הספר אשר לאמי

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הספר אשר לאמי (בצרפתית: Le Livre de ma Mère) הוא ספר מאת אלבר כהן על אימו. הספר יצא לאור ב־1954.

כללי[עריכה]

  • "אהבתה של אמי שאין דומה לה."
  • "אתה בלבד לא הייתי לבדי; עכשיו אני לבדי עם כולם."
  • "אחים, הו אחיי האנושיים, הכריחו אותי להאמין בחיי נצח."
  • "הו, שופט בעל גזר דין החוזר על עצמו תמיד... גזר דין אחד ויחיד, גזר דין מוות תמיד."
  • "היא אינה מדברת עוד, זו שדיברה באופן כה נעים. היא גמורה בצורה מעוררת רחמים." (פרק 4)
  • בדידותי אני שר לעצמי שיר ערש מתוק, כה מתוק כמו שאמי הייתה שרה לי, אמי שהמוות שם עליה את אצבעותיו הקפואות ואני אומר לעצמי, עם אנחה יבשה בגרוני שאינה רוצה לצאת משם, אני אומר לעצמי כי ידיה הקטנות לא עוד חמות וכי לעולם לא עוד אשא אותן ברוך אל מצחי. לעולם לא עוד אדע את נשיקותיה האיטיות המורגשות בקושי. לעולם לא עוד פעמוני האבל המצלצלים, שירת המתים שאהבנו. לעולם לא אראה אותה שוב ולעולם לא אוכל למחות את אדישותי כלפיה או את כעסי עליה." (פרק 10)
  • "אתה בלבד יכול הייתי לחיות רחוק מן העולם." (פרק 12)
  • "בשנתי, שהיא שירת הקברים, ברגע זה ראיתי אותה שוב. יפה כמו בימי נעוריה, יפה עד מוות ויגעה, כה אילמת ושקטה." (פרק 14)
  • "בחדרי, הנה אני, איש המין האנושי, מזועזע מן המוות הנצחי שעליו אני שואל לשווא." (פרק 22)
  • "השבח לכן, אמהות כל הארצות, השבח לכן באמי אחותכן, הוד מעלתה, אמי המתה." (פרק 29)

פרק 1[עריכה]

  • "כל האנשים בודדים לנפשם ואיש לא אכפת לאיש וכאבינו הם אי בודד. אך אין זו סיבה שלא למצוא הערב נחמה ברחשיו הגוועים של הרחוב, שלא למצוא במלים נחמה הערב."
  • "כמה מוזר הוא, האושר הזעיר הזה. אושר עגמומי ומקרטע, אך מתוק כמו חטא או כמו משקה חשאי – אכן, כמה אושר יש, למרות הכול, בעובדה שאני כותב עכשיו, בודד בממלכתי ורחוק מכל המנוולים."
  • "לכל מי שרק ירצה לשמוע אני אגיד שכולם, בלי יוצא מן הכלל, מקסימים. זה באשר למנהגי היום שלי. אך בלילותי ובשחרי, היטב אני יודע את טיבם."
  • "מהודר הנך עטי העשוי זהב. לך נא על דפי הנייר, לך באקראי, כל עוד נשארו בי נעוריי."
  • "אתה, עט זהוב שלי, הלך על הדף, נאדר־הוד, הלך בו אקראי, עשה את דרכך הפתלתולה, המהוססת כבחלום, את דרכך הגמלונית והנשלטת. לך עוד ועוד, נחם יחיד שלי, אני אוהב אותך, שעט על פני הדפים האלה, שנוסכים בי סיפוק קודר, שפזילתם ממלאת אותי עונג כה נוגה. כן, המילים – הנה מכורתי, מילים: נוחם ונקם."
  • "ספר על אמך ועל מנהגיה השלווים. שרוק בשקט כדי להאמין שהכול לא כל כך רע."
  • "אל תשכח לחייך. חייך כדי להונות את ייאושך, חייך כדי להישאר בחיים, חייך לראי וחייך לאנשים, ואפילו לדף הלבן הזה. חייך עם אבלך המתנשף יותר מפחד, חייך כדי להאמין ששום דבר אינו חשוב, חייך כדי להכריח את עצמך להעמיד פני חי, חייך תחת להט החרב המתהפכת של מות אמך, חייך את כל חייך עד פקיעה, עד שתתפגר מחיוך העולמים שעל שפתיך."

פרק 2[עריכה]

  • "בכל יום שישי אחר הצהריים, ערב שבת קודש אצל היהודים, אמי הייתה מתייפה ומתקשטת. היא לבשה את שמלת המשי השחורה החגיגית שלה, וענדה את מעט התכשיטים שעוד נותרו לה."
  • "והיא הוסיפה לשבת שם, כולה אומרת אהבה משפחתית, ובדמיונה מנתה כבר באוזניהם את כל מה שבישלה ורחצה וסידרה."
  • "מהר מהר, צריך לפתוח את הדלת לשני היקירים. כאלה היו תעצומות תשוקתה של אמי הקדושה. לא בדיוק סרט הוליוודי, כפי שאתם רואים. מחמאות מבעלה ומבנה, אושר לשניהם – בזאת הסתכמו כל ציפיותיה מן החיים."

פרק 3[עריכה]

  • "הדברים שסיפרתי עד כה הם זיכרון מימים שבהם אמי הייתה כבר זקנה ואני הייתי בוגר ומחופש לאיש העולם הגדול. הייתי מגיע מז'נווה לבלות חלק מחופשותי אצל הורי במרסיי. קורת רוח גדולה הייתה לה, לאמי, שבנה, אשר לו ייחסה, בהפרזה גדולה, מעמד כה חשוב בקרב הגויים, נאות בחפץ לב ללכת בכל שבת לבית הכנסת במרסיי. אני שומע אותה מדברת אלי."
  • "כל המאהבים הגדולים האלה מהסיפורים, אני שואלת את עצמי אם הם ימשיכו לאהוב את המשוררת שלהם גם אם היא תהיה חולה ותשכב כל הזמן במיטה, והגבר יצטרך לטפל בה כמו שמטפלים בתינוק, אתה מבין מה אני מתכוונת, לעזור לה בדברים לא נעימים. אם אתה שואל אותי, הוא כבר לא יאהב אותה. האהבה האמיתית, תקשיב לי טוב, זה עניין של הרגל. זה להזדקן ביחד."