אהבת שאול
אהבת שאול הוא רומן מאת הסופר הישראלי אלי עמיר, שיצא לאור בשנת 1998. בספר מתוארים ימיה הראשונים של סיירת מטכ"ל. עלילת הספר משתרעת למן הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1992, ובין היתר מתוארים מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, משפט אייכמן והשסע העדתי בישראל.
- "על גבינו ממש נשאנו את האבנים לבנות את הגלעד, ובידנו סיתתנו את הטעון סיתות, והצבנו אותן אבן על גבי אבן בדקדוק ובקפידה ובאהבה. שני לילות ישנו בשקי שינה בקור העז של המדבר, עד שתמה המלאכה. את האבן שחקוקה עליה הכתובת עשה לנו על פי הזמנתנו עושה מצבות מקצועי, ואנחנו נשאנו אותה במכונית לשם, ושיבצנו אותה בגלעד, לאמור: גלעד לזכרו של אבשלום (אבשי) קהתי ז"ל, מפקד וחבר, שהוליכנו בהרים ובשבילים האלה, להכין אותנו למלחמה ולשלום. חיילים ורֵעים." ~ עמוד 309
- "באהבה ובקפידה בחרנו את המקום הזה, סמוך לדרך העפר המוליכה להר ירך, על גבעה דומה למבצר, על פי מדרון תלול אל מול הר תמנע, והלאה מזה אל מול הרים של גיר ושחם, לנוכח תפארת קדומים זו של המדבר שאהב אבשי כל כך."
- "אני יושב עכשיו על כורסה מגולפת עתיקה באותו טרקלין רחב ידיים מפואר שלא השתנה הרבה מזמן שראיתי אותו בילדותי, ומהרהר מה נאכל מחרתיים בערב. נראה לי שאזמין אצל אַלְמוּזְלינוֹ במחנה יהודה אוכל ביתי אמיתי של סָמֶ"ך-טֵי"תים, בנוסח בית הורי שלי בירושלים ובית הוריה שלה בטבריה. רק לא לשכוח לקנות בחנות שבמושבה הגרמנית לחם טעים של מאפייה משובחת. לא שכחתי איך בשנת 1973, חודשים אחדים לפני מלחמת יום הכיפורים, ראה אותי אַבְשִי קונה לי כיכר לחם בחנות אחת בציריך, בדרך לשוב אל המלון, ואמר לי: 'נשארת בן עניים שאוהב לחם יַא גַ'חַש. חסר לך אוכל במלון של חמישה כוכבים?' ומָזי פרצה בצחוק ואמרה: 'אוי כמה שאני מבינה אותו. לוּלא הגִזרה הייתי זוללת לחם כל היום.' ואַבְשִי, שהוא עצמו, אתלט מוזנח שכמותו, כבר העלה כרס בימים ההם, חיבק את מותניה ולחץ אותה אליו ואמר לה: 'גם בשביל הטעם של הלחם הכי טוב בעולם לא כדאי לך לקלקל פיגוּרה כזאת. היית צריכה לראות את הגַ'חַש הזה טורף את הפיתות של אמי בביקור הראשון שלו אצלנו'." ~ עמודים 12 - 13
- "נבוך וחסר בטחון נכנס בשערי הפנימייה הנער מסוף רחוב הרצל, שגדל בתוך ההמולה והעזובה והלכלוך של אזור עוני, בעיבורה של שכונה ערבית שחלקה נטושה וחלקה מוזנחת, והתחנך בבית ספר דתי וידע להתפלל ולזמר פיוטים מזרחיים בקול עָרב, והיה קם ועומד ביראה לכבוד אביו כשעלה לתורה בשבּת, ומנשק את ידו בהכנעה לעיני המתפללים. ברייה משונה מעט ויוצאת דופן ראה את עצמו בכיפה שלראשו בחברה החדשה הזאת, וגם נדמה היה לו שכך רואים אותו האחרים, ושכל העיניים תלויות בכיפה הזאת. אבל המדים והכומתה שלבשו ביום הראשון הלמו אותו יפה, וכשראה את עצמו בראי נדמה היה לו שגופו המגודל עצמו נמלא שמחה – הצבע הזה, שיש בו ייחוד ועממיות כאחד, והאחידוּת הזאת, הקווים הישרים, הכוֹתָפות, כל הפשטות ההדורה הזאת שכולם שווים בה, הוא עצמו דומה לכל היחסנים האלה, האשכנזים, מהם תושבי הדר והדר עליון על הכרמל, בניהם של מַפּאיניקים מבוססים, נסיכי חיפה הפועלית של אבא חוּשי, מהם בנים לאנשי צבא ואישים ידועים מכל רחבי הארץ, ומהם בנים להורים משכילים, דוקטורים ופרופסורים ושאר מיני שועים ורוזני ארץ – כולם מראה אחד להם במדים האלה. הנה הוא, בנו של פקיד קטן במוסד צדקה, שלא השתכר די לפרנסת המשפחה, וילדיו ראו חובה לעצמם לעבוד ולעזור, הנה הוא בא בהיכלי ההצלחה והיוקרה והמעמד. אבל הוא ידע שעליו להצדיק את המדים האלה, להוכיח את עצמו, להצטיין, להשתנות, להסתגל לדברים חדשים. עבר זמן עד שהכיר את נוסח דיבורם של חבריו החדשים ואת הבדיחות שלהם, ולאחר שכבר ידע לצחוק במקומות הנכונים, התחיל גם להצחיק אותם בהומור שלהם עצמם כשהוא מתובל בהומור המזרחי של שכונתו." ~ עמוד 13
- "ארבעה חודשים השכים לקום שעה לפני כולם והניח תפילין והתפלל לפני ריצת הבוקר, ודווקא כשראה לבסוף שחבריו וגם המדריכים והמורים לא זו בלבד שאין הם לועגים לו, כמו שחשש, אלא אף ניכר שהם מכבדים אותו על יכולת זו להוסיף קושי של השכמה ולשמור ייחוד בסביבה אחידה כל כך, דווקא אז הסיר את הכיפה מראשו יום אחד, וכעבור עוד חודש ימים חדל להתפלל. ולא מחסרון אמונה בתחילה – עדיין בטח בצור ישראל עם כל נבחרי האומה מנוסח מגילת העצמאות שלימדו אותו בפנימייה, ואהב מסורת אבות, ובשבתות שקיבלו חופשה חבש כיפה והיה הולך להתפלל עם אביו – מתוך גאווה אין קץ במדי הפנימייה שעליו – ומתענג על טעם התפילה והפיוטים וקריאת התורה ושאר ניגוני השבת. אבל מעתה הוא מיטיב להכיר את חבריו החילונים, שותפיו לחיים לא קלים, על פי סדר יום נוקשה ומשמעת מחמירה, השכמה מוקדמת וריצות ארוכות ותרגילי סדר ומסדרים ומירוצי מכשולים וסדרות שדה ומסעות ניווט, הכל לבד מן הלימודים הקשים ושיעורי הבית הרבים, עד שנהיה סדר היום עמוס ודחוס מנשוא, והוא יודע ממה שהתברר לו בפנימייה, שהחילונים האלה נשאו ונושאים את משא האומה על כתפיהם יותר מכל קבוצה אחרת ביישוב העברי ובמדינה שקמה על גביו, ובין חבריו אלה בפנימייה יש בנים ואחים לחללים ונכים של מלחמות ישראל. לכן אין הוא מאמין עוד שחבריו החילונים האלה טובים ורצויים לקדוש ברוך הוא וחביבים עליו פחות משומרי מצוות כמוהו באווירה זו של רעוּת מתהדקת, ועזרה וערבות הדדית, מתוך אמונה זו שכוחם של השניים חזק הרבה יותר מפי שניים מכוחו של היחיד, והכל יודעים שאין נוטשים חבר במצוקה, והחברה מעניקה הרגשת עצמה כה גדולה ליחיד שבתוכה, בתוך כל אלה הוטעמו לו הדברים שבינו לחבריו, ונדחקו הדברים שבינו למקום." ~ עמודים 13 - 14
- "כל אותו הזמן זכר שנפלה לידיו הזדמנות שאין להחמיצה – מן הרגע שנודע לו שהתקבל לפנימייה הצבאית ידע זאת. לכן לא ביזבז זמן, לא התפרע ולא הפר משמעת כמו שהיה עושה בבית הספר היסודי, וזמן רב לאחר שכבר ידע שאין הוא נופל מאחרים, ובכמה תחומים הוא אף עולה עליהם, וראה שעל ספסל הלימודים ועל מסלול האימונים נשכחים הייחוס והמעמד, ותכונות אחרות הן העומדות למבחן, הוסיף הוא עצמו לראות את עצמו חניך על תנאי, גם כשהיה ברור שהוא הולך וכובש לו מקום של חניך מצטיין." ~ עמוד 15
- "לדבר אחד התקשה להתרגל, וחייך בהנאה משום מה כשכינו אותו חבריו 'מפונק' בגללו: לאוכל, לתפריט קבוע זה של מרגרינה וזיתים וביצים קשות וריבה ולחם אחיד ותבשילים תפלים. הוא התגעגע על האוכל של אמא מפנקת, על התבלינים הריחניים. יום אחד החליט לשמוע בקולו של אביו והביא לו מן הבית צנצנת סְחוּג: ונדהם איך ערפו אותה חבריו האשכנזים כשהציע להם ממנה – התברר לו אז שרובם ידענים ומבינים באוכל מזרחי, פוקדים מושבעים של מסעדות מזרחיות משובחות בשעות חופשה. אבל היה להם גם 'חֵיך שיכְּנוֹזי' כדברי אחד מהם, והתפריט המשעמם של הפנימייה לא היה להם סוף העולם." ~ עמודים 15 - 16
- "בינתיים ערכה אמו את השולחן וסידרה צלחות וצלוחיות של סלט וסְחוּג וחילבּה וג'חנוּן, ופיתות ריחניות, וכיכר של לחם אחיד, בְצוּעה בידיים, ומזלגות וכפות לא מתאימים, אבל לא סכינים – אולי לא רגילים להשתמש בסכין פה. בקערות גדולות הגישה רוּמיה נתחי עוף בכּוּרכּוּם ופפריקה, אורז בעגבניות ואפונה, וירקות ממולאים. 'תשתו כוסית ערק לכבוד השמחה?' שאלה רוּמיה, ואַבְשִי לבש שמץ מפני המפקד שלו ואמר בנחת אבל בתוקף: 'לא, ימא, צריך עוד לנסוע ולעבוד היום.' בידיים אחזנו את העוף המהביל וטרפנו בכל התיאבון של בחורים צעירים שעובדים קשה בצבא. באותה שעה לא העליתי על דעתי שאַבְשִי הנינוח והעסוק בשלו שם לב שאני אוכל הכל עם הרבה פיתות ולחם על אף שפע המאכלים האחרים. לא לעתים קרובות ראיתי את אמי הדכאונית בביתי שלי רווה נחת ממני כמו רוּמיה זו, שבפניה המאירות נטעה בי הרגשה שאין לה שמחה גדולה יותר מלראות אותי אוכל ונהנה ממטעמיה. אולי אצל אמא שכזאת גדלים בחורים חזקים ובוטחים בעצמם כמו אַבְשִי?" ~ עמוד 16
- "את הפנימייה סיים אַבְשִי חניך מצטיין, ולא היה גבול לגאוותו, הוא ידע שנפתחה לפניו הדרך לדבר האחד שהוא נושא את נפשו אליו: לעשות קריירה בצבא, לעלות בסולם הפיקוד, להיות חייל מקצועי בצבא ההגנה לישראל – זה הדבר שיכול לפתוח לנער כמוהו את השער לחברה ולעולם. נציגי החילות הלוחמים באו אל הפנימייה וחיזרו אחריו וביקשו לשדל אותו להצטרף אל חילם שלהם. הוא החליט להתגייס לצנחנים. מכבר ראה את עצמו ברוחו מסתובב בשוק תלפיות לעיני בני שכונתו בכומתה אדומה ובכנפי צניחה. לחיי הצבא הסתגל בקלות, התוודע לאנשים חדשים, רבים מהם בני קיבוצים, הללו שנחשבו לחומר שקרוצים ממנו בחירי הלוחמים והמפקדים. חיי הפנימייה הכשירו אותו להתהלך ולהתרועע אתם ועם שאר בני טובים, אבל רשויות הצבא ידעו שהוא שייך גם לעולם אחר, והוא יודע להידבר גם עם בני שכונות ועולים מארצות אסיה ואפריקה, והוא יודע לטפל בנפקדים ובמתפרעים ובסרבני פקודות. באישיותו ובנוכחותו, בקומתו הענקית ובכושרו הגופני עשה רושם על אלה ועל אלה. ורשויות הצבא ביקשו לנצל זאת. הוא התגעגע על חבריו מן הפנימייה, שנקשר אליהם והם נקשרו אליו, ובקורס הצניחה ובקורס הקצינים פגש בשמחה רבים מהם שבאו מכל החילות הלוחמים." ~ עמוד 17
- "זמן קצר לאחר שסיים בהטציינות את קורס הקצינים פגש את רב-סרן מרדכי אֵדֶלְמַן, המכונה מוֹדי, יוצא פלמ"ח שלחם בחטיבת הראל, בפיקודו של יצחק רבין, והפגישה הזאת היא שהביאה אותו ליחידה הנבחרת שבה הועלה הבוקר הזה בטקס חגיגי לדרגת סֶגן, ואץ הביתה להתגאות בפני אמו, וכך זכיתי גם אני מן הכבוד הזה. לימים נודע לי שרב-סרן מוֹדי אֵדֶלְמַן עצמו כבר היה כמעט בן בית אצל רוּמיה, ופעם אחת אף העזה לגלות לו שהיא חרדה לאבשי שלה, אין היא יודעת בעצם כלום על מעשיו בצבא, ומודי מיהר להרגיע אותה ולהבטיח לה שיש לה בן נהדר, אבל לא הצליח לסלק את הפחד שבלבה. הלוא בצבא הזה ככל שאתה נפלא ונהדר יותר, כך נראה שנישקפת לך סכנה גדולה יותר. גאוותה בכומתה האדומה הרכוסה לו על כתפו הייתה מהולה בשמץ של איבה מסותרת לצבע היוקרתי הזה." ~ עמוד 17
- "עד שהועבר לעיירת פיתוח ובמקומו בא המורה אַבְנוֹן, צבר שחרחר ודק גזרה כבן שלושים, ממשפחה יקית מכובדת בירושלים, אחד מהחֶברֶה, שלבש חולצה בעלת שרוולים קצרים בקיץ וסוּרגות שנרכסות ברוכסן בחורף. לא אחת אירח אותנו, תלמידי המגמה המזרחנית, בביתו שבשכונת רחביה. אשתו מיכל, יפהפייה שחורת שער בעלת עיניים ירוקות, שהייתה בת בית בהזיות של כל בחור וטוב בינינו, הייתה מורה לפיסיקה בתיכון אחר ועשתה דוקטורט באוניברסיטה. בחיוך לגלגני סלחני ראתה את הבנות שבמגמה המזרחנית תולות באַבְנוֹן עיניים של התפעלות והערצה. פעם אחת פגשתי אותה קונה כנפיים של עוף באטליז אחד בשוק מחנה יהודה דווקא, לא רחוק מביתי. 'אַבְנוֹן אוהב את זה מאוד,' אמרה בחיוך, ואני נאלמה לשוני ועמדתי כמו גולם לנוכח יופיה ומעצם הדבר שהכירה אותי. בביתו היה המורה אַבְנוֹן מכבד אותנו בקפה ערבי או בתה אנגלי ובעוגות משובחות מעשה ידיה של מיכל. פעם אחת שאלה אחת הבנות במבינוּת איך עושים עוגה כזאת, ואַבְנוֹן אמר: 'זה לא כל כך פשוט, צריך לדעת פיסיקה בשביל זה,' ואשתו מיכל זרקה עליו כר לעינינו, וכולנו התגלגלנו מצחוק, ושוב אמרתי בלבי שבבוא העת תשרור גם בביתי שלי שאקים לי אווירה של משובה לבבית שכזאת – בשום פנים לא יהיה קודר כבית הורי." ~ עמודים 19 - 20
- "בצבא היה המורה אַבְנוֹן צנחן, ובגלל פציעה הועבר לתפקיד אחר שלא היה מדבר עליו. התהלכו מיני שמועות ואגדות על עלילותיו בפעולות חשאיות מעבר לגבול. עניין החובה לשרת את המולדת כמיטב היכולת וההכשרה היה כאש בעצמותיו, והוא הבטיח שבוגרי המגמה ישובצו ביחידות המודיעין של צה"ל. ידענו שהוא מבקר אצל תלמידיו המשרתים בצבא כמו ידיד ורע. עוד איחל לתלמידיו שבשובם בשלום מן השירות בצבא יהיו תלמידי החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים." ~ עמוד 20
- "אני עצמי לא השתוקקתי דווקא להיות חייל קרבי, אף על פי שאבי, איש הארגון הצבאי הלאומי בימי שלטון הבריטים, ראה בחיילים הקרביים את ממשיכי דרכם של המכּבים. בסתר לבי פחדתי מן השירות בצבא, אף על פי שלא גיליתי זאת לאיש מעולם. את הטירונות במחנה שמונים סיימתי בהצטיינות, ילד טוב ירושלים שכמוני, מרוּבע וממושמע, שממלא כל מטלה כמיטב יכולתו. להפתעתי נשלחתי לקורס מפרך של מפקדי כיתות חיל רגלים, וגם אותו סיימתי בהצטיינות. נחשבתי משום מה לחייל מעולה. לציון מיוחד זכה שיקול הדעת שלי בהתקפות ההיתקלות, שכיוונתי תמיד לפתרון בית הספר, ופעם אחת, כשלא כיוונתי, הוחלט לאמץ את הפתרון שלי. אני משער שהכושר הזה לקרוא מהר מצב ומַפה קשור באותו כשרון מיוחד למדעי המחשב שעתיד הייתי להצטיין בו לאחר זמן, ובכוחו עשיתי את הוני לימים. כשביקשו לשלוח אותי לקורס קצינים אמרתי בלבי מתוך לגלוג על עצמי שעוד אגיע לדרגת אלוף רק בגלל החשש הזה מפני כשלון ואימת העונש והעלבון והפגיעה. על כל פנים בינתיים הושארתי שם להדריך במחזור חדש של קורס מ"כּים חי"ר, ועדיין חיכיתי לאותה הצבה ביחידת המודיעין.כשבא אחד רב-סרן מוֹדי אֵדֶלְמַן יום אחד וביקש להיפגש אתי, קיוויתי שאני נגאל סוף סוף מן הריצה על הגַ'בְּלָאוֹת והולך להיות חייל חכם ולא חייל קרבי דווקא בחיל המודיעין. שעה ארוכה ריאיין אותי אֵדֶלְמַן זה על חיי ועל משפחתי ועל עבָרי, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהעלמתי בתשובה רשמית שאבי היה לפנים איש האצ"ל, והיום הוא איש תנועת החירות, ושאני עצמי חניך תנועת הנוער בית"ר, מחשש שמא יקלקלו המפאיניקים את סיכויי להתקבל לחיל הנכסף. ובתום הראיון, כשכבר עמדתי על יד הדלת, זרק אל גבי: 'אתה מוכן להרוג?' צמרמורת עברה בעורפי ובמורד גבי. אמרתי לו שהייתי מוותר על התענוג והכבוד, אבל בשיעור הראשון ברוֹבה בצבא אמרו לי שזה נועד להרוג, ולא שאלו אותי אם אני מוכן לזה או לא. זאת הייתה הפעם הראשונה שילד טוב ירושלים כמוני העז לנקוט נעימה צינית בתשובה למפקד." ~ עמוד 21
- "רק עכשיו גילה לי אבשי שלפני כמה שנים, כשהיה סטודנט, נשלח להסתנן לסיני עם עוד שלושה מאנשי היחידה, למשימה מודיעינית סודית ביותר. זה היה מסע קשה, רצוף סכנות ומכשולים ותקלות, שפרטיו עודם בגדר סוד, ובזכותו קיבל אבשי ציון לשבח." ~ עמוד 219
- "לא שאני עומד לספר עכשיו סיפורי קרבות. אבל כשהדברים אמורים בסיפור של רעות, לא אוכל שלא לספר שאונה לידי להציל את חייו של אבשי שם. את האומץ לזה שאבתי מאבשי המטורף בעצמו. הוא היה משליך את נפשו מנגד, פשוטו כמשמעו – לא מבינים את הביטוי הזה עד שרואים את אבשי המשוגע רץ חשוף לאש וקופץ לתוך תעלה ומתחיל לטהר אותה בלי להסב את ראשו לראות אם מישהו רץ אחריו. מתוך הרגשת חובה ורעות זו, החזקה מן הפחד, שהיה נוטע בי גבו הרחב של אבשי במנהיגות הסמויה הנאצלת ממנו, מצאתי את עצמי צמוד אליו בהסתערות – כשהורכב כוח המשימה שיבץ אותי בכוח שבפיקודו – וכשקפץ לתוך התעלה ואני עדיין הייתי למעלה, ראיתי חייל סורי מגיח מעיקול התעלה ורובהו מכוון אל גבו של אבשי. הספקתי לרוקן בו מחסנית בעוד מועד מתוך פחד וכעס. כעס על אבשי. אבשי הציץ לאחור וראה אותי יורה בסורי. 'אתה רוצה למות?' צרחתי עליו. 'מהר! אין זמן!' קרא אלי והוסיף לטהר את התעלה, ואני אחריו מחליף מחסנית בידיים רועדות. רק אז הגיעו שאר אנשי הכוח וקפצו לתוך התעלה אחרינו." ~ עמודים 219 - 220
