נועם חומסקי

נועם חומסקי

נועם חומסקי (נולד ב־7 בדצמבר, 1928) הוא פרופסור אמריקאי לבלשנות, הוגה דעות אנרכיסט, פעיל למען זכויות האדם, ופרשן פוליטי.

הערות:

• כל הציטוטים מתורגמים מאנגלית.
• עבור קישורים למקור בפורום ZNet, ייתכן שצריך להיכנס כאורח תחילה.

על פוליטיקה וכלכלה

• "למרבה הצער, אתה לא יכול להדיח את הנוכלים על ידי הצבעה, מכיוון שמעולם לא הצבעת עבורם מלכתחילה."
  • מקור: נאום שכותרתו "שלטון בעתיד" במרכז השירה של ה-YM-YWHA בניו יורק, 16 בפברואר, 1970
• "האנרכיסט העקבי, לכן, צריך להיות סוציאליסט, אבל סוציאליסט מסוג מסוים. הוא לא רק יתנגד למעמד פועלים מנוכר ומצומצם וישאף לחלוקת רכוש בידי כל גוף העובדים, אלא גם יתעקש שהחלוקה הזו תהיה ישירה, ולא ממומשת על ידי איזשהי אליטה הפועלת בשמו של הפרוליטריון."
  • מקור: מתוך Daniel Guérin, Anarchism: From Theory to Practice, ‏1970
• "הרבה מהאנשים שקוראים לעצמם שמאלניים אני הייתי מגדיר כפרוטו-פשיסטים."
  • מקור: נאום באוניברסיטת ברקלי על מדיניות ארה"ב במזרח התיכון, 14 במאי, 1984 (מספר דוגמאות)
• "בארצות הברית, המערכת הפוליטית היא עניין מאוד שולי. יש שתי מפלגות, כביכול, אבל הן למעשה סיעות של מפלגה אחת, מפלגת המגזר העסקי. שתיהן מייצגות טווח מסוים של אינטרסים עסקיים. לאמיתו של דבר, הן יכולות לשנות את העמדות שלהן ב-180 מעלות, ואף אחד אף פעם לא שם לב. בבחירות של 1984, לדוגמה, היתה אכן סוגייה לדיון, מה שבדרך כלל אין. הסוגייה היתה צמיחה קיינסיאנית לעומת שמרנות כלכלית. הרפובליקנים היו המפלגה של צמיחה קיינסיאנית: הוצאות גבוהות, גירעונות, וכו'. הדמוקרטים היו המפלגה של שמרנות כלכלית: השגחה על היצע הכסף, דאגה לגירעונות, וכו'. ובכן, לא ראיתי אפילו הערה אחת שציינה ששתי המפלגות הפכו לגמרי את העמדות המסורתיות שלהן. באופן מסורתי, הדמוקרטים היו המפלגה של צמיחה קיינסיאנית, והרפובליקנים היו המפלגה של שמרנות כלכלית. אז הרושם הוא שמשהו היה חייב לקרות? למעשה, זה הגיוני. שתי המפלגות הן ביסודו של דבר אותה המפלגה. השאלה היחידה היא התזוזות של קהילות המשקיעים לגבי עניינים טקטיים אז ועכשיו. כאשר זה קורה, המפלגות הופכות את העמדות שלהן, במסגרת הספקטרום המצומצם."
  • מקור: ראיון עם אדם ג'ונס, 20 בפברואר, 1990
• "התרבות התעשייתית המודרנית התפתחה מתוך מערכת מסוימת של סיפורי מעשיות נוחים. הכוח המניע של התרבות התעשייתית המודרנית הינו רווח חומרני אישי, שמקובל כלגיטימי, אפילו ראוי-לשבח, מהשיקולים שמידות מגונות פרטיות מניבות תועלת ציבורית, בניסוח הקלאסי. ובכן, זה הובן היטב כבר מזמן שחברה שמבוססת על העיקרון הזה תשמיד את עצמה במשך הזמן. היא יכולה להתמיד, יחד עם כל הסבל ואי-הצדק שנגרר ממנה, רק כל עוד ניתן להעמיד פנים שהכוחות ההרסניים שבני אדם יוצרים הם מוגבלים, שהעולם הוא משאב אינסופי, ושהעולם הוא פח אשפה אינסופי. בשלב הזה של ההיסטוריה אחד משני דברים הוא אפשרי. או שכלל האוכלוסייה תיקח שליטה על הגורל שלה ותעסיק את עצמה באינטרסים של הקהילה, תוך כדי שהיא מונחת על ידי ערכים של סולידריות, סימפטיה, ודאגה לאחרים, או לחילופין לא יהיה גורל שמישהו יוכל לשלוט עליו. כל עוד איזשהו מעמד מיוחד נמצא בעמדה של סמכות, הוא יקבע מדיניות לפי האינטרסים המיוחדים אותם הוא משרת. אבל התנאים עבור הישרדות, שלא לדבר על צדק, דורשים תכנון חברתי הגיוני לפי האינטרסים של הקהילה כמכלול, ובימינו זה כבר אומר הקהילה העולמית. השאלה היא האם אליטה מיוחסת צריכה לשלוט על התקשורת להמונים ולהשתמש בכוח הזה כפי שהם אומרים לנו שהם מוכרחים -- כלומר ליצור אשליות נחוצות, להשפיע ולרמות את הרוב הטיפש ולהסיר אותו מהזירה הציבורית. השאלה בקצרה, היא האם דמוקרטיה וחופש הם ערכים שצריכים להישמר או איומים שצריך להימנע מהם. בשלב האולי סופי הזה של הקיום האנושי, דמוקרטיה וחופש הם יותר מאשר ערכים שצריך להוקיר; ייתכן שהם חיוניים עבור הישרדות."
  • מקור: מתוך Manufacturing Consent: Noam Chomsky and the Media, ‏1992
• "ה-"מדע" של ריקארדו הושתת על העיקרון שהון הוא פחות או יותר יציב ועבודה היא מאוד ניידת. אנחנו מצווים כיום לסגוד לתוצאות של המדע של ריקארדו, למרות העובדה שההנחות שעליהן הן מבוססות התהפכו: הון הוא מאוד נייד, ועבודה היא יציבה מכל בחינה מעשית -- שמרנים ליברטריאנים מובילים את הקו של דחיית העיקרון של אדם סמית ש-"זרימה חופשית של עבודה" היא אבן-יסוד של סחר חופשי, בהתאם לסלידה שלהם כלפי שווקים (חוץ מאשר לחלשים)."
  • מקור: Z Magazine, פברואר 1995
• "תומס ג'פרסון, הדמות המובילה של הנאורות בארצות הברית, ביחד עם בנג'מין פרנקלין, שהחזיק בדיוק באותה דעה, טען ש-"תלות" תוביל ל-"כניעות ושחיתות", והיא "תחנוק את הנבטים של המידות הטובות". ויש לזכור, כשהוא דיבר על תלות, הוא התכוון לעבודה בשכר, שנחשבה לתועבה תחת העקרונות של ליברליזם קלאסי. יש עיוות מודרני של שמרנות וליברטריאניזם, ששינה את המשמעויות של המילים, די כמו מה שאורוול דיבר עליו. אז בימינו, תלות מתיחסת למשהו אחר. כאשר אתה מקשיב למה שקורה בקונגרס, ואנשים מדברים על תלות, מה שהם מתכוונים אליו זה סיוע ציבורי לילדים רעבים, לא עבודה בשכר. תלות זה סיוע לילדים רעבים ואמהות שדואגות להם. [...] רואים את זה באופן מאוד דרמטי כעת בקונגרס, תחת המנהיגות של ניוט גינגריץ', שהוא באופן די ברור המשוגע לקצבאות רווחה המוביל במדינה. הוא התומך הנלהב ביותר ברווחה, אלא שהוא רוצה שהיא תלך לעשירים. המחוז שלו בקוב קאוונטי ג'ורג'יה מקבל יותר סובסדיות פדרליות מאשר כל מחוז פרוורי אחר, מחוץ למערכת הפדרלית עצמה... וזה אמור להימשך, מכיוון שהסוג הזה של תלות סעודית הוא טוב. ילדים נזקקים, זה רע. אבל מנהלי חברות נזקקים, זה טוב. צריך לדאוג לכך שהם ימשיכו לינוק מהשוקת על חשבון הציבור. [...] האומה היא לא ישות, היא מתחלקת למעמדות חברתיים, והאדריכלים של המדיניות הם אלה שהם בעלי הכוח הכלכלי. בימיו, הוא אמר, הסוחרים והתעשיינים של אנגליה, שמוודאים שהאינטרסים שלהם "מטופלים באופן הייחודי ביותר", כמו גינגריץ'. תהיה אשר תהיה ההשפעה על אחרים, כולל התושבים של אנגליה. עבור אדם סמית, זה היה מובן מאליו. עבור ג'יימס מדיסון, זה היה מובן מאליו. בימינו, אתה אמור להירתע לאחור בבהלה ולקרוא לזה מרקסיזם וולגרי או משהו כזה, כלומר אדם סמית וג'יימס מדיסון היו תלמידים של מרקס. ואם אתה מאמין לשאר הסיפור, אולי כבר כדאי שתאמין גם לזה. אבל אלו עובדות שניתן לוודא בקלות אם טורחים לקרוא את הכתבים הקדושים, שאתה אמור לסגוד להם, אבל לא לקרוא אותם."
  • מקור: נאום שכותרתו "חינוך ודמוקרטיה" באוניברסיטת המדינה של מישיגן, 28 במרץ, 1995
• "השוויתי מספר פסקאות ממאמרים של [רוברט מקנמרה] מסוף שנות ה-60, נאומים, על ניהול והצורך בניהול, איך חברה מנוהלת-היטב ונשלטת מלמעלה היא חופש מוחלט. הסיבה היא שאם יש לך הנהלה באמת טובה והכל תחת שליטה ולאנשים נאמר מה לעשות, בתנאים הללו, הוא אמר, האדם יכול למצות את הפוטנציאל שלו. פשוט השוויתי את זה להשקפות הלניניסטיות הרגילות לגבי מפלגות חיל חלוץ, שהן בערך אותו הדבר. בערך ההבדל היחיד הוא שמקנמרה הכניס את אלוהים לתמונה, ואני מניח שלנין לא הכניס את אלוהים לתמונה. הוא הכניס את מרקס לתמונה."
  • מקור: Class Warfare, ‏1995
• ""אהבה קשוחה" הוא בדיוק הביטוי הנכון: אהבה עבור העשירים והמיוחסים, קשיחות עבור כל השאר."
  • מקור: אוטופיה לאדונים (הספר Powers and Prospects מתורגם לעברית, גרסה אלקטרונית בחינם), 1996
• "הדרך הכי יעילה להגביל דמוקרטיה היא להעביר את קבלת ההחלטות מהזירה הציבורית למוסדות שאינם חייבים בדין וחשבון: מלכים ונסיכים, כתות כוהנים, חונטות צבאיות, עריצות מפלגתית, או תאגידים מודרנים."
  • מקור: Z Magazine, מאי 1998
• "אף אחד לא קם ואומר, אני אקח את זה בגלל שאני רוצה. הוא יאמר, אני אקח את זה בגלל שזה באמת שייך לי ובנוסף יהיה יותר טוב לכולם אם יהיה לי את זה. זה נכון עבור ילדים שרבים על צעצועים. וזה נכון עבור ממשלות שיוצאות למלחמה. אף אחד לעולם לא מעורב במלחמה התקפית, זו תמיד מלחמה הגנתית - עבור שני הצדדים."
  • מקור: ראיון עם טור וונרברג, נובמבר 1998
• "...לאומנות קיצונית, פחד, גזענות, קנאות דתית: אלו הן הדרכים למשוך אנשים אם אתה מנסה לארגן בסיס המוני של תמיכה במדיניות שלמעשה מיועדת למחוץ אותם."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002
• "ובכן, חוק הוא קצת כמו מכבש דפוס -- הוא פחות או יותר נייטרלי, אתה יכול לגרום לו לעשות הכל. אני מתכוון, מה שעורכי-דין לומדים בבית-ספר למשפטים זה תחבולות: איך להמיר את המילים שעל הנייר לכלים שמשרתים כוח. ותלוי איפה הכוח נמצא, לחוק יהיו משמעויות שונות."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002
• "אנשים בעלי כוח מבינים בדיוק דבר אחד: אלימות."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002
• "ארצות הברית שקועה עמוק בחובות -- זה היה חלק מהתוכניות של רייגן/בוש, למעשה: להכניס את המדינה כל כך עמוק לחובות כך שלמעשה לא תהיה יותר לממשלה כל דרך לפעול לביצוע תוכניות של השקעה חברתית. ומה ש-"להיות בחובות" באמת אומר זה שמשרד האוצר מכר טונות של עירבונות -- אגרות חוב וכו' -- למשקיעים, שבתורם סוחרים בהם הלוך ושוב בשוק האג"ח. ובכן, לפי הוול סטריט ג'ורנל, כעת עירבונות של משרד האוצר בשווי של בערך 150 ביליון דולר נסחרים מידי יום לבדם בצורה הזאת. המאמר המשיך והסביר מה זה אומר: זה אומר שאם מדיניות כלשהי של הממשלה לא מוצאת חן בעיני קהילת המשקיעים שמחזיקה בעירבונות הללו, הם יכולים מאוד בזריזות לאותת ולמכור חלק זעיר מאגרות החוב של משרד האוצר, ולזה תהיה השפעה אוטומטית שתעלה את שער הריבית, ואז תהיה השפעה אוטומטית נוספת שתגדיל את הגירעון. אוקיי, המאמר הזה חישב שאם "איתות" כזה מספיק כדי להעלות את שער הריבית ב-1%, זה יוסיף 20 ביליון דולר לגירעון בן-לילה -- מה שאומר שאם קלינטון (נניח בחלום של מישהו) יציע תוכנית השקעה חברתית של 20 ביליון דולר, קהילת המשקיעים העולמית תוכל מיד להפוך אותה לתוכנית של 40 ביליון דולר באופן מעשי, על ידי איתות בלבד, וצעדים נוספים כלשהם בכיוון הזה יקטעו לגמרי."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002
• "...כל עוד הכוח נשאר מרוכז בידיים פרטיות, כולם, כולם, צריכים להיות מחוייבים למטרה אחת שאוכפת את כל המטרות האחרות: והיא להבטיח שהאנשים העשירים הם מאושרים -- בגלל שאם הם לא מאושרים, אף אחד אחר לא יקבל כלום. אז אם אתה חסר-בית שיושן ברחובות של מנהטן, נניח, הדאגה הראשונה שלך חייבת להיות שהאנשים באחוזות הם מאושרים -- בגלל שאם הם מאושרים, אז הם ישקיעו, ואז הכלכלה תעבוד, והדברים יתפקדו, ואז אולי משהו יטפטף למטה אליך באיזשהו מקום בתור. אבל אם הם לא מאושרים, הכל ילך ויעצר, וכלום אפילו לא יטפטף למטה אליך."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002
• "הבנק העולמי הוא לא קרן המטבע הבינלאומית. הוא במידה ניכרת יותר קשוב לכוחות עממיים, ויש לו היסטוריה מעורבת. הרבה מאוד ממה שהוא עשה היה נוראי. חלק ממה שהוא עושה הוא מועיל למדי. היתה תזוזה במדיניות בשנים האחרונות לעבר צמצום עוני, תמיכה ביוזמות עממיות, וכו'. אני חושב כתגובה לזרמים עממיים מאוד חזקים ברחבי העולם. בכמה מקרים שאני מכיר אישית זה התקדם הרבה מעבר לדיבורים. באיזו מידה זה נכון זה עניין אחר. [...] הרבה מהתוכניות שלו ראויות לשבחים. רק לציין דוגמה אחת, במקום שיצא לי להכיר קצת אישית, יש תוכנית מצוינת בקולומביה, שמנוהלת על ידי כומר מאוד אמיץ, שהנהיג פעילויות למען זכויות האדם במשך שנים, לנסות לעצב "אזור של שלום" בשטח ענק, בערך בגודל של אל-סלבדור -- כלומר, אזור שבו הערים והכפרים מסרבים לשתף פעולה עם אף אחד מארגוני הטרור -- הצבא, הכוחות הקשורים לצבא, לוחמי הגרילה -- ומבקשים שיעזבו אותם לנפשם לפעול עבור תוכניות חברתיות וכלכליות משלהם בשלום. זה דורש הרבה אומץ בקולומביה. היתה לזה הצלחה מסוימת. זה מתבסס במידה גדולה על מענקים של הבנק העולמי. האם אנחנו רוצים לשים לזה קץ? האם יש לנו איזשהן הצעות לגבי איך להחליף את זה?"
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏17 במרץ, 2004 / מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏29 ביולי, 2004
• "אני מתכוון, מהן הבחירות? אתה יודע, שני גברים, עם אותו רקע, הון, השפעה פוליטית, הלכו לאותה אוניברסיטה יוקרתית, הצטרפו לאותה אגודה חשאית בה מלמדים אותך להיות שליט - שניהם יכולים לרוץ בבחירות מכיוון שהם ממומנים על ידי אותם תאגידים. בועידה הדמוקרטית, ברק אובמה אמר, 'רק בארץ הזאת, רק באמריקה, מישהו כמוני יכול להופיע פה'. ובכן, בכמה מדינות אחרות, אנשים הרבה יותר עניים ממנו לא רק דיברו בועידה, אלא נבחרו לנשיאות. ניקח את לולה. הנשיא של ברזיל הוא מישהו מרקע כפרי, מארגן איגוד עובדים, מעולם לא הלך לאוניברסיטה, הוא הנשיא של המדינה השניה בגודלה בחצי הכדור הצפוני. רק באמריקה? אני מתכוון, שם יש להם בחירות בהן אתה באמת יכול לבחור מישהו מהחוגים שלך. עם מדיניות שונה. זה לא מתקבל על הדעת בארצות הברית."
  • מקור: ראיון עם וואלאס שוון, 19 באוקטובר, 2004
• "עונש המוות יכול להיסבל רק על ידי ריאקציונרים קיצוניים הדוגלים בריכוזיות השלטון, שדורשים מדינה כה חזקה כך שיש לה את הזכות להרוג."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏19 בדצמבר, 2004
• "לממשל בוש אכן יש ערכים מוסריים. הערכים המוסריים שלהם הם מאוד מפורשים: להבריק את המגפיים של העשירים ובעלי ההשפעה, לבעוט בפרצוף של כל השאר, ולתת לנכדים שלך לשלם על זה. העיקרון הפשוט הזה מנבא את כמעט כל מה שקורה."
  • מקור: ראיון עם סטיב שר בתחנת הרדיו KUOW בסיאטל, וושינגטון, 20 באפריל, 2005

שמרנות

• "המדיניות שנקראת שמרנית בימינו תחריד כל שמרן אמיתי, אם היה מישהו להחריד אותו. למשל, המדיניות המרכזית של ממשל רייגן - שהיה אמור להיות שמרני - היתה לבנות מדינה רבת-עוצמה. המדינה גדלה בעוצמתה תחת רייגן יותר מאשר בכל תקופת שלום אחרת, אפילו אם מודדים את זה רק בהוצאות ממשלתיות. ההתערבות הממשלתית בכלכלה גדלה במידה רבה. לשם כך משמשת מערכת הפנטגון, למעשה; זוהי היצירה של שוק שמובטח על ידי המדינה ומערכת מסובסדת עבור תעשיית היי-טק. היתה מחויבות תחת ממשל רייגן להגן על המדינה היותר חזקה הזאת מפני הציבור, שנחשב לאויב הפנימי. ניקח לדוגמה את הבחירה להשתמש במבצעים חשאיים במדיניות החוץ: זה אומר יצירה של מדינה חזקה ומרכזת סמכויות שחסינה בפני פיקוח ציבורי. או ניקח את המאמצים המוגברים לגבי צנזורה וצורות אחרות של שליטה. כל זה נקרא "שמרנות", אבל זה בדיוק ההפך משמרנות. תהיה אשר תהיה המשמעות של המונח, הוא כרוך בדאגה לערכים נאורים של זכויות הפרט וחופש מפני סמכויות חיצוניות חזקות כמו המדינה, כנסיה שולטנית, וכו'. את הסוג הזה של שמרנות אף אחד כבר לא זוכר."
  • מקור: ראיון עם אדם ג'ונס, 20 בפברואר, 1990
• "אין שמרנים בארצות הברית. לארצות הברית אין מסורת שמרנית. האנשים שקוראים לעצמם שמרנים, כמו קרן הריטג' או גינגריץ', הם חסידים של -- הם רדיקלים הדוגלים בריכוזיות השלטון. הם מאמינים במדינה חזקה, אבל מדינת רווחה לעשירים."
  • מקור: ראיון עם איירה שור, 11 בפברואר, 1996
• "אם היה מישהו שבאמת מתאים לקטגוריה של שמרן, אם היתה קטגוריה כזו של אנשים, היתה להם דרך מאוד פשוטה להתמודד עם העובדה ש-60% מהילדים מתחת לגיל 2 [בניקרגואה] סובלים מנזק מוחי צפוי. דהיינו, על ידי פרעון החובות שלהם. עיקרון שמרני פשוט. אבל זה מעבר ללא מתקבל על הדעת. שמרנים מלאי חמלה היו אולי רוצים ללכת מעבר לזה, אם הם היו קיימים. אבל הם הרבה יותר מתעניינים בלעשות הון פוליטי מכך שלאישה במצב של צמח לא צריך לתת למות בכבוד."
  • מקור: נאום באוניברסיטת אדינבורו, סקוטלנד, 22 במרץ, 2005

קפיטליזם

• "באופן אישי אני בעד דמוקרטיה, וזה אומר שהמוסדות המרכזיים של החברה חייבים להיות תחת שליטה של כלל הציבור. ובכן, תחת קפיטליזם לא יכולה להיות דמוקרטיה לפי הגדרה. קפיטליזם הוא שיטה בה המוסדות המרכזיים של החברה נמצאים עקרונית תחת שליטה אוטוקרטית. כך, תאגיד או תעשיה הם, אם נחשוב על זה במונחים פוליטיים, פשיסטיים; כלומר, יש להם פיקוח הדוק בצמרת ומשמעת קפדנית צריכה להיות מושתתת בכל רמה -- יש קצת מיקוח, קצת יחסי גומלין -- אבל שרשרת הסמכות ברורה לגמרי. בדיוק כפי שאני מתנגד לפשיזם פוליטי, אני מתנגד לפשיזם כלכלי. אני חושב שכל עוד המוסדות המרכזיים של החברה אינם תחת שליטה עממית של משתתפים וקהילות, אין טעם לדבר על דמוקרטיה."
  • מקור: Business Today, מאי 1973
• "...קפיטליזם הוא ביסודו של דבר שיטה בה הכל למכירה, וככל שיש לך יותר כסף, כך אתה יכול להשיג יותר. ובפרט, זה נכון לגבי חופש. חופש הוא אחד מהמצרכים המוצעים למכירה, ואם אתה אמיד, יכול להיות לך הרבה מזה. זה בא לידי ביטוי בכל מיני דרכים. זה בא לידי ביטוי אם אתה מסתבך עם החוק, נאמר, או בכל פן של החיים. ומהסיבה הזאת זה מאוד הגיוני, אם אתה מקבל את השיטה הקפיטליסטית, לנסות לצבור רכוש, לא רק בגלל שאתה מעוניין בשגשוג חומרי, אלא בגלל שזה מבטיח את החופש שלך, זה מאפשר לך לערום את המצרך הזה. [...] מה שתמצא זה שההגנה על מוסדות חופשיים תהיה בעיקר בידי אלה שמרוויחים מהם, דהיינו העשירים, ובעלי ההשפעה. הם מסוגלים לרכוש את המצרך הזה, ולכן, הם רוצים שהמוסדות הללו יהיו קיימים, כמו העיתונות החופשית, וכל השאר."
  • מקור: ראיון עם דיוויד דובריינר, ג'ון הס, דאג ריצ'רדסון, וטום וודהל, ינואר 1974
• "זכויות קניין הן לא כמו זכויות אחרות, בניגוד למה שמדיסון והרבה מתורת-המדינה המודרנית אומרת. אם יש לי את הזכות לחופש הביטוי, זה לא מפריע לזכות שלך לחופש הביטוי. אבל אם יש לי רכוש, זה מפריע לזכות שלך לרכוש הזה, לך אין אותו, לי יש אותו. לכן הזכות לרכוש היא מאוד שונה מהזכות לחופש הביטוי. זה לעתים קרובות מנוסח בצורה מאוד מטעה לגבי זכויות של רכוש; לרכוש אין זכויות. אבל אם ננסה להכניס לזה הגיון, אולי יש זכות לרכוש, אפשר להתווכח על זה, אבל זה מאוד שונה מזכויות אחרות."
  • מקור: The Common Good, ‏24 בספטמבר, 1997
• "אני אמור לומר שכאשר אנשים מדברים על קפיטליזם זו קצת בדיחה. אין כזה דבר. אף מדינה, אף מעמד עסקי, מעולם לא הסכימו להיות כפופים לשוק החופשי, מישמעת של שוק חופשי. שווקים חופשיים הם בשביל אחרים. למשל, העולם השלישי הוא העולם השלישי בגלל ששוק חופשי נידחף לו לתוך הגרון. ובאותו הזמן, המדינות הנאורות, אנגליה, ארצות הברית, ואחרות, נקטו בהתערבות ממשלתית בקנה מידה עצום כדי להגן על כוחות פרטיים, ועדיין עושות זאת. זה נכון היישר עד היום. לדוגמה, ממשל רייגן היה התומך הגדול ביותר במדיניות מגן כלכלית בהיסטוריה האמריקאית מאז מלחמת העולם השניה. למעשה כל הכלכלה הדינמית בארצות הברית מבוססת בצורה מכרעת על יוזמה ממשלתית והתערבות ממשלתית: מחשבים, האינטרנט, טלקומוניקציה, אוטומציה, תעשיית התרופות, מה שתגיד. כשסוקרים את זה, מגלים הונאות עצומות של הציבור, כלומר, שיטה שבה תחת הסוואה כזו או אחרת הציבור משלם את העלויות ולוקח את הסיכונים, והרווחים מופרטים. זה מאוד רחוק משוק חופשי. שוק חופשי זה כמו מה שהודו נאלצה לסבול במשך כמה מאות שנים, ורובו של שאר העולם השלישי."
  • מקור: נאום שכותרתו "ריבונות וסדר עולמי" באוניברסיטת המדינה של קנזס, 20 בספטמבר, 1999
• "צריך לזכור, כל חברה עסקית, אפילו כמו חנות מכולת של אמא ואבא, היא אי-שלמות של השוק. חברה מוגדרת בתורת הכלכלה כאי-שלמות של השוק שנוצרת כדי לטפל בעלויות החליפין. והרעיון הוא משהו כמו שאי-השלמויות, החברות, הן כמו איים קטנים בתוך ים של שוק חופשי. אבל הבעיה עם זה היא שאין דמיון קלוש בין הים לבין שוק חופשי, ושהאיים הם יותר גדולים מהים; אז זה מעלה מספר שאלות לגבי התמונה. אבל אי-השלמויות של השוק הללו, כמו חברה, או תאגיד על-לאומי, או ברית אסטרטגית בינם, היא צורה של ניהול חליפין. ויש שאלה אמיתית לגבי האם אנחנו רוצים לקבל את זה. למה, לדוגמה, המערכת הסוציואקונומית הבינלאומית, או בעניין זה החברה שלנו עצמה, צריכה להיות בידיים של עריצות פרטית שאינה חייבת בדין וחשבון? זוהי החלטה, זה לא חוק הטבע."
  • מקור: נאום שכותרתו "מדיניות החוץ של ארה"ב תחת הגלובליזציה" באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, מרילנד, 13 במרץ, 2000
• "ניקח לדוגמה את פרוטוקול קיוטו. הרס הסביבה הוא לא רק הגיוני; זה בדיוק מה שמלמדים אותך לעשות באוניברסיטה. אם אתה לוקח קורס בכלכלה או במדע המדינה, מלמדים אותך שבני אדם אמורים להיות צוברי הון שקולים, כל אחד פועל בעצמו כדי להגדיל ככל האפשר את ההון הפרטי שלו בשוק. השוק נחשב לדמוקרטי כי לכל אחד יש קול. כמובן, לאחדים יש יותר קולות מאחרים מכיוון שהקולות שלך תלויים בכמות הדולרים שיש לך, אבל כולם משתתפים ולכן זה נקרא דמוקרטי. ובכן, נניח שאנחנו מאמינים במה שמלמדים אותנו. מכך נובע שאם יש דולרים להרוויח, אז אתה משמיד את הסביבה. הסיבה היא פשוטה. האנשים שייפגעו מזה הם הנכדים שלך, ולהם אין בכלל קולות בשוק. האינטרס שלהם מוערך כאפס. כל מי ששומר על האינטרסים של הנכדים שלו מתנהג בצורה לא הגיונית, בגלל שמה שאתה אמור לעשות הוא להגדיל ככל האפשר את האינטרסים הפרטיים שלך, הנמדדים על ידי הון, ברגע זה. שום דבר אחר לא חשוב. לכן הרס הסביבה וחימוש החלל החיצון זו מדיניות הגיונית, אבל בתוך מסגרת של טירוף מוסדי. אם מקבלים את הטירוף המוסדי, אז המדיניות היא הגיונית."
  • מקור: ראיון עם יפעת סוסקינד, אוגוסט 2001
• "קפיטליזם הוא לא גזעני במהותו -- הוא יכול לנצל גזענות למטרות שלו, אבל גזענות לא מובנת לתוכו. קפיטליזם ביסודו של דבר מעוניין שאנשים יהיו ברגים ניתנים-להחלפה, והשוני בינם, כמו שוני המבוסס על גזע, בדרך כלל לא משחק תפקיד. אני מתכוון, זה יכול לשחק תפקיד במשך תקופה, למשל אם אתה מעוניין בכוח עבודה מנוצל בצורה עצומה או משהו כזה, אבל המצבים האלו הם די חריגים. בטווח הארוך, אפשר לצפות שקפיטליזם יהיה אנטי-גזעני, פשוט בגלל שהוא אנטי-אנושי. וגזע זו תכונה אנושית -- אין סיבה שזו תהיה תכונה שלילית, אבל זו תכונה אנושית. כך שזיהויים המבוססים על גזע מפריעים לשאיפה הבסיסית שאנשים צריכים להיות זמינים פשוט כצרכנים ויצרנים, ברגים ניתנים-להחלפה שירכשו את הזבל שמיוצר -- זהו התפקיד המכריע שלהם, ותכונות אחרות כלשהן שיכולות להיות להם הן די לא שייכות לעניין, והן בדרך כלל מטרד."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002
• "...אין שתי השקפות יותר מנוגדות מאשר ליברליזם קלאסי וקפיטליזם - וזו הסיבה שכאשר אוניברסיטת שיקגו מוציאה לאור את מהדורת יובל ה-200 של סמית הם מוכרחים לסלף את הטקסט (כפי שהם עשו): בגלל שכליברל קלאסי אמיתי, סמית התנגד בחריפות לכל האוויליות שכעת מופצת בשמו."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002

ליברטריאניזם (גרסת ארה"ב)

• "בקני מידה יחסיים, המיסוי במדינה נמוך מידי. ובנוסף המיסוי הוא רגרסיבי, נטל המיסים נופל בעיקר על העניים. מה שאנחנו צריכים זה שיטת מיסוי פרוגרסיבית, מהסוג, דרך אגב, שג'פרסון דגל בו. אתם יודעים, ליברטריאנים מסורתיים, כמו ג'פרסון, דגלו במיסים פרוגרסיביים בצורה חדה, מכיוון שהם רצו שיטה של שוויון יחסי, מתוך ידיעה שזהו תנאי מוקדם בשביל דמוקרטיה. ג'פרסון במפורש דגל כך. אין לנו את זה יותר, במידה מסוימת זה עדיין שם בחוקים, אבל זה איננו. מה שאנחנו צריכים זה מדיניות חברתית אחרת. ומדיניות חברתית שצריכה להיות ממומנת על ידי האנשים שיהנו ממנה, כלומר הציבור הרחב. לפיכך אנחנו נהיה במצב הרבה יותר טוב אם המיסוי יהיה גבוה יותר, והוא יהיה מנוצל למטרות נכונות. ואנחנו יודעים מהן. אני מתכוון, לדוגמה, עבור נשים שדואגות לילדים. אתם יודעים, זה הגיוני לשלם להן בשביל העבודה הזו, הן עושות עבודה חשובה בשביל החברה. [מחיאות כפיים] והן צריכות לקבל תשלום על כך, אבל זה מצריך תשלומי מיסים. ואותו הדבר נכון לגבי שמירה על איכות הסביבה."
  • מקור: נאום שכותרתו "חינוך ודמוקרטיה" באוניברסיטת המדינה של מישיגן, 28 במרץ, 1995
• "בדיקטטורה, מיסוי הוא גניבה. בדמוקרטיה אמיתית, אנשים מקבלים החלטות, כולל החלטות לגבי איך להתמודד עם בעיות הנוגעות לקהילה, כמו בתי ספר, שרותי בריאות, תחבורה, וכו'. כאשר זה מוביל להוצאות כספיות, הם מקבלים החלטות לגבי מיסים או משהו מקביל. בכך אין גניבה. חברות כמו שלנו הן איפשהו באמצע. לגבי המקרה שלך, נניח שהשכן שלך מעולם לא השתמש בכביש או אוטובוס בקצה השני של העיר. למה שהוא יממן את זה? אולי כל אחד מאיתנו ישלם רק עבור הכבישים שהוא משתמש בהם -- וזה אומר, כמובן, שאנחנו צריכים למנוע מאחרים להשתמש בהם, ולכן נשכור צבאות פרטיים, ואם מישהו יופיע עם צבא גדול יותר אז נשיג נשק גרעיני כדי למנוע ממנו שימוש בכביש שלנו, ו... למעשה, הצעות כאלו מוצעות, בכל הרצינות, בספרות שנלקחת ברצינות. וזה משתרע לכל התחומים, ומוביל לעולם שבו אף אדם שפוי לא ירצה לחיות, אפילו אם יהיה אפשר לשרוד שם."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏28 ביוני, 2004

על חינוך

• "אם אתה מסכים בשקט ומשתף פעולה בלי חשיבות למה שאתה מרגיש, בסופו של דבר אתה מפנים את מה שאתה אומר, כי זה קשה מידי להאמין בדבר אחד ולומר דבר אחר. אני יכול לראות את זה בצורה מאוד בולטת מהרקע שלי. שאתה הולך לכל אוניברסיטה יוקרתית אתה מדבר בדרך כלל לאנשים מאוד ממושמעים, אנשים שנבחרו עבור צייתנות. וזה הגיוני. אם עמדת בפיתוי לומר למורה, "אתה אידיוט," שאולי הוא או היא היו, ואתה לא אומר, "זה טיפשי," כאשר אתה מקבל מטלה מטופשת, אתה בהדרגתיות תעבור דרך המסננים הדרושים. אתה תסיים במכללה טובה ובסופו של דבר עם עבודה טובה."
  • מקור: ראיון עם צ'רלס מ. יאנג ב-Rolling Stone, ‏28 במאי, 1992
• "יש הבדל כללי נראה לעין בין המדעים ומתמטיקה מצד אחד, ומדעי הרוח ומדעי החברה מצד שני. זה קירוב מסדר ראשון, אבל הוא אמיתי. בסוג הראשון, גורמים של יושר נוטים להיות בעמדה שולטת יותר מאשר גורמים של השקפת-עולם. זה לא שמדענים הם אנשים יותר הגונים, פשוט הטבע הוא מפקח קפדן. אתה יכול לשקר ולסלף את הסיפור של המהפכה הצרפתית כמה שתרצה, וכלום לא יקרה. תציע רעיון שקרי בכימיה, והוא יופרך מחר."
  • מקור: מתוך Noam Chomsky: A Life of Dissent, ‏22 ביולי, 1992
• "רוב הבעיות של הוראה הן לא בעיות של צמיחה אלא עזרה בלטפח צמיחה. למיטב ידיעתי, וזה רק מנסיון אישי בהוראה, אני חושב שבערך תשעים אחוז מהבעיות בהוראה, או אולי תשעים ושמונה אחוז, הן פשוט לעזור לתלמידים לגלות עניין. או בדרך כלל זה מסתכם בלא למנוע מהם לגלות עניין. באופן אופייני הם מגיעים מעוניינים, ותהליך החינוך הוא דרך לסלק את הפגם הזה מהמחשבות שלהם. אבל אם העניין הרגיל [...] של ילדים נשמר או אפילו מדורבן, הם יכולים לעשות כל מיני דברים בדרכים שאנחנו לא מבינים."
  • מקור: ועידה שכותרתה "יצירה ותרבות" בברצלונה, ספרד, 25 בנובמבר, 1992
• "חינוך להמונים היה מתוכנן כדי להפוך חקלאים עצמאיים לכלים של ייצור, צייתנים ואדישים. זו היתה המטרה העיקרית שלו. ואל תחשוב שאנשים לא ידעו את זה. הם ידעו ונלחמו נגד זה. היתה הרבה התנגדות לחינוך להמונים בדיוק מהסיבה הזאת. גם האליטות הבינו את זה. אמרסון אמר פעם משהו על איך שאנחנו מחנכים אותם כדי להרחיק אותם מהגרון שלנו. אם אתה לא מחנך אותם, מה שאנחנו קוראים לו "חינוך," הם יתפסו שליטה -- "הם" זה מה שאלכסנדר המילטון קרא לו "החיה הגדולה," כלומר האנשים. הדחף של דעות אנטי-דמוקרטיות במה שנקרא חברות דמוקרטיות הוא ממש פראי. ומסיבות טובות. מכיוון שככל שהחברה נעשת יותר חופשית, החיה הגדולה נעשת יותר מסוכנת ואתה צריך להיות יותר זהיר כדי לכלוא אותה איכשהו."
  • מקור: Class Warfare, ‏1995
• "בגלל שהם לא מלמדים את האמת על העולם, בתי ספר נאלצים להרביץ לראש של התלמידים תעמולה על דמוקרטיה. אם בתי ספר היו באמת דמוקרטיים, לא היה צורך להמטיר אמירות חבוטות על דמוקרטיה על התלמידים. הם פשוט היו פועלים ומתנהגים בצורה דמוקרטית, ואנחנו יודעים שזה לא קורה. ככל שיש יותר צורך לדבר על אידיאלים של דמוקרטיה, כך המערכת היא פחות דמוקרטית בדרך כלל."
  • מקור: Chomsky on Miseducation, ‏1999
• "כאשר אתה הולך למכללה ללימודי מוסמכים במדעי הטבע, אתה מייד מתנסה בחשיבה ביקורתית - ולמעשה, מה שאתה לומד זו מעין אומנות; לא ממש מלמדים מדע, אנשים פחות או יותר מבינים את הרעיון איך לעשות את זה כשוליות, בתקווה לעבודה עם אנשים טובים. אבל המטרה היא ללמוד איך לעשות עבודה יצירתית, ולקרוא תיגר על הכל. [...] אנשים מאומנים ליצירתיות ולמרדנות - בגלל שאין דרך אחרת שבה אתה יכול לעסוק במדע. אבל במדעי הרוח ומדעי החברה, ובתחומים כמו עיתונאות וכלכלה וכו' [...] אנשים מאומנים להיות מנהלים ומפקחים, ולקבל את הדברים, ולא לשאול יותר מידי."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002
• "יש סיבה טובה שבגללה אף אחד לא לומד היסטוריה, היא פשוט מלמדת אותך יותר מידי."
  • מקור: התרמה עבור תחנת הרדיו KGNU באוניברסיטה של קולורדו בבולדר, 5 באפריל, 2003 (הקשר: João Goulart)

על תקשורת ותעמולה

• "הנה מה שהיה שהיה [לג'ורג' קננן] לומר, וזה מגלה: "[...] יש לנו בערך 50% מהנכסים של העולם אבל רק 6.3% מהאוכלוסיה שלו. [...] במצב הזה אנחנו לא יכולים שלא להיות יעד לקנאה ותרעומת. המשימה האמיתית שלנו בתקופה הקרובה היא לתכנן תבנית של יחסים שתאפשר לנו לשמר את עמדת אי-השוויון הזאת [...] אנחנו צריכים שלא לרמות את עצמנו שאנחנו יכולים להרשות היום את המותרות של אלטרואיזם וחסדי-העולם. אנחנו צריכים להפסיק לדבר על רעיונות מעורפלים [..] ולא מציאותיים כמו זכויות האדם, שיפור רמת החיים, ודמוקרטיזציה. לא רחוק היום שבו נצטרך לעסוק במושגים של כוח ישיר. ככל שאנחנו פחות מעוכבים על ידי הסיסמאות האידיאליסטיות, כך יותר טוב." ובכן, כמובן, הסיסמאות האידיאליסטיות עדיין נחוצות בשביל התקשורת, בשביל הרבה מהאקדמיה, בשביל בתי הספר, וכו'. אבל, איפה שהאנשים הרציניים נמצאים, הבעיה היא איך לשמר את אי-השוויון הזה, ומובן מאליו שהוא צריך להישמר על ידי כוח. לכן בלי הסיסמאות האידיאליסטיות בבית. לכן כאשר אתה מארגן חוליות טרור באל-סלבדור תחת הברית לקידמה, אתה לא מעוכב על ידי הסיסמאות האידיאליסטיות האלו - זה בשביל ההמונים, בשבילנו. ובכן, כשזאת צורת החשיבה, זה לא מאוד מפתיע שהנשיא קנדי יאמר, בקשר לאל-סלבדור אחרי שהוא תמך בהפיכה צבאית שם, ש-"ממשלות מהסוג האזרחי-צבאי של אל-סלבדור הן היעילות ביותר בלעצור חדירה קומוניסטית לאמריקה הלטינית." זה בזמן שהוא אירגן את המסגרת הבסיסית בשביל חוליות הטרור שמענות ורוצחות שם מאז, ושאנחנו מייחסים לאיזשהו סוג של ימניים קיצוניים שמשום מה אנחנו לא יכולים להשתלט עליהם."
  • מקור: נאום באוניברסיטת ברקלי על מדיניות ארה"ב במרכז אמריקה, 14 במאי, 1984
• "יש לנו כאן ויכוח גדול על השאלה האם ניקרגואה וקובה שולחות נשק לאל-סלבדור. ובכן, אני לא יודע, עד כה אין ראיות שהן עושות זאת, אבל זו לא באמת השאלה המעניינת. אני מתכוון, אתה צריך לשים לב לדרך שבה השאלות מנוסחות על ידי מערכת התעמולה. הדרך שבה זה מנוסח היא, היונים אומרים שהן לא שולחות נשק, והנצים אומרים שהן כן שולחות נשק. אבל השאלה האמיתית, שמודחקת בכל זה, היא, "האם הן צריכות לשלוח נשק?" והתשובה היא כמובן, "כן." [מחיאות כפיים] כולם צריכים לשלוח נשק. אתם מבינים, השאלה הזו לא עולה על הפרק. כמו אם, מישהו היה מדבר, נניח בברית המועצות, והתעוררה השאלה, "האם מישהו צריך לשלוח נשק למורדים אפגניים?" ובכן, ברור שלא, אתם יודעים, זה טרוריזם או משהו כזה. הנקודה היא שזה לגמרי מוצדק לשלוח נשק לאנשים שסוף סוף מנסים להשתמש באלימות כהגנה עצמית נגד כנופיה של רוצחי המונים שהוכנסו לתפקידם על ידי מעצמה זרה. ודאי שזה מוצדק לשלוח להם נשק."
  • מקור: נאום באוניברסיטת ברקלי על מדיניות ארה"ב במרכז אמריקה, 14 במאי, 1984
• "ב-1 בספטמבר בשנה שעברה, ברית המועצות יירטה את המטוס הקוריאני KAL 007, והרגה 269 אנשים, והתגובה המיידית כאן היתה שזה מוכיח שהרוסים הם האנשים הכי ברברים מאז אטילה ההוני או משהו כזה, ולכן אנחנו חייבים להחריף את המתקפה נגד ניקרגואה, להתחיל לבנות טילי MX, להציב טילי פרשינג בגרמניה המערבית, ולהגדיל את המערכת הצבאית. למעשה, התגובה המרכזית המיידית כאן היתה התרוממות רוח אדירה בוול סטריט, כשפרשנים הצביעו על כך שמניות ביטחוניות מעולם לא נראו טוב יותר, אתם יודעים, העלייה הגדולה במניות ביטחוניות. כל זאת בגלל המעשה הברברי הזה, שהוא הדבר הנורא ביותר שאי פעם קרה בהיסטוריה האנושית. הידיעה קיבלה סיקור בלתי יאומן. לא רק הידיעה, אלא הפירוש שלה לפי הממשל האמריקאי, שהוא בערך מה שכרגע אמרתי, קיבלה סיקור מהסוג שאני בספק שאיזושהי ידיעה קיבלה בעבר... רק כדי לתת אינדיקציה, הניו יורק טיימס מפרסם ערך מפתח, מודפס מאוד בצפיפות, אתה כמעט צריך זכוכית מגדלת כדי לקרוא אותו, דפים גדולים... עבור חודש ספטמבר בלבד, ערך המפתח הוא 7 עמודים, רק על זה... והכל הוא מנקודת המבט של הממשלה, דהיינו, הנה המפלצות שלא יאמנו האלו, שללא כל סיבה חוץ מאשר אהבה סדיסטית לרצח המונים, הרגו 269 אנשים חפים מפשע. ובכן, הסיפור של הממשלה כורסם והתמוטט בהדרגתיות, וכעת בעיקרו של דבר לא נשאר ממנו כלום, חוץ מאשר מספר שאלות מוזרות. למשל, מה למעשה עושה מטוס נוסעים קוריאני מעל האזור הרגיש ביותר של המרחב האווירי הרוסי? ולמה מטוסי הסיור האמריקאים שהיו בקרבת מקום, RC-135 או... למה הם לא אותתו למטוס, כפי שבוודאי היתה להם יכולת לעשות, לצאת מהאזור? ומה הוא עשה שם מלכתחילה, איך זה שהוא היה בנתיב מעגל גדול? די קשה להאמין שזו היתה טעות בניווט. יש כל מיני שאלות כאלו, וביסודו של דבר השאלות הללו מוטטו את הטיעונים של הממשל, כפי שהעיתונים בערך הודו באותיות הקטנות אחרי שההון הפוליטי נעשה. אבל ישנם מספר דברים אחרים, עליהם אף פעם לא מדברים, שאני חושב שהם אפילו יותר חשובים. אז תרשו לי לציין כמה מהם. בדיוק באמצע הסערה לגבי מטוס הנוסעים הקוריאני, ב-11 בנובמבר למעשה, היתה ידיעה של 100 מילים בניו יורק טיימס, שהוקדשה לעובדה המעניינת ש-UNITA, שהיא קבוצה של מה שאנחנו קוראים לו "לוחמי חופש", שנתמכת על ידינו ועל ידי דרום אפריקה, באנגולה, הם לקחו אחריות על יירוט מטוס אזרחי אנגולי והריגת 126 אנשים. עתה, לא היה RC-135 באזור, שבלבל את העניינים , אולי שיבש רדאר. זה היה פשוט רצח טהור בכוונה תחילה. וזה קיבל 100 מילים בניו יורק טיימס. ב-9 בפברואר השנה, UNITA לקחה אחריות על הפלת מטוס אזרחי נוסף. זה בכלל לא הוזכר, צריך לקרוא את עיתונות החוץ בשביל לגלות את זה. כעת, תחת הנסיבות המאוד מבולבלות של KAL 007, אם זו היתה הזוועה הנוראה ביותר בהיסטוריה האנושית, ובכן , מה לגבי לוחמי החופש שאנחנו תומכים בהם ביחד עם דרום אפריקה? שעשו משהו הרבה יותר גרוע, הם יירטו במתכוון מטוס אזרחי. ברור, האנשים היחידים שנהרגו היו שחורים או משהו כזה, אבל אם נשים את זה בצד, במה זה שונה? למעשה, זה הרבה יותר גרוע. ולמעשה, מכיוון שאנחנו אלה שתומכים בהם, אנחנו הברברים הנוראיים ביותר בהיסטוריה, הרבה יותר מהרוסים. אז בואו נחזור מעט לאחור, אלה שיש להם קצת זיכרון יוכלו לזכור מספר מקרים אחרים. לדוגמה, באוקטובר 1976 מטוס נוסעים קובני פוצץ, 76 אנשים נהרגו, כולל נבחרת הסיף זוכת מדליית הזהב האולימפית של קובה, והפצצה הוטמנה במטוס על ידי ה-CIA. על ידי סוכן CIA‏, הוא ידוע, הוא המשיך להיות סוכן CIA, המשיך לבצע זוועות נוספות... או נחזור מעט יותר אחורה. בפברואר 1973, ישראל יירטה מטוס אזרחי מעל סיני , והרגה 110 אנשים. המטוס אבד בסופת חול. הוא היה בערך 2 דקות בזמן טיסה מקהיר. ללא בלבול ואי-בהירות. הפקודות הגיעו מהדרג הגבוה ביותר. ובכן, לזה שמו לב במידה מסוימת, היו מספר התייחסויות לכך באמצע העסק עם KAL 007. כצפוי, יוצרה סדרה של שקרים, בניו יורק טיימס ובמקומות אחרים, על כך שהמצב היה שונה לחלוטין בגלל שישראל לקחה אחריות ושילמה פיצויים. אם בודקים את מה שקרה, מגלים שישראל לא לקחה אחריות, וסירבה לשלם פיצויים. הם הסכימו למשהו אחר, מה שנקרא פיצויי אקס גרציה, כלומר סיוע הומניטרי טהור, שזה קל למדי בגלל שאנחנו משלמים להם בשביל זה. אבל הם סירבו לשלם פיצויים, בגלל שזה היה מעיד על אחריות, והם סירבו לקבל אחריות. למעשה, הם עשו בדיוק את מה שהרוסים עשו: הם שמו כמה טייסים בטלוויזיה, והם הסבירו למה מה שהם עשו היה בדיוק נכון וצודק, והאשימו את הטייס הצרפתי, הוא לא ידע איך לטוס... מספר ימים לאחר מכן, גולדה מאיר הגיעה לוושינגטון. היא לא נשאלה שאלות מביכות על כך; העיתונות לא הטריחה את עצמה. והיא חזרה הביתה עם מטוסים חדשים. היתה גם תגובה במאמרים. לניו יורק טיימס, שהיה מזועזע מעבר לכל דמיון לגבי הרוסים, היה גם מה להגיד במקרה הזה. היה לו מאמר מערכת שאמר ש-"דיונים נוקבים לגבי הטלת האשמות לא משרתים שום מטרה מועילה". זה היה הביטוי במצב המתוח ההוא... ובכן, אם מסתכלים עוד אחורה, אפשר למצוא גם דברים נוספים. לדוגמה, ב-1955 מטוס של אייר-אינדיה פוצץ, והרבה אנשים נהרגו. למעשה, בין האנשים שנהרגו היתה כל המשלחת הסינית לועידת בנדונג, ועידת המדינות הבלתי מזדהות שנערכה באינדונזיה. מסתבר שהפצצה הוטמנה על ידי סוכן CIA, שמאוחר יותר ערק וסיפר את הסיפור... מטרת הפעולה היתה להרוג את צ'ו אן-לאי, שהיה אמור להיות על המטוס אבל במקרה ירד ממנו. אז הם הרגו את שאר המשלחת, ביחד עם כל האחרים, אבל לא אותו... ומי שיטרח ימצא גם מקרים נוספים. מכל זה מתעלמים. המקרה היחיד שהוזכר, של ישראל, סולף... בזמן שיש לנו את השילהוב להיסטריה הענקית הזאת לגבי המפלצות הנוראות ביותר בהיסטוריה... והעיתונות שיתפה עם זה פעולה, כמעט לחלוטין. הלוס אנג'לס טיימס הוא העיתון היחיד בארה"ב למיטב ידיעתי שפירסם דיווח הגון של המקרה עם ישראל, על ידי רוברט שיר. הוא פירסם תיאור עובדתי, שנתן ביסודו את מה שכרגע אמרתי. המקרים האחרים לא הוזכרו כלל -- אולי פיספסתי משהו -- אבל שאר העיתונים לא הזכירו כלום מתוך כל זה. כעת, הנה דוגמה לדרך שבה מערכת תעמולה ממש ממושמעת עובדת. צייתנות מלאה, התרפסות מלאה בפני התעמולה של המדינה. כאשר המדינה אומרת לשלהב את ההיסטריה נגד אימפרית הרשע, כולם מתחילים לקפוץ למעלה ולמטה ולצרוח על אימפרית הרשע... [שאלה: איך הם מצליחים לבצע את זה?] זאת שאלה מאוד מעניינת. אם זה היה קורה, נניח בגרמניה הנאצית או בברית המועצות, אנחנו יודעים איך הם היו מצליחים לבצע את זה. דהיינו, היתה מגיעה פקודה ממשרד האמת, וכולם היו חייבים לציית לה. ובכן, כאן זה לא קרה. כאן זה קרה בדרך שבה תעמולה אמריקאית תמיד עובדת: על ידי כניעות ופחדנות ואינטרסים מעמדיים. במילים אחרות, יש לנו אמצעיי תקשורת ריכוזיים באופן יחסי, וישנם יתרונות גדולים בלשעבד את עצמך לכוחות חיצוניים, שלמעשה מייצגים את האינטרסים שלך במילא. התקשורת להמונים היא בבסיסה תאגידים גדולים, שיש להם אינטרסים משותפים עם תאגידים מובילים אחרים, שזה אומר האינטרסים שמיוצגים על ידי המדינה. לכן זה לא מפתיע שהם נוטים לתמוך בכוח של המדינה; מה שמעניין זה האחידות, המחסור בסטיות מהתקן. העובדה שבארץ כזאת מורכבת, יופיע מאמר יחיד, שמתיחס לאחד מהמקרים האלה, ואני מניח שעל השאר בקושי דיווחו בכלל. זה משהו שמוצאים שוב ושוב כאשר בוחנים את מערכת התעמולה האמריקאית. כך לדוגמה, ניקח את הפלישה לדרום וייטנאם. איך הצלחנו, במשך 22 שנה, למנוע מכמעט 100% מהאקדמיה מלהתיחס למאורע היסטורי שהתרחש. דהיינו, הפלישה האמריקאית לדרום וייטנאם. אין כזה מאורע. תעיפו מבט באנציקלופדיות, בספרי ההיסטוריה, במונוגרפיות המקצועיות, ותראו שאין כזה מאורע כמו הפלישה לדרום וייטנאם ב-1962, או תוקפנות כלפי דרום וייטנאם - זה פשוט לא נמצא שם... יש לנו מערכת מאוד מסובכת, והיא עושה זאת במומחיות, ועם הצלחה גדולה. כך שעל נושאים מרכזיים, פשוט אין כלל סטיות מהתקן."
  • מקור: נאום באוניברסיטת ברקלי על מדיניות ארה"ב במרכז אמריקה, 14 במאי, 1984
• "כל דיקטטור היה מתפעל מהאחידות והצייתנות של התקשורת [האמריקאית]."
  • מקור: Turning the Tide, ‏1985
• "...דירקטוריון צריך לקבל סוגים מסוימים של החלטות, וההחלטות הללו מוגבלות למדי. הם צריכים להיות מחוייבים להגדלת נתח הרווחים ונתח השוק. זה אומר שהם ייאלצו לנסות לצמצם משכורות, להגביל את האיכות, להשתמש בפרסום בצורה שמוכרת סחורה אפילו אם המוצר הוא גרוע. מי אומר להם לעשות זאת? אף אחד. אבל אם הם יפסיקו לעשות את זה, הם ישארו ללא עבודה. באופן דומה, אם כתב מאמרי מערכת של הניו יורק טיימס היה מתחיל, נאמר, לספר את האמת על הפלישה לפנמה -- מה שכמעט לא מתקבל על הדעת, בגלל שכדי להיות כתב מאמרי מערכת אתה כבר עברת דרך תהליך הסינון שעוקר את מי שלא מסתגל -- ובכן, הדבר הראשון שיקרה זה שיתחילו להתקבל שיחות טלפון נזעמות ממשקיעים, בעלי רכוש, ומגזרים אחרים בעלי עוצמה. זה כנראה יספיק. אם לא, אתה פשוט תראה את המניה מתחילה ליפול. ואם הם ימשיכו עם זה באופן שיטתי, הניו יורק טיימס יוחלף על ידי איזשהו גוף אחר. אחרי הכל, מהו הניו יורק טיימס? הוא פשוט תאגיד. אם משקיעים ומפרסמים לא ירצו לתמוך בו, והממשלה לא תרצה לתת לו את היתרונות והזכויות המיוחדות שעושות אותו ל-"עיתון הרושם", הוא ישאר ללא תעסוקה."
  • מקור: ראיון עם אדם ג'ונס, 20 בפברואר, 1990
• "...הנקודה בסיסמאות יחסי-ציבור כמו "תימכו בחיילים שלנו" היא שאין להן שום משמעות [...] זאת כל הנקודה של תעמולה טובה. אתה רוצה להמציא סיסמה שאף אחד לא יהיה נגדה ואני מניח שכולם יהיו בעדה, בגלל שאף אחד לא יודע מה המשמעות שלה, בגלל שאין לה משמעות. אבל החשיבות המכרעת שלה היא בלהסיח את הדעת שלך משאלה שיש לה משמעות, האם אתה תומך במדיניות שלנו? ועל זו אתה לא אמור לדבר."
  • מקור: ראיון בתחנת הרדיו WBAI, ניו יורק, ינואר 1992
• "מעולם לא מתחתי ביקורת על מתכנני פעולות אמריקאים לגבי טעויות בוייטנאם. נכון, הם עשו טעויות מסוימות, אבל הביקורת שלי תמיד היתה מכוונת כלפי מה שהם ניסו ובמידה רבה הצליחו להשיג. הרוסים ללא ספק עשו טעויות באפגניסטן, אבל כשאני מגנה את התוקפנות והזוועות שלהם, אני מעולם לא מזכיר את הטעויות הללו, כי הן לא שייכות לעניין -- למרות שעבור הקומיסרים הן כן שייכות לעניין. במערכת האידיאולוגית שלנו, זה בלתי אפשרי להעלות על הדעת שמישהו עלול למתוח ביקורת על משהו חוץ מאשר "טעויות" (אני משער שרוסיה הטוטליטרית היתה יותר פתוחה מהבחינה הזאת)."
  • מקור: מתוך Noam Chomsky: A Life of Dissent, ‏31 במרץ, 1995
• "["התקשורת הליברלית"] אוהבת להיות מגונה על ידי הימין, והימין אוהב לגנות אותה, בגלל שזה גורם לה להיראות כמו מגינה אמיצה על חופש ועצמאות, כאשר למעשה היא אוכפת את כל ההנחות הנתונות מראש של מערכת התעמולה."
  • מקור: ראיון עם איירה שור, 11 בפברואר, 1996
• "אני לא אומר שאתה מבצע צנזורה-עצמית - אני בטוח שאתה מאמין בכל מה שאתה אומר; אבל מה שאני אומר הוא שאם היית מאמין בדברים אחרים, לא היית יושב איפה שאתה יושב."
  • מקור: ראיון עם אנדרו מאר ב-BBC2, ‏14 בפברואר, 1996
• "רפורמה היא מילה שאתה תמיד צריך להיזהר ממנה. למשל, כאשר מאו התחיל את מהפכת התרבות בסין, היא לא נקראה רפורמה; רפורמה היא שינוי שאמור למצוא חן בעינך. לכן מייד כשאתה שומע את המילה רפורמה, אתה יכול לשלוח יד לארנק שלך ולבדוק מי גונב אותו. [...] סובסידיה היא גם מילה מעניינת, בערך כמו רפורמה. זו סובסידיה אם כספי ציבור משמשים למטרות ציבוריות, זה נקרא סובסידיה. זה לא נקרא סובסידיה כאשר הם הולכים להון פרטי, אז זה רפורמה או משהו כזה."
  • מקור: נאום שכותרתו "פנטזיות לגבי שוק חופשי" באוניברסיטת הרווארד, 13 באפריל, 1996
• "הדרך החכמה להשאיר את האנשים אדישים וצייתנים היא להגביל בקפדנות את טווח הדעות הקבילות, אבל לאפשר ויכוח תוסס במסגרת הטווח הזה - אפילו לעודד את ההשקפות היותר ביקורתיות ומנוגדות. זה נותן לאנשים תחושה שיש חשיבה חופשית, כאשר כל הזמן ההנחות הנתונות מראש של המערכת נאכפות מחדש על ידי הגבולות שהוצבו עבור הטווח של הדיון."
  • מקור: The Common Good, ‏1998
• "יציבות זה אומר שאנחנו מנהלים את זה. יש מדינות מאוד יציבות. קובה היא מדינה יציבה, אבל זה לא נקרא יציבות."
  • מקור: ראיון עם יו גסטרסון, נובמבר 2000
• "זה רק במעשיות עם, סיפורי ילדים, ועיתונים של אינטלקטואלים שכוח משמש בתבונה וכראוי כדי להשמיד רוע. העולם האמיתי מלמד אותנו לקחים אחרים לגמרי, וצריך בורות מכוונת ומסורה כדי להיכשל בלהבחין בהם."
  • מקור: נאום שכותרתו "העולם שלאחר ה-11 בספטמבר", ועידת AFSC באוניברסיטת טאפטס, מסצ'וסטס, 8 בדצמבר, 2001
• "צריך לזכור שלתקשורת יש שני תפקידים בסיסיים. אחד הוא להקנות עקרונות לאליטות, להבטיח שיהיו להם את הרעיונות הנכונים ושהם ידעו איך לשרת כוח. למעשה, באופן אופייני האליטות הם החלק של החברה שהכי מצוי תחת ההשפעה של האינדוקטרינציה, בגלל שהם אלה שחשופים לרוב התעמולה ובאמת לוקחים חלק בתהליך קבלת ההחלטות. בשבילם יש את הניו יורק טיימס, ואת הוושינגטון פוסט, ואת הוול סטריט ג'ורנל, וכו'. אבל יש גם את התקשורת להמונים, שהתפקיד הראשי שלה הוא פשוט להיפטר משאר האוכלוסייה -- לדחוק אותם לשוליים ולסלק אותם, כדי שהם לא יפריעו לקבלת ההחלטות. והעיתונות שמיועדת למטרה הזאת זה לא הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט, זה קומדיות המצבים בטלוויזיה, והנשיונל אנקויירר, וסקס ואלימות, ותינוקות עם שלושה ראשים, וכדורגל, וכל הדברים האלו."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002
• "...גישה מבוססת-ראיות, הנושאים ונותנים האמריקאים טענו, זו הפרעה לשווקים חופשיים, בגלל שלתאגידים חייבת להיות הזכות לרמות. [...] הטענה עצמה היא קצת משעשעת, אפילו אם נאמין לאמירות על השוק החופשי לרגע. המטרה העיקרית של פרסום היא לחתור תחת שווקים. אם אתה הולך למכללה ללימודי מוסמכים ואתה לוקח קורס בכלכלה, אתה לומד ששווקים הם מערכות בהן צרכנים מיודעים מקבלים החלטות שקולות. זה מה שכל כך נפלא בזה. אבל זה הדבר האחרון שמערכת התאגידים המדינית רוצה. היא מבזבזת סכומים עצומים כדי למנוע את זאת, מה מחזיר אותנו ליכולת הקיום של הדמוקרטיה האמריקאית. במשך שנים רבות, בחירות כאן, מערכות בחירות, מנוהלות על ידי תעשיית יחסי-הציבור, וכל פעם בתחכום גדל והולך. ובאופן טבעי למדי, התעשייה משתמשת באותן שיטות למכור מעומדים לבחירות שבהן היא משתמשת כדי למכור משחת שיניים ותרופות לסגנון חיים. הנקודה היא לחתור תחת שווקים על ידי הקרנת דימוים כדי להוליך שולל ולהסתיר מידע, ובאופן דומה, לחתור תחת דמוקרטיה באותה שיטה, הקרנת דימוים כדי להוליך שולל ולהסתיר מידע. המעומדים מאומנים בקפידה להקרין תדמית מסוימת. אינטלקטואלים אוהבים לעשות צחוק מהשימוש של ג'ורג' בוש בביטויים כמו 'misunderestimate', וכו', אבל החשד הכבד שלי הוא שהוא מאומן לעשות את זה. הוא מאומן בקפידה למחוק את העובדה שהוא נער מפונק מאוניברסיטת ייל, ולהיראות כמו איש פשוט מטקסס בדיוק כמוך, שרק מחכה לחזור לחווה שהם יצרו בשבילו..."
  • מקור: יום השנה ה-25 למרכז ליחסים בינלאומיים בסנטה פה, ניו מקסיקו, 26 בינואר, 2005
• "מערכות התעמולה השולטות הקצו את המונח "גלובליזציה" עבור גרסה מסוימת של שילוב כלכלי בינלאומי שהן מעדיפות, שמעניק זכויות למשקיעים ומלווים, והזכויות של אנשים הן משניות. בהתאם לשימוש הזה במונח, מי שמעדיף צורה אחרת של שילוב בינלאומי, שמעניק זכויות לבני אדם, הופך ל-"אנטי-גלובליסט". זוהי פשוט תעמולה גסה, כמו המונח "אנטי-סובייטי" אותו הקצו הקומיסרים הכי מעוררי הגועל עבור מתנגדים. השימוש הזה הוא לא רק גס, אלא גם אדיוטי. ניקח לדוגמה את הכינוס החברתי העולמי, שמכונה "אנטי-גלובליזציה" במערכת התעמולה -- שכוללת את התקשורת, את המעמדות המשכילים, וכו', עם חריגות נדירות. ה-WSF הוא דוגמה מופתית עבור גלובליזציה. זהו כינוס של מספר עצום של אנשים מכל רחבי העולם, כמעט מכל סוג של אורח-חיים שניתן לחשוב עליו, חוץ מאשר האליטות המאוד מיוחסות ומצומצמות שנפגשות בפורום הכלכלי העולמי המתחרה, שנקרא "פרו-גלובליזציה" על ידי מערכת התעמולה. צופה שהיה מתבונן במחזה הקומי הזה מהמאדים היה מתמוטט מצחוק מההתנהגות המגוחכת של המעמדות המשכילים."
  • מקור: ראיון עם Sniježana Matejčić, יוני 2005

על מלחמות, התערבות צבאית, וטרור

• "כמובן, כולם אומרים שהם בעד שלום. היטלר היה בעד שלום. כולם בעד שלום. השאלה היא: איזה סוג של שלום?"
  • מקור: נאום באוניברסיטת ברקלי על מדיניות ארה"ב במזרח התיכון, 14 במאי, 1984
• "באופן טבעי, כל כובש ינסה לתמרן קבוצה אחת נגד אחרת. לדוגמה, אני חושב שבערך 90% מהכוחות בהם הבריטים השתמשו כדי לשלוט על הודו היו הודים. [...] זה היה כך כאשר הכוחות האמריקאים כבשו את הפיליפינים, תוך כדי הריגת כמה מאות אלפי בני אדם. הם נעזרו בשבטים פיליפינים, על ידי ניצול סכסוכים בין קבוצות מקומיות. ישנם הרבה שיתמכו בכובשים. אבל נשכח מהעולם השלישי, נסתכל פשוט על הכיבוש הנאצי של אירופה המערבית, הנחמדה והמתורבתת, מקומות כמו בלגיה והולנד וצרפת. מי ריכז את היהודים? אנשים מקומיים, לעתים קרובות. בצרפת הם ריכזו אותם יותר מהר ביחס למה שהנאצים יכלו לטפל בו. הנאצים גם השתמשו ביהודים כדי לשלוט על יהודים. אם ארצות הברית היתה נכבשת על ידי רוסיה, רונלד רייגן, ג'ורג' בוש, אליוט אברמס וכל השאר היו קרוב לוודאי עובדים בשירות הכובשים, ושולחים אנשים למחנות ריכוז. יש להם את טיפוס האישיות המתאים."
  • מקור: Keeping the Rabble in Line, ‏14 בינואר, 1993 (הערה: התפקיד של רייגן אחרי עריכה הוחלף ל-"קורא את ההודעות שלהם בטלוויזיה")
• "דרך טובה לגלות מי ניצח במלחמה, מי הפסיד במלחמה, ועל מה היתה המלחמה, היא לשאול מי מריע ומי מדוכדך אחרי שהיא מסתיימת - זה יכול לתת תשובות מעניינות. כך, לדוגמה, אם שואלים את השאלה הזאת לגבי מלחמת העולם השנייה, מגלים שהמנצחים היו הנאצים, התעשיינים הגרמנים שתמכו בהיטלר, הפשיסטים האיטלקים ופושעי המלחמה שנשלחו לדרום אמריקה - הם כולם הריעו בסיום המלחמה. המפסידים במלחמה היו המחתרות האנטי-פשיסטיות, שנמחצו בכל רחבי העולם. או שהן נטבחו כמו ביוון ובדרום קוריאה, או שהן פשוט נמחצו כמו באיטליה ובצרפת. אלה הם המנצחים והמפסידים. וזה מספר לנו באופן חלקי על מה היתה המלחמה. ניקח כעת את המלחמה הקרה. מי מריע ומי מדוכדך? ניקח קודם את המזרח. האנשים שמריעים הם מי שהיו הביורוקרטים של המפלגה הקומוניסטית והם כעת היזמים הקפיטליסטים, עשירים מעבר לחלומות הכי ורודים שלהם, מקושרים להון מערבי, כמו במודל המסורתי של העולם השלישי, והמאפיה החדשה. הם ניצחו במלחמה הקרה. האנשים שחיים במזרח אירופה הפסידו באופן ברור את המלחמה הקרה, הם אכן הצליחו להפיל את העריצות הסובייטית, וזהו הישג, אבל מעבר לכך הם הפסידו - הם במצב עלוב שהולך ומחמיר. אם נעבור למערב, מי ניצח ומי הפסיד? ובכן, המשקיעים של ג'נרל מוטורס ללא ספק ניצחו. יש להם כעת עולם שלישי חדש שפתוח שוב לניצול - והם יכולים לנצל זאת גם כנגד מעמד העובדים שלהם. מצד שני, העובדים של GM בוודאי לא ניצחו, הם הפסידו. הם הפסידו את המלחמה הקרה בגלל שכעת יש דרך נוספת לנצל ולרסן אותם, והם סובלים מזה."
  • מקור: דיון עם ג'ון פילג'ר והרולד פינטר באיסלינגטון, לונדון, מאי 1994
• "לגבי התערבות הומניטרית באופן כללי, אני מניח שהדעה שלי לא שונה מהדעה שיוחסה במדויק או לא לגנדי, כאשר הוא כנראה נשאל מה הוא חושב על הציוויליזציה המערבית. הוא ענה שהוא חושב שזה יהיה רעיון טוב. באופן דומה, התערבות הומניטרית תהיה רעיון טוב, בעיקרון. [...] האם אנחנו יכולים לצפות שבמבנה השלטון הנוכחי, התפלגות הכוחות בעולם, תהיה התערבות הומניטרית? אין שום דבר חדש בשאלה הזאת, כמובן. הרעיון של התערבות הומניטרית חוזר לימים של הקונצרט של אירופה במאה הקודמת - במאה ה-19 היו הרבה דיבורים על משימות כדי לתרבת והתערבויות שיעשו דברים טובים. ארה"ב התערבה בפיליפינים כדי "לרומם ולנצר" את האנשים הנחשלים, תוך כדי הריגת כמה מאות אלפים מהם והריסת המקום. אותו הדבר קרה בהאיטי, אותו הדבר קרה עם מדינות אחרות. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאירועים ההיסטוריים ולדבר על עולם אידיאלי. זה הגיוני לעבוד לקראת עולם טוב יותר, אבל זה לא הגיוני לחיות באשליות לגבי מהו העולם האמיתי."
  • מקור: סמינר בבארד קולג', ניו יורק, 2 בפברואר, 2000
• "צבאות בדרך כלל לא מעונינים במלחמות. הם אוהבים הכנה למלחמה. אבל יש להם אי-רצון ניתן להבנה לצאת למלחמה. אני חושב שאם אתה מסתכל, לפחות על ההיסטוריה שאני מכיר, זו בדרך כלל ההנהגה האזרחית שדוחפת את הצבא לעשות משהו. זה היה המצב בימים הראשונים של מלחמת וייטנאם."
  • מקור: ראיון עם יו גסטרסון, נובמבר 2000
• "אנחנו לא יכולים לומר הרבה על עניינים אנושיים עם וודאות כלשהי, אבל לפעמים זה אפשרי. אנחנו יכולים, לדוגמה, להיות בטוחים למדי שיהיה עולם ללא מלחמה, או שלא יהיה עולם -- או לפחות, עולם שמאוכלס על ידי יצורים שאינם חיידקים וחיפושיות, ומעט תפזורת של אחרים."
  • מקור: נאום שכותרתו "עולם ללא מלחמה" בכינוס החברתי העולמי ה-2 בפורטו אלגרה, ברזיל, 31 בינואר, 2002
• [שאלה: מתי אתה חושב שזה נכון להתערב בעניינים של עם אחר?] "אני חושב שבתנאים מסוימים זה אפשרי. תנאי בסיסי ראשון הוא שאמצעים לא אלימים -- את מתכוונת להתערבות אלימה? -- שאמצעים לא אלימים מוצו. זה תנאי ראשון. תנאי שני הוא שהאנשים בארץ שבה אתה מתערב תומכים בהתערבות. בתנאים הללו -- ואפשר לחשוב גם על תנאים אחרים -- התערבות תהיה מוצדקת. אבל, אנחנו אף פעם לא מיישמים את התנאים הללו."
  • מקור: ראיון עם פרנסין סטוק ב-BBC4, ינואר 2003
• [שאלה: האם אתה יכול לדמיין מצב כלשהו שבו תתמוך בפעולה צבאית אמריקאית, כמו ההצדקה של הנשיא, מתוך ציפייה לאיום מסוכן ומיידי?] "למה שלא תכליל את זה, ותאמר, האם אתה יכול לדמיין פעולה שמדינה כלשהי תבצע? בטח, אפשר לדמיין כאלו מקרים. בוא נניח שאתה נמצא באיראן כרגע. [צחוק בקהל] היא תחת התקפה של מעצמת העל העולמית, עם אמברגו וכו'. היא מוקפת במדינות שכבושות על ידי מעצמת העל האויבת, ומדינות עם נשק גרעיני. קצת במורד הדרך נמצאת מעצמת העל האיזורית, שיש לה מאות פצצות גרעיניות, ונשק להשמדה המונית אחר, והיא בעיקרו של דבר בסיס צבאי אמריקאי מרוחק. ויש לה כוח אוירי יותר גדול ומתקדם מכל כוח של נאט"ו, חוץ מארצות הברית. ובשנה שעברה היא צוידה 100 מטוסי סילון מתקדמים ממעצמת העל, שמפורסמים בפתיחות כיכולים לטוס לאיראן ובחזרה כדי להפציץ אותה. וגם קיבלה מה שכונה בעיתונות העברית נשק מיוחד, אף אחד לא יודע מה זה אומר, אבל אם אתה מנתח מודיעין אירני אתה תיתן כמובן הערכה למקרה הגרוע ביותר. ולמעשה היא קיבלה באופן פומבי פצצות חכמות, ונשק שחודר עמוק, וכו'. יש להם הצדקה מצויינת להגנה עצמית מתוך ציפייה לאיום, יותר טובה מכל המקרה אחר שאני יכול לחשוב עליו. אבל האם אני הייתי מסכים שהם יפציצו את ישראל, או יבצעו פעולות טרור בוושינגטון? לא, למרות שיש להם טיעון יותר חזק מכל מה שאני יכול לחשוב עליו כאן. בדיוק כמו שליפנים היה טיעון הרבה יותר טוב מכל מה שאני יכול לחשוב עליו כאן, אבל אני לא מסכים עם פרל הרבור. אז נכון, אנחנו יכולים לדמיין מצבים, ולמעשה כמה מהם נמצאים בדיוק מול העיניים שלנו, אבל אף אחד מאיתנו לא מסכים איתם. אף אחד. אז אם אנחנו לא מסכימים במקרים אמיתיים, למה לדון במקרים היפותטיים שלא קיימים? אנחנו יכולים לעשות את זה בסמינר לפילוסופיה, אבל בעולם האמיתי יש מקרים אמיתיים שצריכים להדאיג אותנו."
  • מקור: נאום במכון כדור הארץ באונברסיטת קולומביה, ניו יורק, 16 בנובמבר, 2004

מלחמת העולם השנייה

• "עדיין לא נכנסה לזיכרון המורשה ה-"פינאלה" שמתוארת בהיסטוריה הרישמית של חיל האוויר, פשיטה של 1000 מטוסים על מטרות אזרחיות שאורגנה על ידי הגנרל "הפ" ארנולד כדי לחגוג את סיום המלחמה, חמישה ימים לאחר נגסקי. לפי עדויות של ניצולים, עלונים שמכריזים על הכניעה הופלו ביחד עם הפצצות."
  • מקור: Z Magazine, יולי 1995

מלחמת וייטנאם

• "המלחמה היא פשוט תועבה, מעשה מושחת של אנשים חלשים ועלובים, כולל כל אחד מאיתנו שנתן לה להימשך ללא הפסק עם השתוללות והרס אינסופיים - כל אחד מאיתנו שהיה נשאר בשקט אם יציבות וסדר היו מושגים."
  • מקור: American Power and the New Mandarins, ‏1969
• "מה אפשר לומר על ארץ שבה במוזיאון למדע בעיר גדולה מככב מוצג שבו אנשים יורים במקלעים ממסוק על בקתות וייטנאמיות, עם אור מנצנץ כאשר מושגת פגיעה? מה אפשר לומר על ארץ שבה רעיון כזה בכלל עולה על הדעת? צריך לבכות בשביל הארץ הזאת."
  • מקור: American Power and the New Mandarins, ‏1969
• "זה חוזר לימים שבהם הגנו על עצמנו מהמתקפה הפנימית של האוכלוסייה האינדיאנית, שאותה דרך אגב חיסלנו בתהליך. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, נאלצנו לעתים קרובות לבצע הגנה נגד מתקפה פנימית, כלומר נגד סלבדורים באל-סלבדור, יוונים ביוון, נגד פיליפינים בפיליפינים, נגד דרום וייטנאמים בדרום וייטנאם, ומקומות רבים אחרים. והמושג מתקפה פנימית הועלה שוב ושוב בהקשר הזה, ובצורה מתאימה למדי. זה מושג מעניין, מושג שג'ורג' אורוול היה בוודאי מתפעל ממנו, והוא מפורט בדרכים רבות במסמכים עם התיעוד הפנימי."
  • מקור: נאום שכותרתו "הלקחים מוייטנאם", 31 במרץ, 1985
• "מתקפת הטט בינואר 1968 [...] הפכה את המלחמה ללא פופולרית. האליטות של התאגידים האמריקאים החליטו בנקודה הזאת שזה פשוט לא שווה את זה, זה יותר מידי יקר, בואו ניסוג. לכן באותו הזמן כולם נהפכו למתנגדים למלחמה בגלל שהפקודות מלמעלה היו שאתה אמור להתנגד לה. ואחרי זה כל אחד מכותבי הזכרונות שינה לגמרי את הסיפור שלו לגבי מה שקרה. כולם בדו את הסיפור שהגיבור שלהם, ג'ון פ. קנדי, תכנן למעשה לנטוש את המלחמה הלא פופולרית הזאת לפני שהוא נהרג, ואז ג'ונסון שינה את זה. אם אתה מסתכל על הזכרונות הקודמים שהם כתבו, אין רמז לכך, אני מתכוון באופן מילולי."
  • מקור: ראיון עם דיוויד קוגסוול, 14 בספטמבר, 1999 (פרטים נוספים: Boston Review, Rethinking Camelot)
• "התגובות למצוקה שלנו הן לא לגמרי אחידות. בקיצוניות היונית, אנחנו מוצאים את סנטור ג'ון קרי, שמזהיר אותנו לא לצאת לעולם פעם נוספת למלחמה "בלי להקצות מספיק משאבים לנצחון"; אף פגם אחר איננו מוזכר. וישנו גם הנשיא קרטר, מורה העקרונות המוסריים הידוע וחלוץ זכויות האדם, שמבטיח לנו שאנחנו לא חייבים לוייטנאם שום חוב ואין לנו אחריות לספק לה סיוע כלשהו בגלל ש-"ההרס היה הדדי", הערה כל כך לא שנויה במחלוקת כך שהיא עוברת בלי תגובה. [...] מדינאי כהלכה, הנשיא בוש מכריז ש-"זה היה סכסוך מריר, אבל הנוי יודעת היום שאנחנו מחפשים רק תשובות בלי איום בנקמה על העבר." הפשעים שלהם נגדנו לעולם לא ישכחו, אבל "אנחנו יכולים להתחיל לכתוב את הפרק האחרון של מלחמת וייטנאם" אם הם יקדישו את מרצם בלהיטות מספקת לחיפוש החיילים הנעדרים. אנחנו אולי אפילו "נתחיל לעזור לוייטנאמיים למצוא ולזהות את הלוחמים הנעדרים שלהם," [הכתבת לענייני אסיה של הניו יורק טיימס] קרוסט מדווחת. הסיפור הסמוך בעמוד הראשי מדווח על הכשלון של יפן, פעם נוספת, לקבל "באופן לא מעורפל" את האשמה "לתוקפנות שלה בתקופת המלחמה.""
  • מקור: Year 501, ‏1993
• "היונים שבעי רצון מכך ש[רוברט מקנמרה] הודה לבסוף שה-"המאמצים השגויים שלנו לעשות טוב" הפכו ל-"טעות מסוכנת," כפי שאנטוני לואיס שם את הדברים הרבה אחרי שהתאגידים האמריקאים החליטו שהמלחמה לא שווה את המאמץ. כפי שהיונים אז הגיעו להבנה, למרות שהשאיפות שלנו היו "אצילות" ו-"מונעות על ידי הכוונות המרוממות היותר," הן היו אף על פי כן "מושלות" והסתיימו כ-"מסע צלב כושל" (סטנלי קרנוו). מקנמרה כעת "שילם את החוב שלו," תיאודור דייפר כותב בניו יורק ריויו, כשהוא הבין לבסוף ש-"מלחמת וייטנאם דורשת בצורה ייחודית הערכה מעשית של מה שראוי עבור האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית," בדיוק כמו שהפלישה לאפגניסטן "דורשת בצורה ייחודית" הערכה כזאת בקרמלין. דייפר מאוד כועס על ה-"מערכה העוקצנית והממושכת" נגד מקנמרה של הניו יורק טיימס. "התיק נגד מקנמרה תלוי ברובו על הנחת היסוד שהוא לא הביע את ספקותיו" לגבי "האם חיילים אמריקאים צריכים להמשיך למות" בהקדם, אבל גם הטיימס לא עשה זאת (אם כי דייפר כן עשה זאת, הוא מזכיר לנו בגאווה). האם יכולה להיות שאלה אחרת?"
  • מקור: Z Magazine, יולי 1995
• "בכל שנה, אלפי אנשים, בעיקר ילדים ואיכרים עניים, נהרגים במישור הכדים בצפון לאוס, הזירה של ההפצצה הכבדה ביותר של מטרות אזרחיות בהיסטוריה כך נראה, ואולי האכזרית ביותר. לתקיפה הפראית של וושינגטון על החברה של האיכרים העניים היה קשר מועט למלחמות שלה באזור. התקופה הגרועה ביותר היתה מ-1968, כאשר וושינגטון אולצה להיכנס למשא ומתן (בלחץ ציבורי ועסקי), ובכך לסיים את ההפצצה הסדירה של צפון וייטנאם. קיסינג'ר-ניקסון החליטו אז להעביר את המטוסים להפצצת לאוס וקמבודיה. מקרי המוות הם מ-"bombies", נשק נגד-קבוצות קטנטן, הרבה יותר גרוע ממוקשים: הם מתוכננים במיוחד כדי להרוג ולגרום לנכות, ואין להם השפעה על משאיות, בניינים, וכו'. המישור רווי במאות מליונים מהמתקנים הנפשעים הללו, ויש להם שיעור של כישלון להתפוצץ של 30%-20% לפי היצרן, הניוול. המספרים מרמזים או על בקרת איכות ירודה או על מדיניות שקולה של רצח אזרחים על ידי פעולה מושהה. זה רק חלק מהטכנולוגיה שנעשה בה שימוש, שכללה גם טילים מתקדמים לחדירה למערות בהן משפחות חיפשו מחסה. האבדות השנתיות העכשוויות מ-"bombies" נאמדות החל ממאות לשנה ועד "שיעור אבדות שנתי כלל ארצי של 20,000," יותר מחצי מהם הם מקרי מוות, על פי הכתב המנוסה לענייני אסיה של הוול סטריט ג'ורנל ברי ויין -- במהדורה האסייתית של העיתון. הערכה שמרנית, לכן, היא שהמשבר בשנה הזאת הוא בערך כמו בקוסובו, למרות שמקרי המוות מרוכזים הרבה יותר בקרב ילדים -- יותר מחצי, לפי ניתוחים שמדווחים על ידי הועד המרכזי המנוניטי, שעובד שם מאז 1977 כדי להפחית את הזוועות המתמשכות. ישנם מאמצים לפרסם ולהתמודד עם האסון ההומניטרי. קבוצה בריטית לייעוץ על מוקשים (MAG) מנסה לסלק את העצמים הקטלניים, אבל ארה"ב "נעדרת בצורה בולטת ממעט הארגונים המערביים שמסייעים ל-MAG," העתונות הבריטית מדווחת, למרות שהיא לבסוף הסכימה לאמן כמה מתושבי לאוס. העיתונות הבריטית מדווחת גם, בכעס מסוים, על האשמות של מומחים של MAG שארה"ב מסרבת לספק להם "הליכי ביצוע לא מזיק" שיהפכו את העבודה שלהם ל-"הרבה יותר מהירה והרבה יותר בטוחה". ההליכים הללו נשארים סוד מדינה, וכך גם כל שאר הפרשה בארה"ב. העיתונות בבנגקוק מדווחת על מצב מאוד דומה בקמבודיה, במיוחד באזור הדרומי שבו ההפצצות האמריקאיות מתחילת 1969 היו העזות ביותר."
  • מקור: ZNet, מרץ 1999
• "הנצחון החשוב ביותר, למעשה, היה באינדונזיה. ב-1965 היתה הפיכה צבאית, שמיד הוציאה לפועל טבח בסגנון רואנדה, וזו לא הגזמה. טבח בסגנון רואנדה, שחיסל את הארגון הפוליטי היחיד של ההמונים, הרג בעיקר איכרים חסרי קרקע, וייסד משטר אכזרי ורצחני. היתה אופוריה מוחלטת בארצות הברית. שמחה כה רבה, הם פשוט לא יכלו לעצור בעד עצמם. כאשר אתה קורא את העיתונות, היא היתה פשוט נלהבת. זה באופן מסוים מודחק עכשיו בגלל שזה לא נראה יפה במבט לאחור, אבל העניין הובן. שנים לאחר מכן, מקג'ורג' בנדי, שהיה היועץ לבטחון לאומי, זיהה את זה, הוא אמר, ואני חושב שהוא צודק, ארה"ב היתה צריכה להפסיק את המלחמה בוייטנאם ב-1965, בגלל שביסודו של דבר ניצחנו. ב-1965 דרום וייטנאם היתה ברובה הרוסה, רוב השאר עמד לההרס במהירות, ושמרנו על הפרס הגדול, אינדונזיה. הריקבון לא יתפשט לאינדונזיה אחרי הטבח בסגנון רואנדה הנפלא הזה."
  • מקור: Teach-in ביום השנה ה-25 לסיום מלחמת וייטנאם, בניו יורק, אפריל 2000

מלחמת המפרץ

• "באופן מרשים, שום דאגה לא נשמעה על העובדה הברורה בצורה נוקבת שלא הוצעה אף סיבה רשמית ליציאה למלחמה -- אף סיבה, כלומר, שלא ניתנת להפרכה עי ידי כל נער שיודע קרוא וכתוב."
  • מקור: Z Magazine, מאי 1991
• "המשבר החל עם הפלישה העירקית לכווית לפני שנה. היתה קצת לוחמה, שהותירה מאות הרוגים על פי דיווחים של ארגוני זכויות אדם. לזה בקושי אפשר להתיחס כאל מלחמה. אלא, במונחים של פשעים נגד השלום ונגד האנושות, זה נופל בערך בקטגוריה של הפלישה הטורקית לצפון קפריסין, הפלישה הישראלית ללבנון ב-1978, והפלישה האמריקאית לפנמה. במונחים האלה היא נופלת באופן ניכר הרחק מהפלישה הישראלית ללבנון ב-1982, ולא ניתן כלל להשוות אותה לפלישה הגובלת ברצח-עם והסיפוח של מזרח-טימור על ידי אינדונזיה, אם להזכיר שני מקרים של תוקפנות שעדיין מתרחשים, עם זוועות מתמשכות ותמיכה מכריעה מצד אלו שהביעו באופן הנרגש ביותר את זעמם כלפי התוקפנות העירקית. בחודשים הבאים, עירק היתה אחראית לפשעים מחרידים בכווית, עם אלפי הרוגים ועוד הרבה שעברו עינויים. אבל גם זה איננו מלחמה; אלא, טרור של מדינה, מהסוג המוכר של מדינות-חסות של ארה"ב. השלב השני של העימות החל עם ההתקפה האמריקאית-בריטית ב-15 בינואר (עם השתתפות שולית של אחרים). זה היה טבח, לא מלחמה."
  • מקור: Z Magazine,‏ 31 באוגוסט 1991

ההתערבות בסומליה ב-1992

• לגבי Battle of Mogadishu/Operation Restore Hope/Operation Provide Relief: [שאלה: מה היה לארצות הברית להרוויח מהתערבות בסומליה?] "בסומליה, אנחנו יודעים בדיוק מה היה להם להרוויח בגלל שהם אמרו לנו. מפקד הצבא, קולין פאואל, תיאר את זה כמבצע יחסי-הציבור הטוב ביותר שהוא יכל לדמיין. התמונה שלו, שאני חושב שהיא מתקבלת על הדעת, היא שהיתה בעיה להגדיל את תקציב הפנטגון, והם היו צריכים משהו שיראה כמו איזשהו ריקוד קליל, שיתן הרבה יוקרה לפנטגון. סומליה נראתה קלה. בואו נסתכל על הרקע. במשך שנים, ארצות הברית תמכה בדיקטטור ממש אכזרי, שפשוט החריב את המדינה, ולבסוף הוא גורש. אחרי שהוא גורש, ב-1990, המדינה שקעה לתוך אסון ותוהו ובוהו מוחלט, עם רעב ולוחמה וכל מיני סוגים של מצוקות איומות. ארצות הברית סירבה, בוודאי לשלם פיצוים, אבל אפילו להסתכל. עד אמצע 1992, זה התחיל להירגע. הלחימה דעכה, הספקת מזון התחילה להיכנס, הצלב האדום נכנס, בערך 80% מההספקה שלהם הם אמרו. היה קציר בדרך. נראה שסוף סוף זה בערך נרגע. בנקודה הזאת, לפתע פתאום, ג'ורג' בוש הכריז שהוא ראה את כל התמונות שוברות-הלב הללו בטלויזיה, בחג ההודיה, ואנחנו חייבים לעשות משהו, אנחנו חייבים לשלוח עזרה הומניטרית. המארינס נחתו, בנחיתה שהיתה כל כך מצחיקה, שאפילו התקשורת לא יכלה לשמור על פרצוף ישר. תסתכלו על הדיווחים על הנחיתה של המארינס, זה צריך להיות בשבוע הראשון של דצמבר 1992. הם תכננו, לא התרחש שום דבר, אבל הם תכננו נחיתת לילה, כדי שהם יוכלו להציג לראווה את הציוד החדש והמהודר לראיית לילה וכו'. כמובן הם הזמינו את תחנות הטלויזיה, כי מה הרעיון בפעולת יחסי-ציבור בשביל הפנטגון אם אין מי שיסתכל על זה. אז תחנות הטלויזיה היו כולן שם, עם האורות הבהירים שלהן ודברים כאלו, וכאשר המארינס הגיעו לחוף הם סונוורו על ידי אורות הטלויזיה. אז הם היו צריכים לשלוח אנשים כדי שהצלמים יכבו את האורות, כדי שהם יוכלו לנחות עם הציוד החדש והמהודר שלהם. כפי שאמרתי, אפילו התקשורת לא יכלה לשמור על פרצוף ישר במקרה הזה, והם דיווחו בצורה מדויקת למדי. וגם דיווחו על היבט יחסי-הציבור. ובכן הרעיון היה, להשיג תמונות נחמדות של קולונלים של המארינס מחלקים כריכי חמאת בוטנים לפליטים מורעבים, וכל זה יראה נהדר. וכך זה נראה במשך כמה שבועות, עד שהעניינים התחילו להיות לא נעימים. כשהעניינים התחילו להיות לא נעימים, ארצות הברית הגיבה עם מה שנקרא דוקטרינת פאואל. לארצות הברית יש דוקטורינה צבאית בלתי רגילה, זו אחת הסיבות שבגללה באופן כללי ארה"ב פסולה מלהשתתף בפעולות לשמירת שלום שבהן מעורבים אזרחים, ושוב, זה קשור לריבונות. הדוקטורינה הצבאית של ארה"ב היא שחיילים אמריקאים לא מורשים להימצא תחת סכנה. זה לא נכון עבור ארצות אחרות. לכן מדינות כמו, נניח, קנדה, איי פיג'י, פקיסטן, נורווגיה, החיילים שלהן נמצאים תחת סכנות כל הזמן. שומרי השלום בדרום לבנון לדוגמה, מותקפים על ידי חיילים ישראלים כל הזמן, והם סבלו הרבה אבידות, והם לא אוהבים את זה. אבל חיילים אמריקאים לא מורשים להימצא תחת סכנה, ולכן כאשר נערים סומלים התחילו לנפנף באגרופים לעברם, ועוד, הם חזרו עם כוח אש כבד, וזה הוביל לטבח. על פי ארה"ב, אני לא יודע מה המספרים האמיתיים, אבל על פי ממשלת ארה"ב, בערך 7 עד 10 אלף אזרחים סומלים נהרגו לפני שזה נגמר. יש ניתוח מקרוב של כל זה מאת אלקס דה ואל, אחד המומחים המובילים בעולם לגבי רעב וסיוע באפריקה, ומומחה אקדמי באופן כללי. האומדן שלו הוא שמספר האנשים שהוצלו על ידי ההתערבות ומספר האנשים שנהרגו בגלל ההתערבות הוא בערך אותו דבר. זו סומליה. זה מה שניתן כדוגמה הנהדרת להתערבות הומניטרית."
  • מקור: נאום שכותרתו "ריבונות וסדר עולמי" באוניברסיטת המדינה של קנזס, 20 בספטמבר, 1999

מלחמת קוסובו

• "תנו לי לשים לרגע את כל העניין ברמה ארצית. כאילו, נניח שאתה הולך ברחוב, הערב, ואתה רואה פשע מתבצע, אתם יודעים, מישהו שודד מישהו אחר. ובכן, יש לך שלוש אפשרויות. אפשרות אחת היא לנסות למנוע את זה, אולי אתה מתקשר 911 או משהו כזה. אפשרות שנייה היא לא לעשות כלום. אפשרות שלישית היא לקחת רובה ולהרוג את שניהם, ולהרוג גם מישהו שעומד מהצד באותו הזמן. ובכן, נניח שאתה עושה את זה, ומישהו שואל, "טוב, אתה יודע, למה עשית את זה?" ואתה אומר, "תראה, לא יכולתי לעמוד מן הצד ולא לעשות כלום." אני מתכוון, האם זאת תשובה? אם אתה לא יכול לחשוב על שום דבר שלא יעשה נזק, אז אל תעשה כלום. ואותו הדבר נכון, פי כמה, במאורעות בינלאומיים. מלבד העובדה שהיו דברים שניתן היה לעשות."
  • מקור: קבוצת דיון עם אדוארד סעיד באונברסיטת קולומביה, ניו יורק, אפריל 1999
• "ארצות הברית לא הולכת לשם כדי להציל אנשים תחת דיכוי. אם היינו רוצים להציל אנשים תחת דיכוי היינו יכולים לתמוך בתנועה הלא-אלימה במקום למכור אותם בזול בדייטון. כל סוג של תסיסה בחבל הבלקן היא איום על האינטרסים של אנשים עשירים, מיוחסים, ובעלי עוצמה. לכן, כל תסיסה בחבל הבלקן נקראת משבר. אותן הנסיבות לא נקראות משבר אם הן קורות בסיירה לאונה, במרכז אמריקה, או אפילו בטורקיה. אבל באירופה, האזור המרכזי של האינטרסים הכלכליים האמריקאים, בכל איום בחבל הבלקן ישנה האפשרות שהוא יעלה על גדותיו."
  • מקור: ראיון עם מייקל לרנר לכתב-העת "תיקון", אפריל 1999
• "...הטיעון הוא שעל ידי הפצצה בזמן בו רוב הזוועות היו מיוחסות ללוחמי הגרילה של ה-KLA, ועם צפייה מראש שההפצצה תוביל לזוועות הרבה יותר גרועות, נאט"ו מנעה זוועות. העובדה שזהו הטיעון החזק ביותר שמנתחים רציניים יכולים להגות, ואני מדגיש רציניים בגלל שיש שטויות בשפע, זה אומר לנו הרבה מאוד על ההחלטה להפציץ, בפרט כאשר נזכרים שנראה שהיו אפשרויות דיפלומטיות."
  • מקור: נאום שכותרתו "לא חוקי אבל מוצדק: דוקטרינה מפוקפקת של ימינו" באוניברסיטת וושינגטון, 20 באפריל, 2005
• "אנחנו יכולים להוסיף כעת שאכן יש תיאור סמכותי של הסיבה שבגללה ארצות הברית הפציצה את סרביה ב-1999. הוא מגיע מסטרוב טלבוט, שהוא כעת המנהל של מכון ברוקינגס, אבל ב-1999 הוא עמד בראש הצוות של משרד החוץ והפנטגון שפיקח על הדיפלומטיה בפרשה. הוא כתב את ההקדמה לספר שנכתב לאחרונה על ידי מנהל התקשורת שלו, ג'ון נוריס, שמציג את העמדה של ממשל קלינטון בזמן ההפצצה. נוריס כותב שזו ההתנגדות של יוגוסלביה ל-"מגמות הרחבות של רפורמות פוליטיות וכלכליות, לא הסבל של האלבנים בקוסובו, שמסבירות את המלחמה של נאט"ו באופן הטוב ביותר." בקיצור, הם התנגדו להיבלע אל תוך המערכת הסוציו-אקונומית הנשלטת על ידי ארה"ב. טלבוט מוסיף ש-"תודות לג'ון נוריס, כל מי שמתעניין במלחמה בקוסובו יידע איך המאורעות נראו באותו הזמן לאלה מאיתנו שהיו מעורבים במלחמה", למעשה מנהלים אותה. ההסבר הסמכותי הזה יבוא ללא הפתעה לחוקרים של פרשיות בינלאומיות שמעונינים בעובדות יותר מאשר מברטוריקה. וזה גם יבוא ללא הפתעה, לאלה שמכירים את החיים האינטלקטואלים, שממשיכים להריע להתקפה כהישג מפואר של ההתערבות ההומניטרית, למרות תיעוד מסיבי ממקורות מערביים שמצביעים על ההפך הגמור, וכעת גם שלילה מפורשת מהדרג הגבוה ביותר; מה שלא ישנה כלום, זו לא הדרך שבה אורח החיים האינטלקטואלי עובד."
  • מקור: נאום ב-Englert Theatre באיווה, 10 באפריל, 2006

פיגועי ה-11 בספטמבר

• "התקפות ה-11 בספטמבר היו זוועות גדולות. במונחים של כמות הקורבנות הם לא מגיעים לרמה של הרבה מקרים אחרים, לדוגמה, ההפצצה של סודן על ידי קלינטון בלי תירוץ אמין, הריסת חצי מהספקת התרופות וכנראה הריגת עשרות אלפי אנשים (אף אחד לא יודע, בגלל שארה"ב חסמה חקירה באו"ם ולאף אחד לא אכפת להמשיך ולבדוק.) שלא לדבר על מקרים הרבה יותר גרועים, שבקלות עולים על הדעת. אבל שזה היה פשע נורא זה לא בספק. הקורבנות העיקריים, כרגיל, הם אנשים עובדים: אנשי תחזוקה, מזכירות, כבאים, וכו'. סביר שזה יוכח כמכה מוחצת לפלסטינים ולאנשים אומללים אחרים שנמצאים תחת דיכוי. סביר גם שזה יוביל לפיקוחי ביטחון נוקשים, עם הרבה אפשרויות לתוצאות שיערערו את חרויות האזרח והחופש הפנימי."
  • מקור: תגובה ראשונית, 12 בספטמבר, 2001
• "שום דבר לא יכול להצדיק פשעים כמו אלה של ה-11 בספטמבר, אבל אנחנו יכולים לחשוב על ארצות הברית כ-"קורבן חף מפשע" רק אם נאמץ שביל נוח של התעלמות מהפרטים על המעשים שלה ושל בנות הברית שלה, שאחרי הכל, הם לא בדיוק סוד."
  • מקור: 9-11, 2001
• "זה היה מאורע היסטורי. למרבה הצער לא מבחינה כמותית. לא נעים לחשוב על זה, אבל במונחים כמותיים זה לא כזה בלתי רגיל. אני אכן אמרתי שזו כנראה כמות אבידות מיידית גדולה יותר מאשר כל פשע אחר, וזה אולי נכון, אבל ישנם פשעי טרור שההשפעות שלהם נמשכו מעט יותר זמן שהיו יותר נוראיים, למרבה הצער. אף על פי כן, זהו מאורע היסטורי בגלל שהיה שינוי. השינוי היה בכיוון שאליו האקדחים הצביעו. זה חדש. חדש באופן מהותי."
  • מקור: נאום שכותרתו "המלחמה החדשה נגד הטרור" ב-MIT, ‏18 באוקטובר, 2001
• "מיד לאחר ה-11 בספטמבר, נציג הסחר של ארה"ב, רוברט זואליק, אמר שהדבר הראשון שצריך להעשות כדי להלחמם בטרור זה לאשר את פאסט טראק. זה ממש אמור לגרום לאוסאמה בן לאדן לרעוד במגפיים שלו - שלנשיא יש סמכות בסגנון הקרמלין לחתום על הסכמים כלכליים."
  • מקור: ראיון עם V. K. Ramachandran ב-Frontline, ‏11 בנובמבר, 2001
• "שקילות מוסרית זה מונח עבור תעמולה שהומצא כדי לנסות למנוע מאיתנו להסתכל על מעשים שאנחנו אחראים להם. [...] אין מושג כזה. יש הרבה מימדים ואמות מידה. לדוגמה, אין שקילות מוסרית בין הפצצת מרכז הסחר העולמי לבין ההרס של ניקרגואה או של אל-סלבדור, של גווטמלה. האחרונים היו חמורים בהרבה, לפי כל קנה מידה. לכן אין שקילות מוסרית."
  • מקור: ראיון עם טים סבסטיאן ב-BBC, ‏2 בפברואר, 2002
• "האמריקאים אפילו לא חשבו על התוצאות של ההפצצה, בגלל שהסודנים לא ראויים אפילו לבוז, כך שלא שווה לחשוב עליהם בכלל. נניח שאני הולך על המדרכה בקיימברידג', ובלי מחשבה שניה, דורך על נמלה. זה יאמר שאני מתייחס לנמלה כמי שלא ראויה אפילו לבוז, וזה יותר גרוע מבחינה מוסרית מאשר אם הייתי הורג את הנמלה בכוונה."
  • מקור: ראיון עם מייקל פאואל בוושינגטון פוסט, 2 בפברואר, 2002
• "ה-11 בספטמבר זעזע אמריקאים רבים לתוך מודעות שמוטב שהם יעניקו תשומת לב רבה יותר למה שהממשלה האמריקאית עושה בעולם ואיך שזה נתפס. נפתחו לדיון סוגיות רבות שלא היו על סדר היום קודם לכן. כל זה הוא לטובה. גם מטעמי שפיות מזערית, אם אנחנו מעוניינים להפחית את הסבירות לזוועות עתידיות. זה אולי נוח להעמיד פנים שהאויבים שלנו "שונאים את החירויות שלנו", כפי שהנשיא בוש הצהיר, אבל זה לא ממש חכם להתעלם מהעולם האמיתי, שמספק לקחים אחרים. הנשיא הוא לא הראשון לשאול: "מדוע הם שונאים אותנו?" בדיון סגל לפני 44 שנים, הנשיא אייזנהאור תיאר את "מסע השנאה כלפינו [בעולם הערבי], לא של השלטונות אלא של האנשים". המועצה לבטחון לאומי שלו התוותה את הסיבות הבסיסיות: ארה"ב תומכת בשלטונות מושחתים ומדכאים ו-"מתנגדת להתקדמות פוליטית או חברתית" בגלל העניין שלה בשליטה על משאבי הנפט של האזור."
  • מקור: The Guardian, ‏9 בספטמבר, 2002
• "לאחר ה-11 בספטמבר היו לי המון ראיונות בכל מקום, חוץ מאשר ארצות הברית כמובן, לעתים קרובות זה היה רדיו וטלוויזיה ממלכתיים. מספר פעמים יצא שזה היה הטלוויזיה האירית וה-BBC זה אחר זה, והשוני בתגובה היה מדהים. אם אמרתי את הדברים האלו בטלוויזיה האירית, אוקיי, הדיון נגמר, כולם מבינים על מה אני מדבר. אתה מנסה לומר את זה ב-BBC, אתה צריך להסביר להם במשך משהו כמו שעה למה אתה מתכוון. הים האירי הוא תהום, פשוט תלוי מי החזיק את השוט במשך 800 שנה ומי היה תחת השוט במשך 800 שנה."
  • מקור: מתוך Noam Chomsky: Rebel Without A Pause, ‏2003
• "אפילו אם [תיאוריות הקונספירציה לגבי 9/11] היו נכונות, מה שמאוד לא סביר, למי אכפת? אין לזה שום חשיבות. זה קצת כמו האנרגיה העצומה שמושקעת בנסיון להבין מי הרג את ג'ון פ. קנדי. מי יודע? ולמי אכפת? המון אנשים נהרגים כל הזמן, מה זה משנה שאחד מהם היה ג'ון פ. קנדי? אם היתה סיבה כלשהי להאמין שזו היתה קנוניה שתוכננה מגבוה, אז אולי זה היה מעניין. אבל הראיות נגד זה הן פשוט מוחצות. ומעבר לכך, אם זה היה בעל קנאי, או המאפיה, או מישהו אחר, מה זה משנה? זה פשוט לוקח את האנרגיה מעניינים רציניים ומפנה אותה לעניינים חסרי חשיבות. ואני חושב שאותו הדבר נכון גם כאן; זו הדעה האישית שלי."
  • מקור: דיון ב-"Kossuth Club" בבודפשט, הונגריה, 16 במאי, 2004
• "התקפות כאלו הן שערורייתיות מבחינה מוסרית ומטופשות מבחינה פוליטית. הן המתנה הטובה ביותר שאפשר לתת לגורמים הכי אכזריים ותומכים בקו נוקשה -- בדיוק כפי שקרה, בדיוק כפי שניתן היה לצפות מראש."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏5 בפברואר, 2005 (הקשר: וורד צ'רצ'יל)

הפלישה האמריקאית לאפגניסטן

• "הרג מופקר של אזרחים חפים מפשע הוא טרור, לא מלחמה נגד טרור."
  • מקור: 9-11, 2001
• "את מה שיקרה אנחנו לא יודעים, אבל תוכניות נעשות ופעולות מתבצעות תחת ההנחה שייתכן שהן יובילו למוות של מספר מיליוני בני אדם תוך כמה שבועות. כדרך אגב, בלי תגובה, בלי מחשבה מסוימת על כך, זה פחות או יותר רגיל, כאן, ובחלק ניכר מאירופה."
  • מקור: נאום שכותרתו "המלחמה החדשה נגד הטרור" ב-MIT, ‏18 באוקטובר, 2001 (פרטים נוספים: 2001, 2005)
• "נפנה כעת לעיקרון היסודי ביותר של תורת המלחמה הצודקת, כלל-עולמיות. לאלו שלא מסוגלים לקבל את העיקרון הזה צריכה להיות ההגינות לשמור על שתיקה בכל הנוגע לעניינים של צדק ואי צדק, או של מלחמה צודקת. אם אנחנו יכולים להתרומם לרמה הזאת, מספר שאלות ברורות מאליהן מתעוררות: לדוגמה, האם לקובה ולניקרגואה היתה זכות להפציץ את וושינגטון, ניו יורק, ומיאמי כהגנה עצמית נגד התקפת טרור מתמשכת? בפרט כאשר העבריינים הם ידועים ופועלים עם חסיון מלא, לפעמים תוך התרסה בוטה ברשויות הבינלאומיות הגבוהות ביותר, כך שהמקרים הללו הרבה יותר ברורים בהשוואה לאפגניסטן? אם לא, למה לא?"
  • מקור: Hegemony or Survival, ‏2003

הפלישה לעירק ב-2003

• "אנחנו בוודאי לא צריכים להפקיד את הטיפול [בסדאם חוסיין] בידי כל מי שתמכו בו לאורך הפשעים החמורים ביותר שלו, זה לא שפוי."
  • מקור: נאום באוניברסיטת יוסטון, טקסס, 18 באוקטובר, 2002
• [שאלה: האם אין חישוב מסוים שמי שנמצא בנעלים של מישהו כקונדוליסה רייס יכול לעשות, שהם אחראים לתוצאה שתהיה הטובה ביותר עבור האזרחים האמריקאים, ויש מעלה בלהיכנס לעירק והיא שאנחנו משיגים את אחד הנכסים הגדולים בהיסטוריה של העולם, ויש מגרעות שהן: אנחנו מרגיזים את הקהילה הבינלאומית, ואולי יהיה עוד טרור. האם אתה יכול לשוות לעצמך חישוב שבו הם אומרים, בטח, זאת הסיבה, וזו סיבה טובה, בואו נעשה את זה. מה הפגם בחישוב הזה?] "הו, אני חושב שזה בדיוק החישוב שלהם. אבל אז אנחנו צריכים להיות כנים ולומר, "תראו, אנחנו חבורה של נאצים." אז יופי, בוא נפסיק את כל הדיון, נחסוך הרבה עצים, אפשר לזרוק את העיתונים ואת רובה של הספרות האקדמית, ופשוט נצא בצורה ישירה ונאמר את האמת: אנחנו נעשה כל מה שאנחנו רוצים בגלל שאנחנו חושבים שנרוויח מזה. ודרך אגב, אלה לא האזרחים האמריקאים שירוויחו. הם לא מרוויחים מזה. אלה מגזרים מצומצמים של כוח פנימי שהממשל משרת במסירות יוצאת דופן למדי..."
  • מקור: נאום שכותרתו "למה עירק?" באוניברסיטת הרווארד, 4 בנובמבר, 2002
• "להשיג שליטה על המשאבים הללו, וכנראה להקים בסיסים צבאיים שם, זהו הישג כביר עבור שליטה עולמית. שומעים טיעוני נגד לגבי זה, ושווה להסתכל עליהם. כך נטען שזה לא יכול להיות נכון, מכיוון שהעלויות של הבנייה מחדש יהיו גבוהות יותר מהרווחים שיתקבלו. ובכן, אולי זה נכון, אולי לא, אבל זה לגמרי לא שייך לעניין. והסיבה היא שהעלויות של הבנייה מחדש ישולמו על ידי משלם המיסים, על ידיכם, והרווחים ילכו ישר לכיסים של תאגידי האנרגיה. אז כן, לא משנה איך זה מתאזן, זו פשוט עוד סובסידיה ממשלם המיסים לעשירים."
  • מקור: התרמה עבור תחנת הרדיו KGNU באוניברסיטה של קולורדו בבולדר, 5 באפריל, 2003
• "מישהו משלם לתאגידים שהרסו את עירק ולתאגידים שבונים אותה מחדש. הם מקבלים את התשלום ממשלם המיסים האמריקאי בשני המקרים. אז אנחנו משלמים להם כדי להרוס את המדינה, ולאחר מכן אנחנו משלמים להם כדי לבנות אותה מחדש."
  • מקור: ראיון עם דיוויד ברסמיאן ב-"Alternative Radio", ‏11 בספטמבר, 2003
• "בספטמבר [2002] הממשלה הכריזה על האסטרטגיה לבטחון לאומי. זה לא לגמרי חסר תקדים, אבל זה חדש למדי בתור ניסוח של מדיניות לאומית. מה שנאמר הוא שאנחנו קורעים לגזרים את כל המערכת של החוק הבינלאומי, הסוף של מגילת האו"ם, ואנחנו נבצע מלחמות התקפיות - שנקרא להן מלחמות "מונעות" - בכל זמן שנבחר, ונשלוט בעולם בכוח. בנוסף, אנחנו נבטיח שלעולם לא יהיה אתגר לשליטה שלנו מכיוון שאנחנו חזקים מבחינה צבאית בצורה כל כך מכרעת, כך שפשוט נמחוץ כל אתגר פוטנציאלי. זה גרם לצמרמורות ברחבי העולם, כולל האליטות של מדיניות החוץ אצלנו שהזדעזעו מכך. זה לא שדברים כאלו לא נראו בעבר. ברור שכן, אבל זה מעולם לא נוסח כמדיניות לאומית רשמית. אני סבור שצריך לחזור עד להיטלר כדי למצוא הקבלה לכך. ובכן, כשאתה מציע כללים חדשים בהתנהגות הבינלאומית ומדיניות חדשה, אתה צריך להדגים את זה, אתה צריך לגרום לאנשים להבין שאתה מתכוון לכך. ואתה צריך שיהיה לך מה שהיסטוריון מהרווארד קרא לו "מלחמה למופת", מלחמה להדגמה, שתראה שאנחנו באמת מתכוונים למה שאנחנו אומרים. וצריכים לבחור את המטרה הנכונה. למטרה צריכות להיות כמה תכונות. ראשית היא צריכה להיות חסרת הגנה לחלוטין. אף אחד לא יתקוף מישהו שיכול להגן על עצמו, זה לא יהיה שקול. עירק עונה על התכונה הזו האופן מושלם... ושנית, זו צריכה להיות מטרה חשובה. לכן זה יהיה חסר טעם לפלוש לבורונדי, לדוגמה. זו צריכה להיות ארץ שמשתלם לשלוט עליה ולהיות הבעלים שלה, ולעירק יש גם את התכונה הזאת."
  • מקור: ראיון עם אטיליו בורון, ארגנטינה, 14 ביוני, 2003
• "אני חושב שהסקרים בבגדד מסבירים את זה בצורה טובה מאוד, עושה רושם שהם מבינים. ארצות הברית פלשה לעירק כדי להשיג שליטה על אחד המקורות העיקריים של האנרגיה של העולם, בדיוק בליבו של האזור שבו מופקת האנרגיה. ליצור, אם הם יצליחו, מדינת חסות. להקים בסיסים צבאיים קבועים. ולהשיג מה שנקרא "מנוף מכריע" -- אני מצטט את זבגייב בז'יזנסקי -- להשיג מנוף מכריע על-פני היריבים, המשק האירופאי והמשק האסייתי. זה הובן מאז מלחמת העולם השניה, שאם אתה שם את הידיים שלך על הברז הזה, המקור העיקרי של האנרגיה של העולם, יש לך את מה שהמתכננים הקודמים קראו לו "כוח וטו" על-פני אחרים. עירק היא בנוסף החלק האחרון של העולם בו ישנם משאבי אנרגיה עצומים, לא מנוצלים, ונגישים בקלות. ואתה יכול להיות בטוח שהם רוצים שהרווחים מכך ילכו בראש ובראשונה לתאגידים בינלאומיים שמבוססים בארה"ב ובחזרה לאוצר האמריקאי, ולא ליריבים. יש מספיק סיבות בשביל לפלוש לעירק."
  • מקור: ראיון עם ביל מאהר ב-HBO, ‏10 בנובמבר, 2004
• "זה בוודאי נכון שהעולם יהיה במצב טוב יותר בלי סדאם חוסיין, וגם בלי האנשים שתמכו בו לאורך הפשעים החמורים ביותר שלו, שעכשיו הם מספרים לנו עליהם."
  • מקור: ראיון עם ביל מאהר ב-HBO, ‏10 בנובמבר, 2004
• "הויכוח הגדול בוושינגטון הוא חסר טעם לחלוטין. ובתקשורת, לגבי האם בוש הפחית מהחשיבות של הטרור כדי לפלוש לעירק. אין שום דבר להתווכח עליו. הוא פלש לעירק. זה מוכיח מעבר לכל ספק שהוא הפחית מהחשיבות של הסכנה של הטרור לטובת פלישה לעירק. הם ציפו, סוכנויות המודיעין שלהם אמרו להם, וגם כל אחד אחר, שפלישה לעירק כנראה תגדיל את הסכנה של הטרור. זו לא עדיפות גבוהה, ולפיכך הם פלשו לעירק כי זו עדיפות הרבה יותר גבוהה."
  • מקור: נאום במכון כדור הארץ באונברסיטת קולומביה, ניו יורק, 16 בנובמבר, 2004
• "השאלה המכריעה מבחינתנו היא לא האם תהיה להם ממשלה תאוקרטית. אני באופן אישי הייתי מעדיף שלא, אבל אני יכול לחשוב על המון מקומות בהם הייתי מעדיף שלא, לדוגמה כאן. אלא, השאלה היא האם ארה"ב תסכים להניח לעירק. זה אומר להראות בצורה מאוד ברורה ומפורשת, גם במילים וגם במעשים, שארה"ב תיסוג, תקבע לוח זמנים לכך, לא תשפיע על מה שמתרחש בעירק, לא תשאיר בסיסים צבאיים, תיתן לארץ לנבוע בעצמה. אני חושב שאנחנו גם צריכים לשלם פיצויים עצומים, אבל נעצור כאן. אלו הן הסוגיות המכריעות. זה לא באחריות רמספלד איזו ממשלה תהיה להם, זה באחריותו לצאת משם."
  • מקור: ראיון עם דאג הנווד בתחנת הרדיו WBAI, ניו יורק, 10 בפברואר, 2005
• "אני חושב שלרצוח מנהיגי איגודים עירקיים זה מעשה נפשע, לדוגמה. והרבה ממה שהמורדים עשו זה מעשים נפשעים. אבל, אתה יודע, אתה מדרג את העדיפויות. העדיפות שלנו היא לעצור פשעי מלחמה גדולים, כמו פלוג'ה לדוגמה. אז נכון, מה שההתנגדות עושה, אפשר למתוח ביקורת גם על זה, בצורה נוקבת למעשה. אבל לפי כל סוג של דירוג, אפילו אם אנחנו על המאדים, ובוודאי אם אנחנו בארה"ב, מה שחשוב במידה רבה הרבה יותר הוא הפשעים שלנו, שהם הרבה יותר חמורים, והם שלנו."
  • מקור: ראיון עם דאג הנווד בתחנת הרדיו WBAI, ניו יורק, 10 בפברואר, 2005
• "אחרי הפלישה, היתה בזיזה גדולה ומתוחכמת של מתקנים שנבנו בשנות ה-80 - זה כולל ציוד עם דיוק גבוה שמסוגל לייצר חלקים עבור טילים ונשק גרעיני וכימי, וגם רעלנים עבור נשק ביולוגי. לפני הפלישה האמריקאית-בריטית, האתרים הללו היו תחת בקרה של פקחים של האו"ם, אבל העיפו אותם במהרה מהמדינה והם לא חזרו מאז, בעוד כוחות הכיבוש השאירו את האתרים ללא שמירה, ומבצעי בזיזה מאוד מתוחכמים התרחשו. להיכן הציוד העצום הזה הלך אף אחד לא יודע, ולא נעים לנחש. האירוניה היא כמעט בלתי ניתנת לביטוי. ארה"ב ובריטניה פלשו לעירק כדי למנוע שימוש בנשק להשמדה המונית שלא היה קיים, והן הצליחו לספק לטרוריסטים שהן גרמו לגיוסם את האמצעים לפתח נשק להשמדה המונית שארה"ב ובריטניה סיפקו לסדאם חוסיין."
  • מקור: נאום שכותרתו "לא חוקי אבל מוצדק: דוקטרינה מפוקפקת של ימינו" באוניברסיטת וושינגטון, 20 באפריל, 2005
• "ארה"ב-בריטניה רוצות, ללא ספק, להסיג את החיילים מעירק, כמו שהיטלר רצה בצרפת ונורווגיה הכבושות, וכמו שהרוסים רצו במזרח אירופה. ובאותו התנאי. שהרשויות המקומיות יוכלו להבטיח את הסדר ואת הצייתנות לשליט."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏1922 ביוני, 2005
• "זו היתה צריכה להיות הפלישה הקלה ביותר בהיסטוריה, וחוסר היכולת והיהירות של המתכננים בפנטגון הפכו את זה לקטסטרופה מוחלטת. אז נכון, זה לא הסתדר בדרך שהם רצו, אבל אין לכך כל קשר לתוכניות שלהם. זה כמו להגיד שהיטלר לא התכוון לכבוש את העולם בגלל שהוא נכשל. הם הצליחו למעשה ליצור מרד, שלא היה קיים, לא היה בסיס ותמיכה חיצונית עבורו. לאמיתו של דבר, ארה"ב ואנגליה אולצו לאפשר בחירות. הבחירות בעירק הן ניצחון של התנגדות עממית אי אלימה. וושינגטון ולונדון ניסו בכל דרך שהן יכלו להתחמק מבחירות. אם מסתכלים לאחור לאורך 2003, הוצעה סכימה אחת אחרי השניה, כדי לנסות להימנע מבחירות. אבל הם לא יכלו לעשות את זה, היו הפגנות המוניות, שבאופן חלקי הובלו על ידי האייטוללה סיסטני. לבסוף הם נאלצו לוותר ולאפשר בחירות. כעת הם מנסים בכל דרך לחתור תחתן."
  • מקור: ראיון עם ג'ורג' ארני ב-BBC World Service, ‏2 בינואר, 2006

על פשעי מלחמה

• "אם חוקי נירנברג היו מוחלים, אז כל נשיא אמריקאי אחרי המלחמה היה נתלה."
  • מקור: נאום ב-St. Michael's College, ורמונט, בסביבות 1990
• "ב-27 למאי הניו יורק טיימס פרסם את אחד המשפטים המדהימים ביותר שאי פעם ראיתי. היה להם מאמר על חילופי הדברים של קיסינג'ר-ניקסון. קיסינג'ר נלחם בכל הכוח דרך בתי המשפט כדי לנסות למנוע זאת, אבל בתי המשפט התירו את הפרסום. אתה קורא את המאמר, ואתה מוצא בפנים את ההתבטאות הזו. ניקסון בנקודה מסוימת מודיע לקיסינג'ר, יד ימינו בסגנון אייכמן, שהוא רוצה להפציץ את קמבודיה. וקיסינג'ר בנאמנות מעביר לפנטגון את ההוראה לבצע "מסע הפצצות מסיבי בקמבודיה. כל מה שטס על כל מה שזז." זו הקריאה המפורשת ביותר למה שאנחנו קוראים רצח-עם כאשר אנשים אחרים עושים את זה שאני אי פעם ראיתי ברשומות ההיסטוריות. ברגע זה ממש מתנהלת תביעה נגד מילושביץ' בבית הדין הבינלאומי, והתובעים פחות או יותר מעוכבים בגלל שהם לא יכולים למצוא פקודות ישירות, או אפילו קשר ישיר, שמחבר בין מילושביץ' לזוועות על הקרקע. נניח שהם היו מוצאים התבטאות כזו. נניח שהיה מתגלה מסמך בו נאמר, "להפחית את קוסובו לחצץ. כל מה שטס על כל מה שזז." הם יהיו מאושרים. המשפט יסתיים. הוא יישלח למספר מאסרי-עולם, אם זה היה משפט בארה"ב, מיד לכיסא החשמלי."
  • מקור: ראיון עם דיוויד ברסמיאן ב-"Alternative Radio", ‏11 ביוני, 2004
• "קלינטון, קנדי, הם כולם הוציאו לפועל רצח המונים, אבל הם לא חשבו שזה מה שהם עושים - וגם בוש לא. אתה יודע, הם הגנו על הצדק והדמוקרטיה מפני רוע גדול יותר. ולמעשה אני חושב שיהיה לך קשה למצוא בהיסטוריה רוצח המונים שלא חשב כך-"
  • מקור: ראיון עם וואלאס שוון, 19 באוקטובר, 2004

על גיוס חובה (בארה"ב)

• "הייתי מאוד מעורב בתנועת ההתנגדות בשנות ה-60. למעשה, כמעט -- הסיבה היחידה שהחמצתי גזר-דין של מאסר ממושך היא שמתקפת הטט קרתה והמשפטים בוטלו. כך שהייתי מאוד מעורב בהתנגדות, אבל מעולם לא הייתי נגד גיוס חובה. לא הסכמתי עם הרבה מהחברים והשותפים שלי על זה, מסיבה מאוד טובה, כך לפחות אני חושב, נראה שאף אחד אחר לא מסכים. לפי ההשקפה שלי, אם צריך להיות צבא, אני חושב שהוא צריך להיות צבא העם. כעת, פה אני אכן מסכים עם אנשים מסוימים, הקצונה הבכירה, הם לא רוצים צבא של העם. הם רוצים צבא של שכירי-חרב, מה שאנחנו קוראים לו צבא התנדבותי. צבא שכירי-חרב של מעוטי היכולת. ולמעשה, במלחמת וייטנאם, הצבא האמריקאי הבין שהם עשו טעות נוראה. אני מתכוון, בפעם הראשונה של האימפריאליזם האירופאי, כולל אותנו, הם השתמשו בצבא של האזרחים כדי ללחום במלחמה אכזרית, ברוטלית, קולוניאלית, ואזרחים פשוט לא יכולים לעשות כזה דבר. בשביל זה, אתה צריך את לגיון הזרים הצרפתי, את הגרקות או משהו כזה. כולם השתמשו בעבר בשכירי-חרב, שלעתים קרובות נלקחו מתוך הארץ שאותה הם תקפו, כמו שאנגליה ניהלה את הודו עם שכירי-חרב הודים. אתה לוקח אותם ממקום אחד ושולח אותם להרוג אנשים במקום אחר. זוהי הדרך הרגילה לנהל מלחמות אימפריאליסטיות. הן פשוט יותר מידי ברוטליות ואלימות ורצחניות. אזרחים לא יצליחו לעשות את זה למשך הרבה זמן. מה שקרה הוא, הצבא התחיל להתפרק. אחת הסיבות לנסיגת הצבא היא שהצמרת הצבאית רצתה אותו מחוץ לשם. הם חששו שלא יהיה להם יותר צבא. חיילים התנקשו בקצינים. כל העסק התמוטט. הם היו על סמים. וזו הסיבה שאני חושב שלא יהיה גיוס חובה. זו הסיבה שאני בעד זה. אם הולך להיות צבא שיילחם במלחמות ברוטליות, קולוניאליות... הוא צריך להיות צבא העם כדי שהלכי-הרוח של החברה ישתקפו בצבא."
  • מקור: יום השנה ה-25 לקואליציה למען פעילות שלום בפרינסטון, ניו ג'רסי, 14 בנובמבר, 2004
• "ההרגשה שלי היתה אז, ועכשיו, שאם צריך להיות צבא, אז נטל השירות צריך להיות משותף, לא מוקצה למעוטי היכולת בדרך זו או אחרת, כפי שזה צריך להיות המצב לגבי כל המטלות המעיקות. זה לא מרמז שאלו שנקראים לקחת חלק בנטל צריכים בהכרח להסכים. תמיד היו מקרים בהם סרבנות היתה מוצדקת, וסירוב לשרת בוייטנאם היה, לדעתי, מקרה כזה. וכך תמיד. איסוף אשפה צריך להיות משותף, לא מוקצה למעוטי היכולת, אבל אם מישהו מקבל הוראה לרוקן פסולת רעילה לתוך חצר בית-ספר, הוא או היא צריכים לסרב."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏3 בפברואר, 2005

על ארצות

• "...בקירוב, מדינות הן אלימות במידה שבה יש להן כוח לפעול למען האינטרסים של אלה עם כוח פנימי..."
  • מקור: מתוך קרלוס פ. אוטרו (עורך), Language and Politics, ‏13 ביוני, 1983
• "מדינות הן מוסדות אלימים. הממשלה של כל ארץ, כולל שלנו, מייצגת סוג מסוים של מבנה כוח פנימי, והיא בדרך כלל אלימה. מדינות הן אלימות במידה שבה יש להן עוצמה, זה נכון בקירוב."
  • מקור: מתוך Manufacturing Consent: Noam Chomsky and the Media, ‏1992
• "עצמאות לאומית היא לא קבילה בעיני המערב, לא משנה היכן, וחייבים להדוף אותה בחזרה לעמדת נחיתות. במקרה של גרנדה, אפשר לעשות את זה בסופשבוע; במקרה של ברית המועצות זה יכול לקחת 70 שנה. אבל אלה עניינים של קנה מידה, ההגיון הוא אותו הדבר במהותו."
  • מקור: דיון עם ג'ון פילג'ר והרולד פינטר באיסלינגטון, לונדון, מאי 1994
• "אם, נניח, אתה אומר שאירן היא מדינת טרור, אתה לא צריך ראיות. אם אתה אומר שארה"ב היא מדינת טרור, אתה צריך המון ראיות. כאן, זאת אומרת. באירן זה להפך."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏18 בדצמבר, 2005

ישראל

• "בקהילה היהודית האמריקאית, אין כמעט נכונות להתייצב מול העובדה שהערבים הפלסטינים סבלו מעוול היסטורי זוועתי, יהיה אשר יהיה מה שאנחנו חושבים על הטענות המתחרות. עד שהעובדה הזו לא תוכר, דיון על המשבר במזרח התיכון לא יוכל אפילו להתחיל."
  • מקור: Peace in the Middle East? Reflections on Justice and Nationhood, ‏1974
• "ישראל היא ארץ ערוכה לקרב. הם מסתמכים במידה רבה מאוד על תמיכה אמריקאית. לכן הם פיתחו מערכת מאוד מתוחכמת של תעמולה. הם לא קוראים לה תעמולה. הם קוראים לה הסברה. זוהי הארץ היחידה בעולם, למיטב ידיעתי, שמתייחסת לתעמולה כהסברה. משרד התעמולה הוא משרד ההסברה. הרעיון הוא שהעמדה שלנו לגבי הכל היא נכונה באופן כה מובן מאליו, כך שאם רק נסביר את זה לאנשים, הם יראו שאנחנו צודקים."
  • מקור: ראיון עם ברטון לוין ב-Shmate: A Journal of Progressive Jewish Thought, מאי 1988
• "הסכם אוסלו אכן ייצג שינוי במדיניות האמריקאית-ישראלית. שתי המדינות הגיעו בינתיים להכרה שזו טעות להשתמש בצה"ל כדי לנהל את השטחים. הרבה יותר חכם לנקוט בתבנית הקולוניאלית המסורתית של הסתמכות על מקבלי-חסות מקומיים כדי לשלוט על אוכלוסיית הנתינים, באותו אופן כמו הבריטים בהודו, דרום אפריקה תחת האפרטהייד, ארה"ב במרכז אמריקה, ומקרים קלאסיים אחרים. זהו התפקיד שהוקצה לרשות הפלסטינית, שכמו קודמיה, צריכה ללכת לאורך שביל עדין: היא חייבת לשמר אמינות מסוימת בקרב האוכלוסייה, תוך כדי שהיא משמשת כרודן שני, גם צבאית וגם כלכלית, בתיאום עם מרכזי הכוח הראשיים שמחזיקים בסמכות המכרעת. היעד לטווח ארוך של תהליך אוסלו תואר במדויק על ידי שלמה בן עמי זמן קצר לפני שהוא הצטרף לממשלת ברק: ליצור מצב של תלות ניאו-קולוניאלית מתמשכת. המנגנונים אוייתו במפורש בהסכמי הביניים העוקבים, ויותר חשוב, ייושמו על הקרקע."
  • מקור: ראיון עם יצחק לאור בהארץ, 29 בדצמבר 2000
• [שאלה: ציונות=גזענות?] "נחוץ, קודם כל, להבדיל בין ציונות לבין הנוהגים של מדינת ישראל. הנוהגים הם ללא ספק גזעניים. אשר לציונות כשלעצמה, אישום יותר מדויק יהיה שהיא היתה קולוניאליסטית, מבחינות מסוימות הפרשה האחרונה של קולוניאליזם אירופאי מהסוג הישן. אבל גם זו תהיה הפרזה, בגלל שהאידיאולוגיה כיסתה הרבה תחומים, כפי שאידיאולוגיות לאומניות בדרך כלל עושות. ובמקרה הזה, כמו בכולם, ישנם גורמים ייחודיים שצריך לקחת בחשבון. חוץ מזה, הגינוי של מדינת ישראל כגזענית, למרות שהוא נכון, נודפת ממנו צביעות. פשוט נסתכל על הנוהגים של אלה שמעלים את האישומים."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏20 באוגוסט, 2001
• "[הכיבוש הצבאי הישראלי מהווה] הפרה בוטה של החוק הבינלאומי, וכך זה היה מלכתחילה. והדבר הזה, לפחות, מוכר באופן מלא, אפילו על ידי ארצות הברית, שלה יש, כפי שאמרתי, אחריות מכרעת וחד-צדדית לפשעים הללו. כך ג'ורג' בוש מס' 1, כאשר הוא היה השגריר באו"ם, ב-1971, הוא חזר באופן רשמי על הגינויים של וושינגטון לפעולות ישראל בשטחים הכבושים. הוא התייחס במקרה הזה לירושלים הכבושה. במילים שלו, פעולות תוך הפרה של הסעיפים בחוק הבינלאומי שמסדירים את החובות של כוח כובש, כלומר ישראל. הוא מתח ביקורת על הכישלון של ישראל "להכיר במחויבויות שלה תחת אמנת ז'נבה הרביעית, וכמו כן בפעולות שלה שמנוגדות לכתב האמנה ולרוח האמנה." [...] אבל, עד אז, סוף 1971, התפתחה הסתעפות, בין המדיניות הרשמית למעשית. העובדה היא שכבר אז, בסוף 1971, ארצות הברית סיפקה את האמצעים ליישם את ההפרות שהשגריר בוש הוקיע. [...] ב-5 בדצמבר [2001], היתה ועידה בינלאומית חשובה, שהתכנסה בשוויץ, על אמנת ז'נבה הרביעית. שוויץ היא המדינה שאחראית למעקב ולפיקוח על יישום האמנות. כל האיחוד האירופי השתתף, אפילו בריטניה, שהיא למעשה כלב התקפה של ארה"ב בימים אלה. הם השתתפו. 114 מדינות סך הכל, הצדדים החתומים על אמנת ז'נבה. היתה להן הצהרה רשמית, שגינתה את ההתנחלויות בשטחים הכבושים על היותן לא-חוקיות, דחקה בישראל להפסיק את ההפרות של אמנת ז'נבה, מספר "הפרות חמורות", כולל הרג במכוון, עינוים, גירוש לא-חוקי, שלילה לא-חוקית של זכויות למשפט הוגן וסדיר, הרס ועיקולים נרחבים של רכוש שמתבצעים באופן מופקר ולא-חוקי וללא הצדקה הנובעת מנחיצות צבאית. הפרות חמורות של אמנת ז'נבה, זהו מונח רציני, זה אומר פשעי מלחמה חמורים. ארצות הברית היא אחד הצדדים הגבוהים החתומים על אמנת ז'נבה, לכן היא מחוייבת, על פי חוקי המדינה וההתחייבויות הכי עליונות, להעמיד לדין עבריינים שמבצעים הפרות חמורות של האמנה. זה כולל את המנהיגים שלה עצמה. עד שארצות הברית תעמיד לדין את המנהיגים שלה, היא אשמה בהפרות חמורות של אמנת ז'נבה, וזה אומר פשעי מלחמה. וראוי לזכור את ההקשר. זאת לא סתם איזושהי אמנה ישנה. אלו האמנות שנוסדו כדי להפוך את המעשים של הנאצים ללא-חוקיים, מיד לאחר מלחמת העולם השניה. מה היתה התגובה של ארה"ב לכינוס בז'נבה? ארה"ב החרימה את הכינוס [...] ולזה יש את ההשלכות הרגילות, זה אומר שהכינוס בטל ומבוטל, ודממה תקשורתית."
  • מקור: נאום שכותרתו "על מערב אסיה" באוניברסיטת ברקלי, 21 במרץ, 2002
• [שאלה: האם אתה חושב שהמחבלים המתאבדים הפלסטינים הם לוחמי-חופש או טרוריסטים?] "הם טרוריסטים - הם שניהם, למעשה. הם מנסים ללחום עבור חופש, אבל עושים זאת בדרך לגמרי לא מקובלת ולא מוסרית. בוודאי שהם טרוריסטים. והיה טרור פלסטיני לאורך כל הדרך. תמיד התנגדתי לכך, אני מתנגד לכך עכשיו. אבל הוא הוא מאוד קטן בהשוואה לטרור הישראלי הנתמך על ידי ארה"ב. באופן די אופייני, אלימות מבטאת את אמצעיי האלימות. זה לא בלתי רגיל. טרור של מדינות הוא כמעט תמיד הרבה יותר קיצוני מטרור קמעוני, והמקרה הזה הוא לא יוצא מן הכלל."
  • מקור: ראיון עם טוני ג'ונס ב-Lateline, אוסטרליה, 8 באפריל , 2002
• "לפני שהיו מחבלים מתאבדים כלשהם, אותם מקורות גם דיווחו שסדאם חוסיין מעניק $10,000 למשפחות של כל מי שנהרג על ידי הזוועות הישראליות, והיו הרבה כאלו. ובכן, האם הוא היה צריך לעשות את זה? אז בואו נסתכל על החודש הראשון של האינתיפדה הנוכחית. אני מסתמך כעת רק על מקורות של צה"ל. מה שהם אומרים הוא, שבכמה הימים הראשונים של האינתיפדה, הצבא הישראלי ירה מיליון כדורים. אחד הקצינים הבכירים אמר ש-'זה אומר כדור עבור כל ילד'. תוך החודש הראשון של האינתיפדה הם הרגו בערך 70 אנשים. באמצעות מסוקים אמריקאים, ולמעשה קלינטון שלח לישראל מסוקים חדשים ברגע שהם התחילו להשתמש בהם נגד אזרחים. זה רק החודש הראשון. וזה המשיך, ללא מחבלים מתאבדים. באותו הזמן, דווח שסדאם חוסיין מעניק $10,000 לכל משפחה. ובכן, האם זו תמיכה בטרור? לי נראה שלשלוח מסוקים לישראל כאשר הם משתמשים בהם כדי לתקוף מבני מגורים, זו תמיכה בטרור."
  • מקור: נאום שכותרתו "למה עירק?" באוניברסיטת הרווארד, 4 בנובמבר, 2002
• "ארה"ב וישראל דרשו בנוסף שהפלסטינים יכירו לא רק בזכויות של ישראל כמדינה במערכת הבינלאומית, אלא גם שהם יכירו בזכות המופשטת "של ישראל להתקיים", מושג שאין לו מקום בחוק הבינלאומי ובדיפלומטיה, וזכות שלא נתבעת על ידי אף אחד. באופן מעשי, ארה"ב וישראל דורשות שהפלסטינים לא רק יכירו בישראל בדרך הרגילה של יחסים בין ארצות, אלא שהם גם יקבלו באופן רשמי את הלגיטימיות של הגירוש שלהם מהארץ שלהם. לא ניתן לצפות מהם להסכים לכך, כשם שמקסיקו לא נותנת לארה"ב את "הזכות להתקיים" על חצי מהשטח של מקסיקו, שהושג על ידי כיבוש."
  • מקור: ראיון עם סבהטין אטס, טורקיה, בסביבות ספטמבר 2003 (פרטים נוספים: Necessary Illusions)
• "כל השאלה של הכרה בזכות של מדינה להתקיים הומצאה אך ורק בשביל ישראל. לאנשים, מצד שני, יש זכות להתקיים. לכן לאנשים שחיים על האדמה שם -- ישראלים ופלסטינים -- יש זכות לחיות בביטחון ובשלום."
  • מקור: ראיון עם אחמד נסף, 29 באפריל, 2004

ארצות הברית

• "היו זמנים, לעומת זאת, בהם פקידים רשמיים אמריקאים תיארו את מה שקורה במונחים גלויים יחסית; לפעמים בצורה ברורה למדי. אחד מהם שם את הדברים במילים האלו: "השטח של מרכז אמריקה מטה עד וכולל את מצר פנמה מהווה תחום השפעה לגיטימי עבור ארצות הברית [...] אנחנו אכן שולטים על הגורל של מרכז אמריקה, ואנחנו עושים זאת מהסיבה הפשוטה שהאינטרס הלאומי מכתיב באופן מוחלט כזה מסלול [...] אנחנו חייבים להחליט אם נסבול התערבות של כוח אחר כלשהו בעניינים של מרכז אמריקה. או שנתעקש על העמדה השולטת שלנו [...] עד עכשיו, מרכז אמריקה תמיד הבינה שממשלות בהן אנחנו מכירים ותומכים נשארות בשלטון, ואלה שאנחנו לא מכירים ותומכים בהן נופלות [...] ניקרגואה הפכה למקרה מבחן, קשה לראות איך נוכל להרשות לעצמנו להיות מובסים." זה מוכר למדי. ההבחנות הללו נעשו על ידי תת מזכיר המדינה רוברט אולדס ב-1927, והכוח החיצוני שהטריד אותו היה מקסיקו. [צחוק בקהל] מקסיקו בזמן ההוא היתה שלוחה רוסית. כבר לא נלחמנו בהונים ברפובליקה הדומיניקנית, כעת נלחמנו ברוסים בניקרגואה, ובפרט בשלוחה הרוסית מקסיקו. מקסיקו היתה אז שלוחה של הבולשביקים, לכן חיל הנחתים היה צריך להישלח, שוב פעם, והם ייסדו את סומוזה, וייסדו את המשמר הלאומי שהיה הבסיס לכוח האמריקאי ברחבי האזור, ולמעשה אחד הכוחות של תאגידי-הרצח היעילים ביותר שם במשך הרבה שנים. הם הרגו את סנדינו, הוא נהרג על ידי תחבולות מספר שנים אחרי כן, לוחם הגרילה. בעת שהנשיא קולידג' שלח את חיל הנחתים פנימה, הוא הכריז את ההכרזה הבאה: "מקסיקו עומדת לדין בפני העולם." מקסיקו עומדת לדין בפני העולם כשלוחה של ברית-המועצות כאשר אנחנו שולחים את חיל הנחתים לתוך ניקרגואה. עכשיו הדברים השתנו קצת, עכשיו זו ניקרגואה שמאיימת על מקסיקו כשלוחה רוסית, במקום מקסיקו שמאיימת על ניקרגואה כשלוחה רוסית. אבל שוב יש את אותה המסקנה, אתם יודעים, להרוג את הכושונים ואת הספיקים וכו'. זה נובע ולא משנה מי השלוחה עבור מי. וכל זה נחזר ונאמר בכל רגע של ההיסטוריה עם רצינות רבה ויראת כבוד וכו' כאילו שהיתה לזה משמעות כלשהי, כאילו שזו לא היתה פשוט איזושהי קומדיה שחורה."
  • מקור: נאום באוניברסיטת ברקלי על מדיניות ארה"ב במרכז אמריקה, 14 במאי, 1984
• "...מיד לאחר הסכמי ז'נבה של 1954 לגבי הסדר שלום עבור הודו-סין, שוושינגטון סירבה לקבל, המועצה לבטחון לאומי (NSC) קבעה בחשאי שאפילו במקרה של "חתרנות או התקוממות קומוניסטית מקומית שאיננה מהווה התקפה חמושה" (הדגש שלי) ארה"ב תשקול את השימוש בכוח צבאי, כולל התקפה על סין אם "יוסק שהיא המקור" של "החתרנות"; ה-NSC גם קראה להפוך את תאילנד ל-"נקודת המוקד של הפעולות החשאיות והפסיכולוגיות של ארה"ב בדרום-מזרח אסיה," תוך נטילת "פעולות חשאיות בקנה מידה גדול ויעיל" בכל הודו-סין, ובאופן כללי, לפעול בכוחניות כדי לערער את ההסכמים ואת מגילת האו"ם. הניסוח, שמדי שנה חזר על עצמו מילה במילה במסמכי התכנון, נבחר כדי להביע במפורש את הזכות של ארה"ב להפר את סעיף 51 של המגילה, שמתיר שימוש בכוח רק להגנה עצמית מיידית נגד "התקפה חמושה." ארה"ב הלכה והגדירה "מתקפה" ככוללת "לוחמה פוליטית, או חתרנות," מה שהשגריר באו"ם אדלי סטיבנסון קרא לו "מתקפה פנימית" בזמן שהוא הגן על ההסלמה של ג'.פ.ק. בדרום וייטנאם. התקפות אמריקאיות לפיכך נהפכו ל-"הגנה עצמית" נגד "מתקפה פנימית." כאשר ארה"ב הפציצה ערים לוביות ב-1986, ההצדקה הרשמית היתה "הגנה עצמית מפני מתקפה עתידית," סילוף מגוחך של המגילה שזכה לשבחים ממומחים משפטיים בעיתונות הארצית. הפלישה של ארה"ב לפנמה הוצדקה במועצת הביטחון על ידי פנייה לסעיף 51, אשר, השגריר האמריקאי פיקרינג הכריז, "מעניק את השימוש בכוח מזוין כדי להגן על מדינה, להגן על האינטרסים שלנו ועל האנשים שלנו," ומתיר לארה"ב לפלוש לפנמה כדי למנוע מ-"השטח שלה לשמש בסיס להברחת סמים לתוך ארצות הברית" -- רעיון מדהים עבור "מתקפה חמושה," שעבר בלי ביקורת. ביוני 1993, כאשר קלינטון שיגר מתקפת טילים על בגדד, שהרגה אזרחים, השגרירה באו"ם אולברייט פנתה לסעיף 51, כשהיא מסבירה שההפצצה היא "הגנה עצמית נגד מתקפה חמושה" -- דהיינו, נסיון לכאורה להתנקש בנשיא לשעבר בוש חודשיים קודם לכן. הטענה היתה מרשימה אפילו אם היו לארה"ב ראיות מהימנות למעורבות עירקית, אשר פקידים רשמיים הודו שאין להם. דוגמאות אלו ורבות אחרות מדגימות זלזול מרחיק לכת בשלטון החוק. ארה"ב תמיד הסתמכה על שלטון הכוח בעניינים בינלאומיים. החוק הבינלאומי, אמנות, בית-הדין הבינלאומי, בתי-דין לפשעי מלחמה, שיפוט מוסרי, וכו', מועלים באופן קבוע נגד אויבים, לעתים קרובות בצורה נכונה למדי."
  • מקור: PBS, ‏12 במרץ, 1998
• "הרשימה של המדינות שהצטרפו לקואליציה נגד הטרור היא מרשימה למדי. יש להן מאפיין משותף. הן בוודאי בין המדינות הטרוריסטיות המובילות בעולם. ומזדמן להן להיות מובלות על ידי אלופת העולם."
  • מקור: נאום שכותרתו "המלחמה החדשה נגד הטרור" ב-MIT, ‏18 באוקטובר, 2001
• "צריך לזכור, ארה"ב היא מדינה רבת-עוצמה, היא לא כמו לוב. אם לוב רוצה לבצע פעולות טרור, היא שוכרת את קרלוס התן או משהו כזה. ארה"ב שוכרת מדינות טרור."
  • מקור: נאום שכותרתו "מוסריות מעוותת" באוניברסיטת הרווארד, פברואר 2002
• "אני בוחר לחיות במקום שאני חושב שהוא הארץ האדירה ביותר בעולם, שמבצעת פעולות טרור נוראיות שהיא צריכה להפסיק לבצע."
  • מקור: עימות עם ביל בנט ב-CNN, ‏30 במאי, 2002
• "היפנים יכלו לקרוא את העיתונות האמריקאית, שהכילה דיון מנקר עיניים על איך שהפצצות אמריקאיות יכולות להשמיד את הגזע הנחות והאכזרי הזה על ידי שריפת הערים העשויות מעץ של יפן, והם ידעו שכלי טיס שיכולים להפציץ את יפן מפרל הרבור ומנילה יצאו מפס הייצור של בואינג, לכן הם "ידעו" שהיה איום רציני של השמדה, לא רק טרור. לכן, בהתאם ל-"דוקטרינת בוש", לה שותפים ג'ון קרי והאליטות באופן כללי, ליפן היתה זכות מלאה להפציץ את פרל הרבור ומנילה. למעשה, היה להם נימוק הרבה יותר משכנע מזה שנטען על ידי קולין פאואל וכו',: ש-"כוונות ויכולת" מספיקות כדי לאפשר לארה"ב לתקוף מדינה אחרת, ובכך לבצע את ה-"פשע העליון" של נירנברג, שכולל בתוכו את כל הרוע שבה אחריו - הפשע שעבורו כל משתתף, כגון שר החוץ הגרמני, ניתלו. ב-1945 ארה"ב לא היתה מוכנה לסבול עקרונות שיצדיקו את המתקפה על פרל הרבור. היום, היא מתעקשת על עקרונות שמתירים חופש הרבה יותר נרחב לנקיטה באלימות ותוקפנות, אם כי כמובן יש הסתייגות, בדרך כלל מובלעת, אבל לעתים נאמרת מפורשות על ידי הפרשנים היותר כנים, כמו הנרי קיסינג'ר. הוא מסכים עם הדוקטרינה, אבל מוסיף שאסור שהיא תהיה "כלל-עולמית": הזכות לבצע את הפשע העליון אשר עליו מנהיגים נאצים ניתלו חייבת להישמר לארצות הברית, ואולי למדינות החסות שלה."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏23 באוקטובר, 2004 (תגובת המשך)
• "...אני חושב שהשאלה הבסיסית שאתה שואל היא טובה: אם אנחנו נפסיק להכות אנשים על הראש עם אלות, האם בהכרח נובע מכך שמישהו אחר ייקח את התפקיד הזה, או האם יש אפשרויות אחרות? ובכן כן, יש אפשרויות אחרות. לדוגמה, האפשרויות המועדפות על ידי הרוב המכריע של האוכלוסיה בארצות הברית. הזכרתי חלק אחד מזה: לתת לאו"ם לתפקד. האו"ם הוא לא מושלם, הרבה מאוד דברים לא בסדר איתו, בדיוק כמו שההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם היא לא מושלמת... אבל צעד אחד יהיה לחלוק מעט כבוד ל-"דעה ההגונה של המין האנושי", אם לצטט את המחבר המפורסם, ולתת למוסדות בינלאומיים לתפקד כדי להפחית את הסבירות שכל אחד ישתמש בכוח..."
  • מקור: נאום שכותרתו "הרעיון של כלל-עולמיות בבלשנות ובזכויות האדם" ב-MIT, ‏15 במרץ, 2005
• "איך ייתכן שמנהיגי ארה"ב יפעלו לקידום דמוקרטיה מתוך עיקרון? הם מתנגדים לדמוקרטיה בתוך ארה"ב, מסיבות ברורות [...] לדוגמה, הפערים החדים בין דעת הקהל לתוכניות שהם מיישמים. לפעמים השנאה מהקרביים לדמוקרטיה נעשת כה דרמטית כך שדרוש כשרון אמיתי כדי לפספס זאת, כמו בפארסה על אירופה הישנה-חדשה בשנים האחרונות. ההבדל הוא מאוד ברור: אירופה הישנה, הבחורים הרעים שצריך לגנות, הם ממשלות שלקחו את אותה העמדה כמו רוב גדול של האוכלוסיה שלהן; אירופה החדשה, התקווה הגדולה עבור הדמוקרטיה, הן הממשלות שדחו רוב גדול עוד יותר של האוכלוסיה שלהן, וקיבלו את ההוראות שלהן מקרופורד טקסס. היתה דרושה משמעת מאוד מרשימה כדי לפספס את זה, ועוד יותר מכך, כדי לזהות את פול וולפוביץ בתור "איש העקרונות הראשי" אשר ה-"כמיהה שלו לדמוקרטיה" מביאה אותך לדמעות -- כפי שהודגם, למשל, על ידי האופן הממורמר בו הוא גינה את הצבא הטורקי ב-2003 על כך שהוא לא אילץ את הממשלה לדחות את הרצון של 95% מהאוכלוסיה ולציית להוראות מוושינגטון."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏23 במאי, 2005
• "יש באופן בסיסי שני עקרונות שמנחים את המדיניות של ממשל בוש: למלא בדולרים את הכיסים של החברים העשירים שלהם, ולהגדיל את השליטה שלהם על העולם. כמעט הכל נובע מכך. אם במקרה יוצא שאתה מפוצץ את העולם, ובכן, זה עסק של מישהו אחר. דברים קורים, כפי שרמספלד אמר."
  • מקור: ראיון עם Geov Parrish,‏ 23 בדצמבר, 2005

על שחיתות

• "לעניות דעתי, קנדי היה כנראה הנשיא המסוכן ביותר שהיה לנו. [מחיאות כפיים] היתה שם נטייה ממש מסוכנת ומאצ'ואיסטית, שהיתה פחות או יותר קנאית. הרבה מזה מופיע כעת בסיקור של משבר הטילים בקובה, וזה מגלה למדי. זה נראה אפילו יותר גרוע מקודם לכן. והרבה מאוד מהנכונות הזאת להביא את העולם לחורבן מוחלט נראית כמו עניין של שמירה על התדמית המאצ'ואיסטית שלך. ובכן, דברים מסוג זה הם ממש מסוכנים. עדיף בהרבה -- המנהיגים הפוליטיים הטובים ביותר הם אלה שהם עצלנים ומושחתים. אלה שמעוניינים בכוח - הם המסוכנים. אז אלה שרק רוצים לראות טלויזיה ולישון וכו', הם לא בעיה גדולה. צריך לומר את אותו הדבר על שחיתות. שחיתות היא סימן מאוד חיובי בשלטון. תמיד צריכים להיות בעד שחיתות. אם אנשים מתעניינים רק בלהעשיר את עצמם או ביחסי-מין או משהו כזה, אז הם לא מתעניינים בכוח. והדבר הכי מסוכן הוא האנשים שרוצים כוח. זה מה שקנדי היה, אני חושב. יתר על כן, לשחיתות יש נטייה להיחשף מסיבות די פשוטות. כאשר ישנם אנשים מושחתים, הם בדרך כלל שודדים אנשים עשירים אחרים. לכן הם יחסמו אנשים, וכאשר השחיתות נחשפת זה מחליש את בעלי הכוח. ולכן זאת אחת הדרכים שאתה יכול להגן על עצמך. אותו הדבר נכון לגבי האוונגליסטים. אם היו לנו אוונגליסטים שבאמת מעוניינים בכוח, היינו בצרות. אם כל מה שהם רוצים זה קדילאקים בצבע זהב ויחסי-מין וכו', זאת לא בעיה גדולה. זה טוב."
  • מקור: נאום שכותרתו "אשליות נחוצות" ב-MIT, ‏10 במאי, 1989
• "אם היטלר היה נוכל... אנחנו מאוד ברי-מזל בארצות הברית, מעולם לא היה לנו מנהיג כריזמטי שלא היה גנגסטר. כל אחד מהם היה בריון, או שודד, או משהו כזה. וזה בסדר גמור, ככה הם לא גורמים הרבה צרות. אם יש מישהו שמתנהג בכנות, כמו היטלר, אז אתה בצרות - הם רוצים רק כוח."
  • מקור: ראיון עם מת'יו רוטשילד, 1997
• "האימפריה העות'מאנית היתה עסק מכוער, אבל היה להם את הרעיון הנכון. השליטים של טורקיה היו למרבה המזל כה מושחתים, כך שהם די עזבו את האנשים לנפשם -- הם היו בעיקר מעוניינים בלשדוד אותם -- והם עזבו את האנשים בשקט לנהל את ענייניהם, ואת השטחים שלהם ואת הקהילות שלהם עם הרבה הגדרה עצמית מקומית."
  • מקור: נאום שכותרתו "אפשרויות לשלום במזרח התיכון" באוניברסיטה של טולדו, אוהיו, 4 במרץ, 2001

פרשת ווטרגייט

• "אם ננסה לשמור על איזון, החשיפות של החודשים האחרונים יהיו מקבילות לתגלית שהמנהלים של רצח בע"מ גם רימו לגבי הכנסות המס שלהם. זה ראוי לגינוי, ללא ספק, אבל לא ממש הנקודה העיקרית."
  • מקור: New York Review of Books, ‏20 בספטמבר, 1973
• "כך שבמונחים של כל הזוועות המחרידות שממשל ניקסון הוציא לפועל, ווטרגייט זה לא משהו שאפילו שווה לצחוק עליו. זה היה עניין חסר חשיבות. ווטרגייט זו דוגמה מאוד ברורה למה שקורה למשרתים כאשר הם שוכחים את התפקיד שלהם ומנסים להתעסק עם האנשים שהם הבעלים של המקום: הם מהר מאוד מוחזרים לקופסה שלהם, ומישהו אחר נוטל פיקוד. לא היה אפשר לבקש המחשה יותר טובה מזו -- וזה אפילו יותר דרמטי בגלל שהחשיפה הגדולה הזאת אמורה להדגים איזו עיתונות חופשית וביקורתית יש לנו. מה שווטרגייט באמת מראה זה איזו עיתונות כנועה וצייתנית יש לנו, כפי שההשוואות לקואינטלפרו וקמבודיה מדגימות מאוד בברור."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002

על חופש הביטוי

• "אין למנוע מאנשים ללמד ולערוך מחקר אפילו אם ממש באותו הזמן זה משמש כדי לרצוח ולהשמיד. [...] הסטודנטים הרדיקלים ואני ביקשנו להשאיר את המעבדות בקמפוס, תחת העיקרון שמה שבמילא מתבצע צריך להיות גלוי, כדי שאנשים ידעו מה קורה ויפעלו בהתאם."
  • מקור: מתוך Noam Chomsky: A Life of Dissent, לגבי 1969
• "אם אתה מאמין בחופש הביטוי, אתה מאמין בחופש הביטוי עבור דעות שלא מוצאות חן בעינך. גבלס היה בעד חופש הביטוי עבור דעות שמצאו חן בעיניו. וכך גם סטלין. אם אתה בעד חופש הביטוי, זה אומר שאתה בעד חופש הביטוי בדיוק עבור הדעות שאתה מתעב."
  • מקור: מתוך Manufacturing Consent: Noam Chomsky and the Media, ‏1992
• "חשוב מאוד לשמר את חופש הביטוי, ולא לתת למדינה את הרשות לקבוע מה יאמר או לא יאמר. לפעמים זה מתנגש עם הזכות לפרטיות או הזכות להגנה מפני אלימות מילולית או אלימות מסוגים אחרים. כאשר מוענקת למדינה הרשות למנוע ביטוי (כתיבה, שירים, וכו') בטענה שהוא עלול לגרום נזק, אנחנו נמצאים על מדרון מאוד מסוכן. זו הסיבה שבית-המשפט העליון, ב-1969, הגיע סוף סוף לרמת ההגנה עבור ביטוי שהוצעה בתקופת הנאורות (ואני מאמין שהיא ייחודית לארה"ב): ביטוי הוא מוגן עד לנקודה בה הוא נהיה חלק מעבירה פלילית שעומדת להתרחש בקרוב. אז אם אתה ואני נכנסים לחנות כדי לשדוד אותה, לך יש אקדח, ואני אומר "תירה," זה לא ביטוי מוגן. מהו הגבול? אלו שאלות מאוד עדינות, והתחושה האישית שלי היא שעדיף לטעות על הצד שמגביל את הכוח של המדינה, בתור עיקרון כללי."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏7 באוגוסט, 2005

על שינוי חברתי

• "לא פחות מוליך שולל הוא הקריאה ל-'מהפכה,' בזמן שבו אפילו הנבטים של מוסדות חדשים לא קיימים, לא כל שכן התודעה המוסרית והפוליטית שיכולה להוביל לשינוי יסודי בחיי החברה. אם תהיה 'מהפכה' באמריקה היום, היא ללא ספק תהיה תזוזה לעבר זן מסוים של פשיזם. אנחנו צריכים להישמר מפני רטוריקה מהפכנית מהסוג שהיה מביא את קרל מרקס לשרוף כליל את המוזיאון הבריטי פשוט בגלל שהוא היה חלק מחברה מדכאת. זה יהיה נפשע להעלים עין מהפגמים הרציניים והליקויים במוסדות שלנו, או שלא לנצל את המידה הניכרת של החופש שרובנו נהנים ממנו, מתוך המסגרת של המוסדות הפגומים הללו, כדי לשנות אותם או אפילו להחליף אותם בסדר חברתי טוב יותר. מי ששם קצת לב להיסטוריה לא יופתע אם אלה שזועקים הכי בקולניות שעלינו לנפץ ולהרוס מתגלים מאוחר יותר בין המנהלים של איזושהי מערכת חדשה של דיכוי."
  • מקור: American Power and the New Mandarins, ‏1969
• "אם היית שואל את סבתא שלי האם היא נמצאת תחת דיכוי, היא כנראה לא היתה מבינה על מה אתה מדבר; אלה החיים. אם היית שואל את אימא שלי, היית מוצא שהיא ממורמרת, אבל מקבלת את זה, כדרך מהחיים. אם תשאל את הבנות שלי, הן יגידו לך לעוף מכאן. זה משקף ניצחונות שהושגו בקושי רב למען חופש."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏26 בדצמבר, 2004

על סוכנויות מודיעין

• "אם אי פעם תסתכלו בתיק ה-FBI שלכם, תגלו שסוכנויות מודיעין באופן כללי הן מאוד לא מוכשרות. זו אחת הסיבות שיש כל כך הרבה כישלונות מודיעיניים. הם פשוט אף פעם לא עושים כלום כמו שצריך, מכל מיני סיבות. חלק מזה הוא בגלל המידע שהם מקבלים. המידע שהם מקבלים מגיע מאנשים בעלי עקרונות קנאיים, בצורה אופיינית, שתמיד מבינים שלא כהלכה את הדברים בדרך המשוגעת שלהם. אם תסתכלו בתיק FBI, נאמר, על עצמכם, שם אתם יודעים מהן העובדות, אתם תראו שלמידע יש קשר מסוים לעובדות, אפשר להבין על מה הם מדברים, אבל כאשר זה עובר דרך האדיקות הרעיונית של סוכנויות המודיעין, תמיד יש עיוותים מוזרים."
  • מקור: דיון עם פעילים בקהילה, 10 בפברואר, 1989
• "חוסר היכולת של סוכנויות מודיעין הוא אגדי. כל אחת מהן שיש לנו תיעוד כלשהו שלה, אם זו ה-CIA, המוסד הישראלי, ה-M-6 הבריטי או איך שקוראים להם, הן פשוט טעות אחרי טעות... חלק מהן כמעט אי אפשר לדמיין. [...] ניקח פשוט את וייטנאם. זו היתה הסוגיה הראשית בענייני החוץ של אמריקה במשך, אתם יודעים, 30 שנה. ויש לנו תיעוד מודיעיני, תיעוד מודיעיני מאוד יוצא דופן, בגלל שהוא לא הותר לפרסום על ידי הממשלה, הוא נגנב מהם. לכן זה כמו ללכוד ארכיונים של האויב. אלה הם מסמכי הפנטגון. זהו תיעוד של 25 שנה של רמה גבוהה של מודיעין, מודיעין גולמי, DIA, CIA, המון סוגים, מודיעין של משרד החוץ. הרבה מזה נמצא שם, ומאוד מסקרן להסתכל על זה. למעשה, לדעתי התגלית המעניינת ביותר במסמכי הפנטגון היא מעל לכל תיעוד המודיעין. הנה בערך מה שקרה, אם אתם מעוניינים סקרתי את זה בפרוטרוט בדפוס, אבל הנה הסיפור העיקרי. בסוף שנות ה-40, ארצות הברית לא היתה ממש בטוחה באיזה צד לתמוך. כך זה היה לגבי אינדונזיה, כך זה היה לגבי וייטנאם. אתם יודעים, האם לתמוך בכוח הקולוניאלי שמנסה לכבוש מחדש את האזור, או לתמוך בממשלה מקומית ואז להשתלט עליהם, זאת היתה השאלה שלהם. [צחוק בקהל] והם קיבלו החלטות שונות במקומות שונים. במקרה של הודו-סין, מסיבה זו או אחרת, הם החליטו בנקודה מסוימת לתמוך בצרפת, בכיבוש מחדש שלה של הודו-סין. ובכן, בנקודה הזאת, בעיקרו של עניין פקודות יצאו אל קהילות המודיעין האמריקאיות, CIA ואחרות, להדגים את מה שנדרש. מה שנדרש כדי להצדיק תמיכה בצרפת היה שהו-צ'י מין והוייט מין הם סוכנים או של הרוסים או של הסינים, לא ממש משנה, אלה או אלה. אבל הם מוכרחים להיות סוכנים של הקנוניה הקומוניסטית הבינלאומית. אוקיי, זה יצדיק תמיכה בכיבוש צרפתי מחודש. כולם ידעו שזה לא נכון, אבל זה נדרש כמובן מאליו מסיבות דוקטרינריות כדי לתמוך בצרפת ובכיבוש המחודש שלה. אוקיי, אז מגיעה סצנה של אופרה קומית, במשך בערך 3 שנים, בה המודיעין האמריקאי מנסה להוכיח את מה שנחוץ, שהו-צ'י מין והוייט מין הם סוכנים של הקנוניה הקומוניסטית הבינלאומית. והם ניסו, וניסו, או סין או רוסיה, לא היה אכפת להם, הכל הולך. הם לא הצליחו לעשות את זה, הם לא יכלו למצוא כלום. הם היו חוזרים, לפעמים הם היו אומרים, 'ובכן אנחנו חושבים שמצאנו עותק של פראבדה בנציגות בבנגקוק', או משהו כזה. אבל לבסוף המודיעין הגיע למסקנה, תראו, זה מאוד מוזר, אבל זהו המקום היחיד בדרום-מזרח אסיה בו לתנועה לאומנית אין כלל קשרים עם סין או רוסיה. אוקיי, מה היתה המסקנה? המסקנה של מחלקת המדינה היתה, אוקיי, זה מוכיח שהם סוכנים של הקנוניה הקומוניסטית הבינלאומית. הו-צ'י מין הוא עבד כל כך נאמן של, תיבחרו, מאו או סטלין, שהוא בכלל לא צריך פקודות. [צחוק בקהל] הוא פשוט עושה זאת באופן אוטומטי, כך שאפילו לא צריך קשרים. מהנקודה הזו והלאה, המודיעין האמריקאי מעולם לא חקר את השאלה האם הצפון וייטנאמים, הוייטנאמים אבל זה מה שהם היו, פועלים בהתאם לאינטרס הלאומי שלהם. הנושא היה בלתי ניתן לדיון. למעשה, ב-25 שנה האלו של תיעוד, מסתבר שיש מסמך צוות יחיד, שמעולם לא הוגש אפילו, שמעלה את האפשרות שהו-צ'י מין והוייט מין מתעניינים באינטרסים הלאומיים שלהם ולא פועלים כסוכנים של הקנוניה הקומוניסטית הבינלאומית. ובכן, אתם יודעים, כל אחד שהראש שלו מוברג כמו שצריך ידע שהם פועלים בהתאם לאינטרסים הלאומיים שלהם, אבל המודיעין האמריקאי לא יכל לשקול את האפשרות הזאת בגלל שזה היה לא קביל מבחינה דוקטרינרית. זה מאוד דומה למה שהתרחש בעולם האקדמי, אני צריך לומר. ואי אפשר לדמיין מקרה יותר דרמתי, אני לא יודע איך לקרוא לזה, חוסר היכולת או לא חשוב מה, שליטה דוקטרינרית. וזה קורה כל הזמן. ניקח, נניח, את המוסד הישראלי, שיש לו מוניטין של תובנות מדהימות וכו'. ישראל פלשה ללבנון ב-1982 מתוך כוונה לחסל את הלאומניות הפלסטינית החילונית, זה היה היעד, ביסודו של דבר זו היתה התקפה על אש"ף. אוקיי, מה הם השיגו? ובכן, הם קיבלו בסוף תנועה איסלמית פונדמנטליסטית שגירשה אותם מלבנון, חיזבאללה. התבוסה העיקרית של ישראל, הם גורשו מלבנון על ידי תנועת התנגדות שהיא ביסודה איסלמית פונדמנטליסטית. אוקיי, הם אכן חיסלו את אש"ף החילוני ובמקום מה שהם קיבלו זו תנועה איסלמית פונדמנטליסטית שהם לא יכולים להשתלט עליה, שגירשה אותם מרוב לבנון. מה הם עשו לאחר מכן? הם עשו בדיוק את אותו הדבר בגדה המערבית. הם עירערו את אש"ף החילוני וקיבלו בסוף את החמס בידיים שלהם, עליו הם לא מצליחים להשתלט. והם לא מבינים את זה, הם חוזרים ועושים את אותה הטעות שוב שוב. זה פשוט מתוך אדיקות רעיונית. ואני חושב שמוצאים את זה בכל מקום בו מסתכלים על פעילויות מודיעיניות."
  • מקור: נאום שכותרתו "ריבונות וסדר עולמי" באוניברסיטת המדינה של קנזס, 20 בספטמבר, 1999

על סמים

• "מישהו יכול לשאול למה טבק הוא חוקי ומריחואנה לא. ניתן להציע תשובה אפשרית בהתאם לטבע של היבול. מריחואנה ניתן לגדל כמעט בכל מקום, ללא הרבה קושי. היא עלולה לא להיות ניתנת לשיווק בקלות על ידי תאגידים גדולים. טבק זה סיפור אחר לגמרי."
  • מקור: Deterring Democracy, ‏1992
• "אשר לסמים, הרושם שלי הוא שההשפעה שלהם היא שלילית כמעט לחלוטין, פשוט בהסרת אנשים ממאבק בעל משמעות ומהתקשרות. רק לפני כמה ימים ישבתי באולפן רדיו וחיכיתי להקמת קשר בלוויין לחו"ל. הטכנאים הכינו ראיונות עם בוב דילן בערך מ-1966-7 או משהו כזה (על פי ההתייחסויות), ואני הקשבתי (מעולם לא שמעתי אותו מדבר קודם לכן - אם אפשר לקרוא לזה דיבור). הוא נשמע כזה מסומם כך שהוא בקושי היה עקבי, אבל המסר עבר בצורה ברורה מספיק דרך הערפל. הוא חזר שוב ושוב על כך שהוא היה בכל העניין הזה של המחאה, הבין שזה שטויות, והדבר החשוב היחיד הוא לחיות את החיים שלו באושר וחופשיות, ולא "לדחוף את האף לחיים של אנשים אחרים" על ידי פעולות למען זכויות האזרח והאדם, קץ למלחמות ולעוני, וכו'. הוא נשאל מה הוא חושב על "התנועה לחופש הביטוי" בברקלי וענה שהוא לא מבין את זה. הוא אמר משהו כמו: "יש לי חופש ביטוי, אני יכול לעשות מה שאני רוצה, לכן אין לזה שום קשר אליי. נקודה." אם מכונת יחסי-הציבור הקפיטליסטית [מונח לקוח מהשאלה] היתה רוצה להמציא מישהו למען המטרות שלהם, הם לא היו יכולים לעשות בחירה טובה יותר."
  • מקור: תשובה (באמצעות דואר אלקטרוני) לדאגלס ליין, יוני 1994
• "בתור המדינה החזקה ביותר, ארה"ב קובעת חוקים לעצמה, תוך שימוש בכוח ובלוחמה כלכלית לפי שיקול דעתה. היא גם מאיימת בסנקציות נגד מדינות שלא מצייתות למושגים הגמישים בצורה נוחה של "סחר חופשי." במקרה חשוב אחד, וושינגטון הפעילה איומים כאלו ביעילות רבה (ועם אישור של GATT) כדי לאלץ שווקים אסייתים להיפתח ליצוא ופרסום של טבק אמריקאי, שכוון בעיקר אל השווקים ההולכים וגדלים של נשים וילדים. משרד החקלאות האמריקאי סיפק מענקים לחברות טבק לעודד עישון מעבר לים. מדינות אסייתיות ניסו לנהל מסע פרסום נגד עישון, אבל הן נמחצו על ידי הפלאים של השוק, שתוגברו על ידי הכוח המדיני של ארה"ב דרך האיום בסנקציות. פיליפ מוריס, באמצעות תקציב פרסום וקידום מכירות של כמעט 9 ביליון דולר ב-1992, הפכה למפרסמת הגדולה ביותר בסין. התוצאה של איומים בסנקציות בסגנון רייגן היתה גידול חד למדי בפרסום וקידום מכירות של עישון סיגריות (במיוחד סוגים אמריקאים) ביפן, טייוואן, ודרום-קוריאה, ביחד עם הגידול בשימוש בחומרים הקטלניים הללו. בדרום-קוריאה, לדוגמה, קצב הגידול עבור עישון יותר משולש כאשר השווקים לסמים הקטלניים של ארה"ב נפתחו ב-1988. ממשל בוש הרחיב את האיומים לתאילנד, בדיוק באותו הזמן בו "המלחמה בסמים" הוכרזה; התקשורת היתה אדיבה מספיק כדי להעלים עין מצירוף המקרים, ואפילו הדחיקה את הגינויים הזועמים של משרד המנתח הכללי המאוד שמרני. האפידמיולוג מאוניברסיטת אוקספורד ריצ'רד פטו מעריך שמבין הילדים הסינים מתחת לגיל 20 היום, 50 מליון ימותו ממחלות הקשורות לסיגריות, הישג שמדורג גבוה אפילו בקני מידה של המאה ה-20."
  • מקור: מתוך טוני אוונס (עורך), Human Rights Fifty Years on: A Reappraisal,‏ 1997
• "אם נסתכל על ההיסטוריה של מה שנקרא ה-CIA, שזה אומר הבית הלבן האמריקאי, המלחמות הסודיות שלו, לוחמה חשאית, שובל ייצור הסמים פשוט הולך בעקבותיו. זה התחיל בצרפת אחרי מלחמת העולם השניה כאשר ארצות הברית ביסודו של דבר ניסתה להקים מחדש את הסדר החברתי המסורתי, לשקם משתפי פעולה פשיסטיים, להשמיד את המחתרת ולחסל את האיגודים וכו'. הדבר הראשון שהם עשו היה להקים מחדש את המאפיה, בתור שוברי שביתות או בשביל שירותים מועילים אחרים. והמאפיה לא עושה זאת בשביל ההנאה, לכן היתה עסקת חליפין: למעשה, הם איפשרו להם להקים מחדש את מערכת ייצור ההרואין, שחוסלה על ידי הפשיסטים. הפשיסטים נטו לנהל ספינה הדוקה למדי; הם לא רצו שום תחרות, לכן הם השמידו את המאפיה. אבל ארה"ב הקימה אותה מחדש, תחילה בדרום איטליה, ואז בדרום צרפת עם המאפיה הקורסיקנית. משם מגיע הקשר הצרפתי המפורסם. זה היה מרכז ההרואין הראשי במשך שנים רבות. לאחר מכן, פעולות הטרור של ארה"ב עברו לדרום-מזרח אסיה. אם אתה רוצה לבצע פעולות טרור, אתה צריך אנשים מקומיים שיעשו את זה בשבילך, ואתה גם צריך כסף סודי כדי לשלם להם בשביל זה, כסף חשאי וסמוי. ובכן, אם אתה צריך לשכור בריונים ורוצחים עם כסף סודי, אין הרבה אפשרויות. אחת מהן היא קשר הסמים. מה שמכונה משולש הזהב בין בורמה, לאוס, ותאילנד הפך לאזור גדול של ייצור סמים בעזרתה של ארצות הברית, כחלק מהמלחמות הסודיות נגד האוכלוסיות הללו."
  • מקור: ראיון עם ג'ון ויט ב-High Times, אפריל 1998
• "החזקת חומר לא צריכה להיחשב כפשע, בגלל שעד כה זה חסר קורבן. אם אתה רוצה לדבר על הפצת חומרים שהם קטלניים, כן, זה צריך להיות מועלה לדיון, אבל אז, בוא נהיה רציניים. טבק הוא הרבה מעבר לכל דבר אחר. אלכוהול הוא שני. סמים קשים הם הרחק בתחתית, ויתרה מזאת לרוב השימוש בסמים, למרות שהוא מאוד מזיק למשתמש, יש מעט מאוד השפעה חברתית. הפשעים שקשורים לסמים קשים הם ברובם תוצאה של קרימינליזציה. [שאלה: אז צריך לרדוף אחרי האנשים שמייצרים סיגריות?] אם העיקרון הוא, בואו לא נגרום לחומרים קטלניים לצאת לציבור, הדבר הראשון שנטפל בו הוא טבק, הדבר הבא שנטפל בו הוא אלכוהול, הרחק למטה ברשימה נגיע לקוקאין, ואיפשהו למטה במקום בלתי נראה נגיע למריחואנה. [שאלה: הרבה יותר אלימות נגרמת ממישהו שמסניף קצת קוקאין?] לא, היא לא. היא נגרמת מרכישת קוקאין וממכירת קוקאין, אבל זה בגלל שזה לא חוקי. זה בגלל הקרימינליזציה, לא בגלל ההשפעה. יש מחקרים טובים של זה. טבק אמנם לא גורם לאלימות, אבל אלכוהול בבירור כן. ישנם הרבה יותר מקרי המוות שקשורים לאלכוהול מאשר מקרי המוות שקשורים לסמים קשים, אם נפריד, במקרה של הסמים הקשים, את מקרי המוות שהם תוצאה של קרימינליזציה. אז נכון, כאשר ישנן כנופיות סמים וסוחרים שנלחמים על תחומים וכו', אז יהיה הרבה הרג. בדיוק כמו כאשר אל קפונה ניהל את שיקגו. אבל זו תוצאה של הקרימינליזציה, לא של הסמים. מה שסמים נוטים לעשות זה להפוך אנשים לפסיביים. אלכוהול מצד שני הופך אותם לאלימים. ישנם מחקרים מקיפים לגבי זה בספרות המקצועית לגבי פשיעה, ואתה יכול להסתכל על התוצאות. התוצאה הבסיסית היא שמקרי מוות שקשורים לטבק הם מעל ומעבר לכל דבר אחר, פשוט בסדר גודל אחר. בנוסף הם לא רק למשתמש, הם גם לכל האחרים. כך שישנם הרבה יותר מקרי מוות מעישון פסיבי בלבד מאשר מקרי מוות שקשורים לסמים. בנוסף הם עוברים לדור הבא. אלכוהול הוא ההורג השני בגודלו, והוא הורג לא רק אנשים שמשתמשים בו, שזה מספיק גרוע, אלא גם אחרים, בגלל הקשר שלו לאלימות. הבאים בתור הם דברים כמו סמים קשים, והם לעתים נדירות מזיקים לאחרים, הם מזיקים למשתמש. כאשר מגיעים למריחואנה, בפעם האחרונה שבדקתי היו בערך 60 מיליון משתמשים, ואפילו לא מקרה ידוע אחד של מנת-יתר. אני מתכוון, זה לא טוב בשבילך, ללא ספק, אבל זה כנראה ברמה של קפה. ולמעשה שימו לב שמעולם לא היתה סיבה רפואית להוציא את המריחואנה מחוץ לחוק. אני עברתי על ההיסטוריה של זה אם אתם מעוניינים, אני לא יודע אם אתם רוצים שאני אסקור את זה, אבל זו היסטוריה מעניינת. באופן מאוד שכיח חומרים מוצאים מחוץ לחוק בגלל שהם מקושרים עם מה שנקרא המעמדות המסוכנים, אתם יודעים, אנשים עניים, או אנשים עובדים. אז לדוגמה באנגליה במאה ה-19, היתה תקופה בה ג'ין היה מחוץ לחוק אבל וויסקי לא, בגלל שג'ין הוא מה שאנשים עניים שותים. זה קצת כמו העונשים על קראק ואבקות. בשלבים המוקדמים של האיסור על מכירת משקאות חריפים בארצות הברית, אחת המטרות היתה עובדים זרים, הברנשים האלו שמסתובבים במסבאות בניו יורק, צריך לרדוף אחריהם. האנשים העשירים בצפון ניו יורק, הם ישתו לא משנה מה, אתם יודעים, הם רוצים לחזור הביתה אחרי העבודה, הם ישתו. אבל, לרדוף אחרי הברנשים ההם. מה לגבי מריחואנה? מריחואנה הובאה על ידי מקסיקנים, והקרימינליזציה הראשונה של מריחואנה היתה בדרום-המערב, במדינות. זה היה בניו מקסיקו, אחר כך יוטה, וכו', וזה כוון במיוחד נגד מקסיקנים. היא לא הוצאה מחוץ לחוק בארצות הברית עד מעט אחרי שהאיסור על מכירת משקאות חריפים הסתיים. אחרי שהוא הסתיים, היתה לנו את הלשכה לסמים הענקית הזאת, והיא היתה צריכה לעשות משהו. אז הם גילו, אתם יודעים, שמריחואנה הולכת לעשות לך כל מיני דברים איומים. העדות בסנאט לגבי זה היא מהממת. היה להם אכן נציג של הארגון הרפואי האמריקאי, שאמר שאין להם ראיות רפואיות לגבי זה. הוא הושתק, גונה, אתם יודעים, להיפטר ממנו תיכף ומיד. ואז הם מצאו מישהו אחר, זה נכון מילולית, הם מצאו פרמקולוג, מישהו שמלמד באוניברסיטת טמפל, שערך ניסויים במריחואנה וכלבים. העדות היא מצחיקה ביותר, אתם ממש צריכים לקרוא אותה. הם הביאו את האיש הזה והוא העיד שכאשר הוא נתן מריחואנה לכלבים, הם השתגעו, אתם יודעים, הם התחילו לעשות כל מיני דברים. ואז איזה סנטור או מישהו שאל אותו, זה מזיכרון, אז זה כנראה קצת לא מדויק, אבל משהו כזה, זה בשנות ה-30. הם שאלו את האיש, ובכן האם אי פעם ניסית מריחואנה על בני אדם? אז הוא אמר, כן, הוא ניסה את זה על עצמו. והוא אמר, ובכן, מה קרה? הוא אמר, הפכתי לנשר, התחלתי לעוף ברחבי החדר. אז הם, אוי אלוהים, החומר הזה הוא נורא ואיום, הוא הופך אנשים למשוגעים. וזה הוצהר על ידי הקונגרס שמריחואנה הופכת אנשים למשוגעים. אבל אז משהו קרה. הסתבר שפרקליטים, סנגורים, הבינו את הרעיון, אוקיי, אני יכול להשתמש בזה כהגנה בטענה לאי-שפיות. אז אם מישהו הרג 3 שוטרים, הפרקליט שלו יאמר, ובכן, אתם יודעים, הוא לקח מריחואנה קודם ולכן הוא לא היה שפוי, לכן לא ניתן לעשות כלום. ואנשים התחמקו מאישומים, כמו הרג שוטרים, בטענה שהם לקחו מריחואנה. לכן פתאום התגלה שמריחואנה לא הופכת אותך למשוגע. הקונגרס החליט, סליחה, זה לא הופך אותך למשוגע, כי אנחנו רוצים למחוק את זה. הרעיון הבא היה, מריחואנה היא סם כניסה, היא הסם שאתה לוקח ואז ממשיך למשהו אחר. ובכן, מעולם לא היו הוכחות כלשהן לכך, אבל כך הוחלט. ואז בתחילת שנות ה-50, משהו אחר קרה, מריחואנה מיובאת הנה על ידי סינים קומוניסטים כדי להרעיל את האוכלוסייה האמריקאית ולהשמיד אותנו. ולכן אנחנו צריכים לעצור את המריחואנה. וזה ממשיך בערך באופן הזה. למעשה, שיא השימוש במריחואנה היה כפי שאמרתי, בשנות ה-70, אבל אלה היו ילדים עשירים, אז אותם לא משליכים לכלא. ואז זה הוצא ברצינות מחוץ לחוק, אתם יודעים, ממש להשליך אנשים לכלא על זה, כאשר אלה הם אנשים עניים."
  • מקור: שיחה עם חברי איגוד מקצועי, 2 בפברואר, 1999
• "ישנה אבקה לבנה אחת שידועה כהרבה יותר קטלנית מכל אחרות, היא נקראת סוכר. אם נסתכל על ההיסטוריה של אימפריאליזם, הרבה ממנה קשורה לזה. הרבה מהכיבוש האימפריאליסטי, נניח באיים הקאריביים, יצר מעין רשת... האיים הקאריביים במאה ה-18 היו יצרנים של סמים קלים: סוכר, רום, טבק, שוקולד. וכדי לעשות את זה, הם היו צריכים לשעבד אפריקנים, וזה נעשה במידה רבה כדי לשכך אנשים עובדים באנגליה שהובלו למצב של תנאים נוראיים בשל תחילת המהפכה התעשייתית. זאת הסיבה שכל כך הרבה מלחמות התרחשו בסביבת האיים הקאריביים."
  • מקור: נאום באוניברסיטת יוסטון, טקסס, 18 באוקטובר, 2002

על ספורט

• "...דבר נוסף שלפעמים מוצאים בתרבויות שלא יודעות קרוא וכתוב הוא פיתוח של מערכות לשוניות יוצאות מהכלל: לעתים קרובות יש תחכום אדיר לגבי השפה, ואנשים משחקים בכל מיני משחקים עם השפה. כך שיש טקסי בגרות בהם אנשים שעוברים את אותה תקופת החניכה מפתחים שפה משל עצמם, שהיא בדרך כלל איזשהו שינוי של השפה הממשית, אבל עם פעולות שכליות מורכבות למדי שמבדילות אותה -- ואז היא שלהם לשארית החיים שלהם, ולא בשביל אנשים אחרים. ומה שכל הדברים האלו מראים הוא שאנשים פשוט מעוניינים להשתמש בתבונה שלהם איכשהו, ואם אין לך הרבה טכנולוגיה וכו', אתה עושה דברים אחרים. ובכן, בחברה שלנו, יש לנו דברים שאולי היית יכול להשתמש בתבונה שלך לגביהם, כמו פוליטיקה, אבל אנשים לא ממש יכולים להפוך למעורבים בהם בדרך מאוד רצינית -- לכן מה שהם עושים זה להשקיע את התבונה שלהם בדברים אחרים, כגון ספורט. אתה מאומן להיות צייתן; אין לך משרה מעניינת; אין עבודה באזור בה אתה יכול להיות יצירתי; בסביבה התרבותית אתה צופה אדיש של דברים שהם די חסרי טעם בדרך כלל; החיים הפוליטיים והחברתיים הם מחוץ לתחום שלך, הם בידיים של אנשים עשירים. אז מה נשאר? ובכן, דבר אחד שנשאר הוא ספורט -- אז אתה משקיע הרבה מהתבונה והחשיבה והביטחון-העצמי שלך בזה. ואני מניח שזאת גם אחת הפונקציות הבסיסיות שזה משרת בחברה באופן כללי: זה מעסיק את האוכלוסיה, ומונע מהם לנסות להיות מעורבים בדברים שהם באמת משמעותיים."
  • מקור: מתוך Understanding Power, ‏2002
• "לעתים קרובות אני מתרשם מהידע המקיף שיש לאנשים על ספורט, ובמיוחד, מהביטחון העצמי שלהם כאשר הם משוחחים על זה עם "מומחים." בזמן נהיגה, אני לפעמים פותח את הרדיו על תכניות דיבורים על ספורט, ואני תמיד מתרשם מזה. האנשים שמתקשרים לא מהססים למתוח ביקורת על המאמנים, על כושר השיפוט של האנשים שמנהלים את העניינים, וכו'. לעומת זאת, כאשר משוחחים על נושאים שנוגעים לחיים של בני אדם -- שלהם ושל אחרים -- אנשים נוטים לשמוע בקולם של "מומחים," למרות שעל פי רוב הידע של המומחים הוא לא מעבר לשלהם יותר מאשר לגבי איך שקבוצת הספורט המקצועי המקומית צריכה לשחק במשחק הבא. כאן נכנסת האינדוקטרינציה: בהקניה האינטנסיבית שמביאה אנשים להרגיש שהם חייבים לשמוע בקולם של "מומחים" כביכול לגבי עניינים שנוגעים להם בצורה מאוד ישירה, הרבה יותר מספורט. אבל, אני אכן מסכים שיכולים להיות היבטים שליליים בספורט של צופים עם קידום מכירות משתולל, נאמנות לקבוצה הביתית, וכו'. מאוד תלוי איך זה מתבצע."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏21 בנובמבר, 2004

על דת

• "נביא זה פשוט אומר אינטלקטואל. הם היו אנשים שסיפקו ניתוחים גיאופוליטיים, שיעורי מוסר, ודברים מסוג זה. אנחנו קוראים להם אינטלקטואלים היום. היו אנשים שאנחנו מכבדים כנביאים, היו אנשים שאנחנו מגנים כנביאי-שקר. אבל אם נסתכל על התיעוד התנ"כי, בזמן ההוא, הדברים היו הפוכים. החנפנים בחצר המלך אחאב הם אלה שקיבלו כבוד. אלה שהיום אנחנו קוראים להם נביאים גורשו למדבר והושלכו לכלא."
  • מקור: ראיון עם הארי קרייזלר, 22 במרץ, 2002
• "ניקח מדינה כלשהי שיש לה חוקים נגד פשעי שנאה, שלהוב לשנאה ולרצח-עם וכו'. הדבר הראשון שהם יעשו הוא להחרים את התנ"ך. אין שום דבר כמוהו בכתבים הספרותיים שמרומם רצח-עם, בכזו במידה. וזאת גם לא בדיחה. למשל היכן שאני גר, ניו-אינגלנד, האנשים ששחררו אותה מפורענות הילידים היו פונדמנטליסטים דתיים משוגעים, שהגיעו תוך כדי שהם מנופפים בספר הקדוש, מכריזים על עצמם שהם ילדי ישראל שהורגים את העמלקים, כפי שאלוהים אמר להם."
  • מקור: נאום באוניברסיטת יוסטון, טקסס, 18 באוקטובר, 2002
• "אפשר למצוא בדתות מסורתיות דברים שהם מאוד נדיבי-לב והגונים ונפלאים וכו', אבל התנ"ך הוא כנראה הספר שהכי מטיף לרצח-עם בכל הכתבים הספרותיים. האלוהים של התנ"ך - לא רק שהוא פקד על העם הנבחר שלו לבצע רצח-עם פשוטו כמשמעו - אני מתכוון, להמית כל עמלקי עד האחרון, איש, אישה, ילד, חמור, וכו', בגלל שמאות שנים קודם לכן הם עמדו בדרך שלך כאשר ניסת לחצות את המדבר - לא רק שהוא עשה דברים כאלו, אלא, אחרי הכל, האלוהים של התנ"ך היה מוכן להשמיד כל יצור חי בארץ בגלל שבני אדם מסוימים הרגיזו אותו. זה הסיפור של נוח. אני מתכוון, זה מעבר לרצח-עם - אתה לא יודע איך לתאר יצור כזה. מישהו העליב אותו, והוא היה מוכן להשמיד כל נפש חיה בארץ? ואז הוא שוכנע להרשות לשניים מכל מין להישאר בחיים - וזה אמור להיות עדין ונפלא."
  • מקור: ראיון עם וואלאס שוון, 19 באוקטובר, 2004

על אחריות מוסרית

• "זוהי חובה יסודית של האזרח להתנגד ולרסן את האלימות של המדינה. אלה שבוחרים להתעלם מהאחריות הזאת יכולים להיות מואשמים בצדק בשותפות לפשעי מלחמה, שהיא עצמה מצויינת כ-'פשע תחת החוק הבינלאומי' בעקרונות של מגילת נירנברג."
  • מקור: ההקדמה של Bertrand Russell War Crimes Tribunal on Vietnam, ‏1971
• "ריו דה ז'נירו, אגב, זה לא האזור העני של המדינה, זה בערך האזור העשיר של המדינה. זה לא האזור הצפון מזרחי, בו 35 מליון אנשים או משהו כזה, אף אחד לא יודע ולאף אחד לא אכפת מה קורה להם. אבל ריו דה ז'נירו, לשם אנשים מסתכלים, האזורים העשירים. וכתב העת הזה הוא כתב עת מדעי, בערך כמו מדע בארצות הברית. הוא חקר תת תזונה. והנה הנתונים עבור ריו דה ז'נירו: תינוקות מ-0 עד 5 חודשים, תת תזונה חמורה, כלומר חמורה מבחינה רפואית, 67%. 5 חודשים עד שנה, 41%. שנה עד 5 שנים, 11%. ובכן כמובן שהסיבה לירידה, מ-67 ל-41 ול-11, היא שהם ימותו. אז זה מה שקורה תחת התנאים של הפלא הכלכלי, כמו בגואטמלה. ובכן, זה קצת שגוי לומר שהאנשים מתים. העובדה היא, הם לא מתים. אנחנו הורגים אותם, זה מה שקורה. אנחנו הורגים אותם על ידי ביצוע מדיניות, תמיכה במשטרים מהסוג שתיארתי. ועל ידי התערבות עם כוח ואלימות כדי לדכא ולהרוס כל נסיון, מזערי ככל שיהיה, אפילו על נקודה כמו גרנדה, אנחנו חייבים לעצור כל נסיון להביא שינוי כלשהו לכך. זוהי ההיסטוריה של חצי הכדור הצפוני שלנו."
  • מקור: נאום באוניברסיטת ברקלי על מדיניות ארה"ב במרכז אמריקה, 14 במאי, 1984
• "אנחנו לא מנתחים את התקשורת של המאדים או של המאה ה-18 או משהו כזה. אנחנו עוסקים בבני אדם אמיתיים שסובלים ומתים ועוברים עינויים ומורעבים בגלל מדיניות שאנחנו מעורבים בה, אנחנו כאזרחים של חברות דמוקרטיות מעורבים באופן ישיר ואחראיים לכך, ומה שהתקשורת עושה הוא להבטיח שלא נפעל על פי האחריות שיש לנו, ושהאינטרסים של בעלי הכוח ישורתו, לא הצרכים של האנשים הסובלים, ואפילו לא הצרכים של האזרחים האמריקאים שתתעורר בהם חלחלה אם הם היו מבחינים בדם שנוטף מהידיים שלהם בגלל הדרך שבה הם מאפשרים לעצמם להיות מושפעים ומולכים שולל על ידי המערכת."
  • מקור: מתוך Manufacturing Consent: Noam Chomsky and the Media, ‏1992
• "זה כמובן נורא קל לומר, לעזאזל עם זה, אני פשוט אסגל את עצמי למבני הכוח והסמכות, ואעשה את הטוב ביותר שאני יכול מבפנים. ברור, אתה יכול לעשות את זה. אבל זו לא התנהגות של אדם הגון. אתה יכול ללכת ברחוב ולהיות רעב, אתה רואה ילד אוכל גביע גלידה ואתה מבחין שאין שוטר בסביבה כך שאתה יכול לקחת את גביע הגלידה ממנו בגלל שאתה יותר גדול וללכת משם. אתה יכול לעשות את זה. קרוב לוודאי שישנם אנשים שעושים זאת. אנחנו קוראים להם "פתולוגיים." מצד שני, אם הם עושים זאת מתוך המבנים החברתיים הקיימים, אנחנו קוראים להם "נורמליים." אבל זה פתולוגי באותה מידה. זו הפתולוגיה של החברה הכללית."
  • מקור: ראיון עם מייקל אלברט, ינואר 1993
• "אני חושב שאנחנו יכולים להיות בטוחים במידה סבירה שאם לאוכלוסיה האמריקאית היה מושג קלוש לגבי מה שנעשה בשמם, הם היו מזועזעים לחלוטין."
  • מקור: ראיון ברדיו B92 בבלגרד, סרביה, 19 בספטמבר, 2001
• [שאלה: האם אתה סבור שאומה צריכה לשלם מחיר כדי לפצות על עוולות שבוצעו על ידי השליטים של האומה הזו, או על ידי חלקים מהאומה הזו בעבר?] "נניח שאתה חי תחת דיקטטורה, והדיקטטורים מבצעים פעולות איומות. למשל אם אתה חי ברוסיה הסטליניסטית, וסטלין מבצע פשעים נוראיים. האם התושבים של רוסיה אחראיים לפשעים האלה? ובכן, רק במידה מאוד מוגבלת, בגלל שכשאתה חי תחת משטר אכזרי וטרוריסטי, אין לך הרבה מה לעשות בנידון. ישנם דברים שהם יכולים לעשות, ובמידה שבה יש לך יכולת לעשות משהו, אתה אחראי למה שקורה. נניח שאתה חי בחברה חופשית ודמוקרטית, עם המון זכויות, חירויות שאין שני להן, והממשלה מבצעת פעולות אלימות ואכזריות. האם אתה אחראי לכך? כן, הרבה יותר אחראי, בגלל שיש הרבה מאוד שאתה יכול לעשות בנידון. אם אתה חולק באחריות למעשים פליליים, אתה נושא באחריות לתוצאות."
  • מקור: ראיון עם בראיין למב ב-C-SPAN, ‏1 ביוני, 2003
• "החודש הקודם היה יום השנה העשירי לטבח ברואנדה, והיה הרבה חשבון-נפש לגבי הכישלון שלנו לעשות משהו לגביהם. אז בכותרות נכתב "לומר 'לא עוד' ולהתכוון לכך; רצח-העם ב-1994 ברואנדה היה צריך ללמד אותנו על התוצאות של אי עשיית דבר" (ריצ'רד הלברוק, וושינגטון פוסט); "ללמוד מרואנדה" (ביל קלינטון, וושינגטון פוסט). אז מה למדנו? ברואנדה, במשך 100 ימים אנשים נרצחו בשיעור של בערך 8000 ליום, ולא עשינו כלום. נריץ מהר קדימה להיום. באפריקה, בערך 10,000 ילדים מתים כל יום ממחלות בהן ניתן לטפל בקלות, ואנחנו לא עושים כלום כדי להציל אותם. זה לא רק במשך 100 ימים, זה כל יום, שנה אחרי שנה, הרג בקצב של רואנדה. והרבה יותר קל לעצור את זה לעומת רואנדה: זה פשוט אומר פרוטות כדי לשחד את חברות הרוקחות לייצר תרופות. אבל אנחנו לא עושים כלום. מה שמעלה שאלה נוספת: איזו מין מערכת חברתית-כלכלית יכולה להיות כה אכזרית ומשוגעת כך שכדי לעצור הרג של ילדים בשיעור של רואנדה שנמשך שנה אחרי שנה יש צורך לשחד את התעשייה הרווחית ביותר שאי פעם היתה קיימת? זו לקיחה של טירוף חברתי-כלכלי אל מעבר לגבולות שאפילו המשוגע הגדול ביותר לא יכול לדמיין? אבל אנחנו לא עושים כלום."
  • מקור: תגובה בפורום ZNet, ‏9 במאי, 2004
• "למשל, ניקח את רייצ'ל קורי, אישה צעירה מקומית, היא היתה אמיצה ביותר. היא קדושה מעונה עבור שלום וצדק. יצא שהרגנו גם אותה, גם אם אנחנו לא אוהבים להודות בכך. היא נהרגה על ידי ציוד שנשלח מארה"ב, תוצרת קטרפילר... [שאלה: אתה מותח את הקו הזה בחזרה אליך ואלי כשאנחנו יושבים כאן?] בהחלט, אנחנו אחראיים לכך. אני מתכוון, אנחנו לא הסענו את הבולדוזר, אבל למה הוא שם? מה הוא עושה? מי מספק את התמיכה הצבאית, הכלכלית, והמדינית על מנת להרוס את השטחים הכבושים?"
  • מקור: ראיון עם סטיב שר בתחנת הרדיו KUOW בסיאטל, וושינגטון, 20 באפריל, 2005

על בינה מלאכותית

• "השאלה האם מחשב משחק שחמט, או מבצע חילוק ארוך, או מתרגם סינית, היא כמו השאלה האם רובוטים מסוגלים לרצוח או האם מטוסים מסוגלים לעוף -- או אנשים; אחרי הכל, ה-"מעוף" של האלוף האולימפי לקפיצה לרוחק הוא רק במעט יותר קצר מזה של אלופת התרנגולות (ככה אמרו לי). זאת שאלה של החלטה, לא של עובדות; החלטה האם לאמץ דימוי מסוים נוסף לשימוש המקובל."
  • מקור: אוטופיה לאדונים (הספר Powers and Prospects מתורגם לעברית, גרסה אלקטרונית בחינם), 1996
• "הרבה תחכום פותח לגבי ניצול מכונות בשביל מטרות מורכבות, ואין הגיון לא להשתמש בכך אם אתה יכול לחשוב על שאלה טובה לשאול. לשחק שחמט זו בערך השאלה המטופשת ביותר שאפשר לשאול. אבל, אם רוצים, אולי אפשר לעשות כסף ככה, או משהו כזה. למעשה, מה שקורה עם השחמט זה מעניין בערך כמו העובדה שטרקטור יכול להרים משקל כבד יותר מהאלוף האולימפי, או משהו כזה. כנראה שכן, אבל, אתם יודעים, אלו פשוט לא שאלות רציניות."
  • מקור: הרצאה שכותרתה "Language & Mind",‏ 1997

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: נועם חומסקי

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נועם חומסקי