתוך הספר "בומרנג" מאת עפר שלח ורביב דרוקר, הוצאת כתר, 2005, עמוד 43.
"הוא התגייס לצנחנים, אבל לא נהנה מעולם מהילת הנסיכים שאפפה רבים מבני דורו ביחידות שבהן שירת. הפרקטיקה היא ענדה דרגות לכתפיו. אחרי שנכשל שלוש פעמים במבדקי קצונה, זכה מופז להגיע לקורס הנכסף בעקבות מארב מוצלח בבקעת הירדן, בו פיצל את הכוח שעליו פיקד וחיסל חולית מחבלים. לאחר הקורס חזר לצנחנים, ובשנים הבאות עשה את כל התפקידים היוקרתיים בחטיבה ומחוצה לה- חי מתפקיד לתפקיד, ממעשה למעשה, עד שלב מאוחר מאוד, אולי אפילו אחרי שהיה לאלוף, לא נחשב לחומר שממנו עשוי רמטכ"ל." ~ מתוך הספר "בומרנג" מאת עפר שלח ורביב דרוקר, הוצאת כתר, 2005, עמוד 44.
"כמפקד גדוד, נדמה היה שהוא נמצא בכל מקום. חייל שפיטפט ברשת הקשר בשתיים בלילה, שעה שבה בדרך כלל אף אחד לא שומע, לא הופתע לגמרי כשהמג"ד קטע אותו, ובחיתוך הדיבור שאין לטעות בו הודיע לחייל שהוא 'מרותק עד סוף הקו'. הוא נכח בכל תרגיל, הכיר כל חייל, ירד לסופו של כל פרט. ביחידות שבהן הבלגאן היה סוג של אתוס, בלט מופז בסדר שלו. כסגן מפקד החטיבה, סיים את התפקיד שלו בשתי ישיבות מרתוניות, שלוש עשרה שעות כל אחת, כשלאחריהן השאיר ליורשו, סא"ל אריק קראוזמן (מורן) שולחן נקי לגמרי בכל הנוגע לסדר ותחמושת. רוב הסמח"טים עושים ישיבות כאלה עם כניסתם לתפקיד- אם בכלל- כדי שהסדר ישרור בתקופת כהונתם שלהם. למופז היה חשוב לצאת מהתפקיד כמו שצריך, עד הרגע האחרון." ~ מתוך הספר "בומרנג" מאת עפר שלח ורביב דרוקר, הוצאת כתר, 2005, עמודים 44-45.
"מיומו הראשון כרמטכ"ל טרח מופז להדגיש בפני פקודיו עד כמה ערך הניצחון חיוני בעיניו. אחד ממעשיו הראשונים היה נסיעה מיוחדת למוצב סוג'וד בלבנון, כדי לתחקר שם בעצמו, דבר נדיר שהמסר שלו ברור, מקרה של חייל צנחנים שלא גילה נחישות מספקת במרדף אחרי איש חיזבאללה שחדר למוצב. מופז הדיח את החייל והעיר לכל שרשרת הפיקוד שמעליו. 'בסופו של יום, אנחנו צריכים לנצח', הייתה המנטרה ששינן כל מפקד וכל חייל בלבנון, וזו שעמדה מאחורי ההתכוננות לעימות בשטחים. בסופו של יום, כלומר בכל קרב כיחידה נפרדת. בסופו של יום, כי בכל מקום הערבים צריכים להבין שהם הולכים להפסיד. בסופו של יום, כאילו אין מחר- ואחריו עוד מחר ועוד מחר." ~ מתוך הספר "בומרנג" מאת עפר שלח ורביב דרוקר, הוצאת כתר, 2005, עמוד 48.
"בין אימון לאימון החזיקו הצנחנים את קו התעלה הצפוני, את בקעת עמק הירדן, את הקו החדש ברמת הגולן והשתתפו בעשרות מארבים ומרדפים אחרי חוליות שניסו לחצות את נהר הירדן. אחד המארבים האלה התבצע בעשרים ושלושה באוקטובר 1968. באותו יום חזר מופז מעוד ניסיון כושל להתקבל לקורס קצינים. השלישי במספר. הראשון היה במהלך קורס מ"כים. השני היה לאחר שכבר היה מפקד כיתה. השלישי היה זמן קצר לאחר שסיים לפקד על המחזור הראשון בצנחנים. 'רציתי להיות קצין', הוא סיפר לאחר שנים, 'ופתאום אמרו לי פעם אחר פעם שאני לא מתאים. חשבתי לעצמי שאולי משהו באמת לא בסדר איתי'. את הדרך מבית הספר לקצינים- שם התבשר ששוב לא עבר את המבדקים- חזרה לגדוד, עשה בטרמפים. הוא נכנס בפנים נפולות לחדר האוכל, ומישהו שם אמר: 'טוב, מופז חזר. יש לנו עוד מ"כ למארבים הלילה'. עוד באותו לילה הוא שובץ למארב. גדוד הצנחנים החזיק קו בבקעת הירדן. חלק מהחיילים ישב במוצבים, חלק יצא כל לילה למארבים. המארב של מופז מוקם בעקבות מספר מקרים שבהם חצתה חולייה את הירדן, ירתה מספר טילי אר. פי. ג'י לעבר אחד המוצבים ונמלטה חזרה. המארב שכב סמוך לירדן, מעל מחפורת עמוקה, על מסלול החצייה המשוער של החולייה. מופז פיקד על המארב. יחד איתו היו עוד חמישה חיילים. בתשע בערב נראתה תנועה חשודה. מופז זיהה את החולייה בתוך המחפורת, נערכת לירי לעבר המוצב. המארב לא שלט באש על המחפורת ומופז החליט לפעול בניגוד לכללים הנהוגים שלא מפצלים מארב בלילה:הוא הורה לאנשי המארב לפתוח באש לכיוון המחפורת, ויחד עם שני חיילים נוספים, יצא לאיגוף שמאלי, נכנס למחפורת וחיסל בירי מקרוב את החולייה." ~ מתוך הספר "המצביאים : סיפורם של הרמטכ"לים" עורכים: דני דור, יהודה שיף; כתיבה: דני דור, דב גולדשטיין. הוצאת "מעריב", 2002, עמוד 187-188.
"בקיץ 1969 החזיק גדוד הצנחנים של שי תמרי את קו המוצבים בתעלה. מופז פיקד על מוצב המזח, מול פורט תאופיק. אחד המקומות הקשים והמסוכנים בקו. היו ימים, סיפר מופז, שהמוצב ספג אלף פגזים ביום. ויותר. הפגזות וניסיונות פשיטה של יחידות קומנדו מצריות שחצו כמעט כל לילה את קו המים. במהלך מלחמת ההתשה הגיע מועד השחרור מהצבא. מפקד הגדוד , שי תמרי מטריח את עצמו תחת אש למוצב המזח, לשכנע את סג"מ מופז לחתום קבע. הוא לא היה צריך להתאמץ יותר מדי. למופז היה ברור שהוא לא משתחרר ומשאיר את החיילים שלו לבד במוצב. 'המחוייבות שלי הייתה קודם כל לאנשים שלי. אנשים מצויינים שעבדתי איתם שם שנה וחצי, ולא עלה על דעתי לעזוב אותם באמצע מלחמת ההתשה'." ~ מתוך הספר "המצביאים : סיפורם של הרמטכ"לים" עורכים: דני דור, יהודה שיף; כתיבה: דני דור, דב גולדשטיין. הוצאת "מעריב", 2002, עמוד 187-188.
