אורי שמחוני

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אורי שמחוני (נולד ב־1936), ב-1954 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם ומפקד בצנחנים. כיהן כראש מה"ד וכנספח הצבאי בארה"ב בדרגת אלוף.

  • "מתברר שכל הצדדים אוהדים מצבי ביניים ומפחדים ממשמעות הפתרון."
  • "ועדות חקירה שהוקמו בעקבות אירועים, תרמו מעט מאוד להבנת האירוע הנחקר."
  • "מה שברור עובדתית זה שאנחנו העם היחיד בעולם שיכול לדבר בשפתו העכשווית עם מי שחי כאן לפני אלפיים ושלושת אלפים שנה. אף אחד אחר לא יכול." ~ על צדקת הדרך. מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 68.
  • "אני אוהב את הריצה. אני אוהב את ההזעה, את הכאב בגוף. הכאבים הם עונג עילאי, זה הים והחול והלבד. אני רץ מהראש, לא מהרגליים - הרגליים עושות את העבודה, אבל הריצה היא בראש." ~ מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 34.
  • "סלט טבולה הוא לא רק טעים במיוחד, הוא גם הדבר היחיד הטוב שאי פעם יצא לנו מלבנון." ~ מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 101.
  • "ישבנו על סלע. שמריהו סיפר לי את סיפור גמלא ואני חשתי רוממות רוח נדירה. הוא תיאר באוזני את הטבח שהיה במקום, והרגשתי כאילו אני חלק מזה. מאוחר יותר אימתו הממצאים את הסיפור כולו. זה היה לפני כמעט אלפיים שנה, אבל אלה היו האנשים שלנו. הם ראו כל בוקר את המראות שאני ראיתי בילדותי – הכנרת, השקיעות מעל הארבל. הם דיברו עברית, ראו ממול את גינוסר, הם קראו לה גינוסר ולארבל קראו ארבל. הרי את המקום הזה, את הרכסים המשתפלים מדרום הרמה לכנרת, ראיתי כל יום בהיותי ילד בגינוסר, ישר ממזרח, ולא ידעתי מה אני רואה." ~ על חלקו בגילוי גמלא. מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 35.
  • "פלוגה א'. פלוגה א', גדוד 890, שנת 1954, הייתה ללא ספק הקבוצה האיכותית ביותר שלתוכה נשאני גורלי. במשך שנות חיי הייתי במקומות רבים, בקבוצות רבות של אנשים, ביחידות שונות, בארצות רבות, בין אנשים ברמות שונות. הכרתי את האנשים הטובים ביותר, ואחרי שהשתחררתי מהצבא גם את הגרועים ביותר. אך מעולם לא הייתי בתוך חבורה כל כך מיוחדת, מגובשת ומשקיענית, חבורה של האנשים האמיצים ביותר, החכמים ביותר, המצחיקים ביותר והכיפיים ביותר; אנשים שהלכו לכל המקומות, לחמו בכל המלחמות והסתערו על כל הגבעות ומעולם לא ביקשו, רק נתנו. היו איתי חבריי לכיתה בבית הספר – מיכה לבני ואורי שחודה, וגם רמי כפכפי, שהיה חצי גינוסרי, וחברי לכיתה מקיבוץ גבת – יוחנן, ואליש ויוסי שווישה, ושמש ויהודה בן זאב מעין כרמל, ומוני ודואק ועמוס נאמן ופיקס מבית השיטה, ואפרים ודוביק וצביקי ויוסי מעין חרוד, ואבשה ושמיל העירוניים, וניר ניצן ואורי שיין, ואילן ועמוס ואורי משער העמקים ועוד אחרים. שלושה חודשים אחרינו התגייסה פלוגת בני קיבוצים נוספת ודרכינו התמזגו בגדוד: דן זיו מאיילת השחר ודודיק מכנרת ואלישע ויוסי ואמנון משריד, ועוד רבים וטובים. יוצאי שתי הפלוגות האלה – פלוגות בני הקיבוצים הראשונות שהתגייסו לגדוד 890 – היוו במשך שנים רבות את שלד הפיקוד ביחידות צנחנים רבות. כאשר אני נזכר בחבריי ובמפקדיי מאז, אני יודע שחייתי עם נפילים." ~ מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 122.
  • "מי שכוחו נובע ממקומו בהיררכיה, יעסוק בעיקר בשימור כוחו, והוא אף פעם, אבל ממש אף פעם, לא יאפשר לאנשים טובים יותר לחדור למתחם המחיה שלו." ~ מתוך עיתון "מעריב", 19 באפריל 2000
  • "היום מסד הערכים כאילו מובן מאליו: ערכים דוגמת דְבקוּת במשימה; הידיעה שאינה משאירה מקום לספקות, שלא חוזרים בלי לבצע משימה עד הסוף ולא משאירים בשטח דבר כלשהו - בוודאי שלא פצועים - אבל גם לא מחסנית; או הידיעה שמיקום המפקד הנכון הוא בראש הכוח, דוגמה אישית. כל זה כל כך ברור וטבעי היום, וכשזה לא קורה - כמו בקרבות ספציפיים במלחמת לבנון השנייה - ברור לכל שזה לא נכון, אבל לא תמיד זה היה כך." ~ מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 24 ([1]).
  • "מעשי גבורה אישיים אינם חלק מהתכנון הצבאי. מעבר להיות שדה הקרב מסוכן מעצם מהותו, בנויה תוכנית המלחמה על מקדמי בטחון סבירים, ועל ביצוע קפדני, מהיר ונחוש. יש יחס ישיר בין כמות הצל"שים וגודל התקלה. הקרבות שנכנסו להיסטוריה שלנו כקרבות גבורה, הפכו לכאלה. הם לא תוכננו להיות קרבות הרואיים. קרבות אחרים, שהתנהלו בדיוק כפי שתוכננו, כאשר המשימה הושגה במהירות ומספר הנפגעים היה קטן יחסית, נכנסו להיסטוריה כעוד קרב אחד." ~ מתוך מאמרו "יחס ישיר בין כמות הצל"שים וגודל התקלה". "מעריב" 24/04/01 ([2]).
  • "קוראים לזה גיבוי, וזהו הערך הראשון של מנהיגות צבאית. אם אין גיבוי, אין כלום. חיילים בלי גיבוי תמיד יעדיפו לא לעשות שום דבר. כשלא עושים - לא שוגים." ~ מתוך מאמרו "אל תתנו להם לחקור". "הארץ" 10/08/10 ([3]).
  • "מפקדים ולוחמים אינם מתמודדים עם בעיות משפטיות ואינם מתעמקים בחוקים. אזרחים? כל הטרוריסטים בעולם הם אזרחים. חמושים? אם אין רואים נשק, אפשר להיות בטוחים שאין נשק? במצבי קרב, ההתלבטות היא בין לחיות או למות; הלוחם צריך להרוג, כדי לא להיהרג. במצבים אלה אין נכון מוחלט ולא נכון מוחלט. ההחלטות תמיד יחסיות, תמיד יש לבחור בין כמה חלופות ואת ההחלטות יש לקבל במהירות, תחת לחץ ובתנאי אי ודאות. פעמים רבות אדם אחד מקבל את ההחלטות לבדו, אבל מישהו צריך לעשות זאת. וכדי שהמישהו הזה יוכל להחליט, קיים הגיבוי של המפקדים. לעולם לא נדע מה היה קורה אם היתה מתקבלת החלטה אחרת. מרגע שהמעשה הצבאי נעשה, הניסיון לשפוט אם היה זה מעשה נכון או לא יישאר תמיד בגדר ספוקלציה." ~ מתוך מאמרו "אל תתנו להם לחקור". "הארץ" 10/08/10 ([4]).
  • "אם מישהו חושב שהוא יודע לעשות את הפעולות באופן טוב יותר, בבקשה. במבצע הבא יישלחו לקרב חוקרי מצ"ח, הפרקליטים הצבאיים וכל מי שיודע איך צריך להתנהג כדי שהעולם יאהב אותנו. כשהם יחזרו, אמנם מתים אבל טהורים כחוק, ודגל המדינה יהיה מתוח על ארונותיהם ללא קמט, נקי נקי, והרובים של משמר הכבוד יהיו נקיים נקיים, כי רק נשק שמעולם לא ירה הוא נשק טהור, ומפקד משמר הכבוד יצעק "אש" והמשמר יענה "כדור, כדור, כדור" כדי שהנשק יישאר טהור, יחליטו למנות ועדת חקירה. לוועדה ימנו לוחמים, אבל לא יישאר להם את מי לחקור. ואת הדי הצחוק מעזה ישמעו עד קצווי ארץ." ~ מתוך מאמרו "אל תתנו להם לחקור". "הארץ" 10/08/10 ([5]).
  • "כשהתגייסנו לגדוד 890 אריק שרון היה המג"ד. כמג"ד הוא היה מדהים. היתה לו אותה יכולת נדירה, מתת אל הניתנת לבודדים בלבד, לבנות ולעצב יחידה כרצונו: הוא הגדיר את אופיה ואת מטרותיה, בחר בעצמו את האנשים והיעדים, קבע מֵעֶמדה של מג"ד - דרגה לא גבוהה - את מדיניות צה"ל, ולפעמים את מדיניות הביטחון של המדינה. הוא הכתיב נורמות וערכים ושינה את שיטות הלחימה של צה"ל." ~ על אריאל שרון. מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 24 ([6]).
  • "הכול נוצר והתגבש בגדוד 890, בתקופה קצרה יחסית של שנתיים-שלוש, ומשם הפך לתורה ולנורמה; בהתחלה בגדוד, אחרי כן בצה"ל, ומצה"ל לצבאות אחרים. היה צורך בהבנה מעמיקה של מהות הלחימה החי"רית - איך נלחמים באמת ולא כמו בסרטים, איך נלחמים בחוכמה וחוסכים נפגעים ואיך לא נעים כמו מטרות דמות על קו הרקיע. היה גם צורך לקבוע שהתנועה מותרת רק קדימה, ושהעמידה בערכי הלחימה אינה ניתנת לשיקול דעת של אף אחד. צריך היה להגדיר הרבה מאוד דברים קטנים, החל מתרגולות טָקטיות וכלה בערבי שירה אדירים." ~ על גדוד הצנחנים 890, מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 25 ([7]).
  • "כל אלה היוו מערך אחד שלם ויצרו את אחת ממכונות הלחימה הנחושות ורבות היכולת, בהתאם לזמן ולמצב, שידע צה"ל אי פעם: גדוד 890 של אמצע שנות ה-50. בזמנו היה ברור לכולנו שגדוד 890 יכול להגיע לכל מקום, לעשות כל דבר, אם רק יגידו לו. הרגשנו שאנחנו מעֵבר למגבלות, ש'אף אחד לא יכול עלינו.'" ~ על גדוד הצנחנים 890, מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 25 ([8]).
  • "אריק היה אדם נדיר ביכולות שלו. הערכתי מאוד את אריק הראשון, המוקדם. ההבדל בין אריק הראשון לאריק השני מתבטא בעיניי בדוגמה אחת: אריק הראשון לא היה מקריב את בנו עומרי, והשאלות העובדתיות אם ידע או לא ידע כלל אינן רלוונטיות בעיניי." ~ על אריאל שרון, מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 26 ([9]).
  • "מול סערת הרוחות התמוהה בעקבות פרסום הפרוטוקולים של אוקטובר 1973 - שמבחינת המהות דשה בדברים שעיקרם ידוע כבר עשרות שנים - והפרשנויות על אי מקצועיותו של הצבא בשנת 73', ברצוני לומר את האמת, שמטבעה היא תמיד לא תקינה פוליטית: צה"ל של 73' היה הצבא הטוב והכשיר ביותר שהיה למדינת ישראל ב-62 שנות קיומה." ~ מתוך מאמרו "צבא מופתע אך יעיל". "הארץ" 12/10/10 ([10]).
  • "אז אולי מישהו כן ידע מה הוא עושה? אולי הכוחות כן היו בשיא כשירותם המבצעית כאשר הצליחו להפוך מצב פתיחה קשה, כתוצאה ממתן התראה מודיעינית קצרה מדי, לניצחון צבאי חסר תקדים? באירוע לציון 25 שנים למלחמה שנערך בזמנו בפיקוד הצפון, שאל אותי אלוף הפיקוד אז, מה המסקנה העיקרית שלי מהמלחמה. תסתכל על המפקדים שלך, עניתי לו, ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את רפול, את מוסה פלד, את דן לנר? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את יאנוש בן-גל, את אורי אור, את אמיר דרורי, את רן שריג, את יוסי פלד, יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית." ~ מתוך מאמרו "צבא מופתע אך יעיל". "הארץ" 12/10/10 ([11]).
  • "דוגמה אישית. כשהייתי רב טוראי, מפקד כיתה בפלוגה ב' בגדוד 890, כל בוקר היה נפתח בריצה במסלול קבוע לאורך הכביש המקיף את מחנה תל נוף. ארבעה קילומטרים, ריצה קלה. באחד הבקרים שבהם הייתי מ"כ תורן היו בעיות משמעת במחלקה. בזמן הריצה היו דיבורים, בדיחות והפרעות, וכל ניסיונותי להשתיק את המחלקה היו לשווא. היה צריך להבהיר מי כאן המפקד ומי צוחק אחרון. כשהגענו אל שער הבסיס, במקום ליכנס פנימה אמרתי: "ימינה פנה, ממשיכים לרוץ." רצנו עד הכביש הראשי, ארבעה קילומטר נוספים. המחלקה השתתקה. הם לא ידעו מה עובר בראש שלי ועד מתי תימשך הריצה. כשהגענו לכביש הראשי חשבתי שאולי נחזור עכשיו, אבל נראה לי שהמסר אינו מספיק חזק. רצתי בראש המחלקה. ידעתי שהם מצפים לראות אם אסתפק בשעה נוספת של ריצה. בכביש הראשי פניתי דרומה, לכיוון גדרה. עברנו את גדרה ופניתי ימינה בדרך עפר לכיוון הים. הבדיחות פסקו מזמן; הדברנים נשרו ראשונים, רווחים החלו להיפתח, אבל קבוצה גדולה החליטה "לתת פייט" ורצה צמוד אלי. חצינו את הכביש המוביל דרומה מראשון לציון לכיוון עזה והגענו עד הדיונה הגדולה- היום זאת העיר אשדוד. שם עשינו "אחורה פנה" וחזרנו בדיוק באותו מסלול. חצי מחלקה המשיכה לרוץ כל הדרך. בדרך חזרה אספנו את כל אלה שנשרו והמשיכו לצעוד או ישבו והמתינו במקומם. חזרנו לתל נוף בריצה מסודרת, כמו מחלקה, כפי שיצאנו בבוקר לריצה קלילה של עשרים דקות, אבל חזרנו אחרי ארבע שעות. המרחק שעשינו היה ארוך מריצת מרתון, ללא הכנה מתאימה, עם מדים ונעלי צבא. המ"פ מוסה עפרון שמח לראות אותנו. 'הייתי בטוח שכל המחלקה ערקה', הוא אמר." ~ על דוגמה אישית. מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמודים 38-39.
  • "מאז אותו בוקר לא היו לי בעיות מנהיגות במחלקה. ההבדל בין זה לבין טרטור הוא ברור. אילו הייתי עומד במרכז ומריץ את המחלקה ארבע מאות מטרים זה טרטור. אבל אם אני רץ ארבעים קילומטרים יחד עם החיילים זה משהו אחר. זה גם אימון, גם חינוך וגם גיבוש. אבל זה לא טרטור, כי אין בזה אפילו גרם אחד של השפלה. אתה הרי לא משיג דוגמה אישית כשאתה יושב במעגל ומריץ אנשים מסביב. המבחן אינו בקושי, המבחן הוא אם האדם שמטיל את המשימה או את העונש מסוגל לעמוד בהם בעצמו. ריצה של עשרים קילומטרים כשהמפקד רץ בראש החיילים- ראויה. ריצה של קילומטר אחד כשהמפקד יושב בצד ואינו משתתף- אינה ראויה." ~ על דוגמה אישית. מתוך הספר "לוייתן לבן" בעריכת גלעד שמחוני, הוצאת "גלורי", 2006, עמוד 39.
  • "דווקא שמחתי שהיה לילה כזה, כי היינו צריכים ממש להיכנס לתוך הכפר, וכמה בתים מסביב היו תפוסים על- ידי מחבלים. הבעיה היתה להגיע ולמצוא את היעד. טווח הראות היה מוגבל לחמישה מטרים. ההליכה היתה קשה, הרגליים טבעו עמוק בבוץ, היה איחור בלוח הזמנים, אף כי אנחנו לא ביזבזנו אף דקה. אגמון היה מפקד החוד. הוא דייק מאוד, לא הייתי צריך לתקן אותו אף פעם אחת. הבעיה היתה בהתחלקויות ובנפילות, שהאטו את הקצב. את הבית איתרנו כאשר הגענו לטווח של עשרה מטרים ממנו. לא יכלו להיעשות שום הכנות מוקדמות. פרצנו פנימה. הבית היה ריק. ואז, ברגע שהתחלנו בטיהור, נפתחה אש מכמה כיוונים בחוץ. הסתבר שהיו חוליות נוספות, והבית שהיה מזוהה כמפקדה, היה נטוש. שלושה בתים מסביב: אחד מימין, אחד משמאל, ואחד מלפנים, בטווחים של שלושים- ארבעים מטר, היו תפוסים. רצנו מן הבית החוצה ונשכבנו מבחוץ. לפני שאנחנו התחלנו לירות, הם התחילו להתקרב. כשהגיעו קרוב, פתחנו באש. הרגנו שם שניים או שלושה, והבערנו את שלושת הבתים. פוצצנו אחד מהבתים בנוסף ליעד עצמו, שהוכן לפיצוץ. היו ארבעה או חמישה הרוגים למחבלים, אנחנו לא נשרטנו. ביצענו את המשימה וחזרנו בשלום." ~ אורי שמחוני מספר על פעולה של סיירת אגוז, עליה פיקד, בכפר עינתא שבלבנון בדצמבר 1970. מתוך כרך 14 של אנציקלופדיה "צה"ל בחילו: סיירות ומיעוטים", עמוד 65.
  • "דביר היה אדם ערכי. גם דורון אדם ערכי. האדם הערכי הוא מי שעושה מעשה העומד בניגוד לאינטרסים האנוכיים שלו ושלא על מנת לקבל תמורה. הלוחם הרץ ומחלץ את חברו הפצוע תחת אש הוא אדם ערכי, כי הוא עושה מעשה בניגוד לאינסטינקט הראשוני, הרצון להמשיך לחיות. הוא עושה זאת כי כך חינכו אותו וכי חברו היה עושה אותו דבר אם המצב היה הפוך. דביר רצה לצאת ללבנון הוא לא היה מוכרח, רבים אחרים אינם עושים זאת. בדיוק כמו שאביו, דורון, התנדב ל"אגוז" והשתתף בפעולות רבות שלא היה חייב, גם אז לא כולם עשו זאת. אנשים ערכיים, היום כמו פעם, שקמים ועושים את הדבר הקשה והנכון, תמיד שילמו את המחיר עבור כולם, ואלה מהם ששורדים - נשארים אלמונים לנצח." ~ מתוך הספד שנשא לזכר דביר לניר (מקור).

קישורים חיצוניים[עריכה]