אלבר כהן

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אלבר כהן (16 באוגוסט 1895 - 7 באוקטובר 1981) סופר יהודי יליד יוון, שחי בז'נבה וכתב צרפתית.

מתוך[עריכה]

הספר של אמי[עריכה]

  • "מהודר הנך עטי העשוי זהב. לך נא על דפי הנייר, לך באקראי, כל עוד נשארו בי נעוריי." (פרק 1)
  • "ספר על אמך ועל מנהגיה השלווים. שרוק בשקט כדי להאמין שהכל לא כל כך רע." (פרק 1)
  • "היא אינה מדברת עוד, זו שדיברה באופן כה נעים. היא גמורה בצורה מעוררת רחמים." (פרק 4)
  • "אהבתה של אמי שאין דומה לה."
  • "אתה בלבד יכול הייתי לחיות רחוק מן העולם." (פרק 12)
  • "אתה בלבד לא הייתי לבדי; עכשיו אני לבדי עם כולם."
  • "בשנתי, שהיא שירת הקברים, ברגע זה ראיתי אותה שוב. יפה כמו בימי נעוריה, יפה עד מוות ויגעה, כה אילמת ושקטה." (פרק 14)
  • "בחדרי, הנה אני, איש המין האנושי, מזועזע מן המוות הנצחי שעליו אני שואל לשווא." (פרק 22)
  • "אחים, הו אחיי האנושיים, הכריחו אותי להאמין בחיי נצח."
  • "הו, שופט בעל גזר דין החוזר על עצמו תמיד... גזר דין אחד ויחיד, גזר דין מוות תמיד."
  • "השבח לכן, אמהות כל הארצות, השבח לכן באמי אחותכן, הוד מעלתה, אמי המתה." (פרק 29)
  • "בבדידותי אני שר לעצמי שיר ערש מתוק, כה מתוק כמו שאמי הייתה שרה לי, אמי שהמוות שם עליה את אצבעותיו הקפואות ואני אומר לעצמי, עם אנחה יבשה בגרוני שאינה רוצה לצאת משם, אני אומר לעצמי כי ידיה הקטנות לא עוד חמות וכי לעולם לא עוד אשא אותן ברוך אל מצחי. לעולם לא עוד אדע את נשיקותיה האיטיות המורגשות בקושי. לעולם לא עוד פעמוני האבל המצלצלים, שירת המתים שאהבנו. לעולם לא אראה אותה שוב ולעולם לא אוכל למחות את אדישותי כלפיה או את כעסי עליה." (פרק 10)