לדלג לתוכן

איסאק באבל

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
איסאק באבל

איסָאק בַּאבֶּל (ברוסית: Исаа́к Эммануи́лович Ба́бель;‏ 1894 - 1940) הוא סופר ומחזאי יהודי־רוסי.

מתוך יצירותיו[עריכה]

  • "מדברים בלחש מתוך הרגל."
  • "כאן ממלכתו של הסֵפר – זה מורגש מיד. עובדי הספרייה הם אנשים שדבקו בספר, בהשתקפות החיים."
  • "בבית הם אולי שותים בימי ראשון כוהל מפוגל ומכים את האישה זמן ארוך, אבל בספרייה יש להם אופי לא רעשני."
  • "צירפני אל מניין השוכנים בחדרי לבו: כולו היה כאן עימנו תמיד, זה לבו העליז, שלא התנשא מעולם, שלא ידע חמדנות ודאגה."
  • "הוא קורא קצת משהו, חושב קצת על משהו, מתבונן קצת בציורים שעל המנורות ומשתוחח על גבי הספר."
  • "מדברים בספרייה בקול רם בלתי צפוי, בפתיחות ובהתלהבות, מביעים פליאה על קטע שקראו בספר, ובמלוא ההתלהבות משוחחים עם שכניהם."
  • "מעבר לחלונות הרחבים מסתלסל שלג רך. לא רחוק – בשדרות נייבסקי – רותחים החיים. במרחקים – בהרי הקרפַּטים – נשפך דם."
  • "לא ידעתי להשיב דבר. שמות הציפורים והאילנות, חלוקתם למינים, לאן עפות הציפורים, באיזה צד עולה השמש, מתי מתגברים הטללים – את כל אלה לא ידעתי."
  • "הנופים שלך דומים לתיאור של תפאורה. ייקח אותי השד – על מה חשבו הוריך ארבע עשרה שנה? ... על מה חשבו? ... על שטרות שלא נפדו, על הווילות של מישה אלמן... לא אמרתי זאת לניקיטיץ'. החרשתי."
  • "אם אנחנו ננהל את העסק שלנו כמו בני אדם ולא כמו שַרלַטַנִים, אז אתה תקבל אספקה של אושר ממש עד היום שתמות, שתחיה עד מאה ועשרים שנה."

הנשיקה[עריכה]

  • "כל אותם הימים היה הזקן חי במתוך המתמכות לתקוות־פתאום סוערת וסתוּמה, וכדי שלא יהא דבר מעיב את אושרו, השתדל להעלים עינו מאותו אבק התהדרות בצמאון־הדמים, שהיה בנו, ואותה פשטנות קולנית, שבה מתַרצים היינו בעת ההיא את כל בעיות־העולם."
  • "ובלפתה את פני בזרועותיה החשופות, הארוכות, נשקתני נשיקה מתעצמת, ללא הפסק, ללא מלים."

נאמר עליו[עריכה]

  • "באבל היה זר לריאליזם הסוציאליסטי, היה מחויב לפרוזה הייחודית, האקזוטית והדקדנטית שלו... הוא יכול היה לכתוב רק באמצעות השילוב המיוחד במינו של גסות ופיוט." ~ מאיה ערד