אליס מילר (באנגלית: Alice Miller, נולדה בשם אָליסיה אֶנגלַרד (Alicija Englard); 12 בינואר 1923 – 14 באפריל 2010), הייתה פסיכולוגית שווייצרית ממוצא יהודי־פולני.
"אם אתה מטיף מוסר לילד, הוא לומד להטיף מוסר, אם אתה מזהיר אותו, הוא לומד להזהיר, אם אתה נוזף בו, הוא לומד לנזוף." ~ בהתחלה היה חינוך, 1980
"הכפייה הלא מודעת לנקום בפגיעות מודחקת." ~ שוברים את חומת הדממה, 1990
"מהניסיון בטיפול שלי היה זה ההפך מסליחה – כלומר, המרד כנגד התנהלות לא נכונה, ההכרה והגינוי של הדעות והמעשים ההרסניים של הורי, וביטוי הצרכים שלי – שבסופו של דבר שחררו אותי מהעבר." ~ שוברים את חומת הדממה, 1990
"לא יכולתי לפקפק במעשיהם של ההורים שלי, בגלל הפחד שרדף אותי כל חיי, פחד מהתחושה שכרוכה בחוויה מחדש של הסיטואציה הבסיסית של ילדותי: תחושת התלות בהורים שאין להם שמץ מושג על הצרכים של הילדה שלהם, או על האחריות שלהם עצמם."
"הזעם הקשור בהורים נותר ללא שינוי כל זמן שאנחנו לא מסוגלים להרגיש אותו, משום שאנחנו מפחדים מן הזעם הזה, מרגישים אשמים בגללו, ומפחדים מנקמת ההורים. ברגע שאנחנו נעשים מודעים לפחד הזה על כל הנסיבות הכרוכות בו, ומבינים את השלכותיו, אנחנו כבר לא מרגישים אשמים על דברים שנעשו על ידי אחרים; והשחרור מרגשות האשמה מפחית את הכעס."
"רוב ההורים נמצאים במלכודת רגשית מאז היותם ילדים: הם רק מחכים להזדמנות להוציא על מישהו את הכעס הלא־מודע שנאגר בתוכם. הילדים שלהם הם הדלת היחידה שהם מוצאים להיחלץ מהמלכודת הרגשית הזאת, מכיוון שהילדים שלהם הם היחידים שאותם אפשר להכות, לגעור בהם ולהשפיל אותם מבלי להיענש, בדיוק כמו שעשו להורים בילדותם, וזאת במסווה של 'חינוך'."
"מזה אלפי שנים, כל המוסדות של כל הדתות מצווים על המאמין: 'כבד את אביך ואת אמך'. לא היה שום צורך בציוויים כאלה, לו רק אנשים היו גדלים באווירה של אהבה וכבוד, מכיוון שאז הם היו מגיבים באופן טבעי לכל מה שהם קיבלו מהוריהם. אבל כשלאדם אין שום סיבה לכבד את ההורים שלו, חייבים, כנראה, להכריח אותו. התוצאה המסוכנת של הכפייה הזאת היא שכל ביקורת כלפי ההורים נחשבת ל'חטא' ומעוררת רגשות אשמה קשים."
"מאחר שקיומו של תינוק בן יומו תלוי לחלוטין בהוריו ובהשקעה שלהם בו, הוא יעשה כל אשר ביכולתו על מנת שלא להפסידה."
"יכולתו המדהימה של הילד לחוש באופן אינטואיטיבי בצורך זה של אמו ולהיענות לו, דהיינו לקבל על עצמו את התפקוד שנועד לו באופן בלתי מודע."
"אנשים רבים סובלים כל חייהם מתחושת אשמה מעיקה שלא עמדו בציפיות הוריהם. תחושה זו חזקה יותר מכל תובנה שכלית שיש להם, כי אין זה משימתו של הילד או חובתו לספק את צורכי הוריו."
"האין אהבת אם בין הדברים ה'פשוטים', ה'פעוטים', אך גם החיוניים ביותר בחיים, אשר באופן פרדוקסלי נאלצים אנשים כה רבים לשלם תמורתה בוויתור על כל חיוניותם הפנימית?"
"ההיפך האמיתי מדיכאון הוא לא עליצות או היעדר כאב, אלא חיוניות: החופש לחוות רגשות ספונטניים."
"היא לא הייתה צריכה לחשוש מן התגובות שלי. היא ציפתה ממני לסלוח לה על חוסר־ההגינות ולעולם לא לנטור לה טינה. עמדתי בציפיות האלה כפי שכל ילד במצבי היה עושה."
"אבי נמנע מכל עימות עם אמי ומהכרה במה שקורה אל מול עיניו. הוא, אמנם, לא הפעיל עליי את השיטות הפדגוגיות הנלהבות של אמי – ברגעים הנדירים של נוכחותו, הוא אפילו הראה לי קצת חום ועדינות – אך הוא מעולם לא עמד על זכויותיי. הוא לא נתן לי מעולם את התחושה שיש לי זכויות בכלל; הוא מעולם לא אישר את מה שראיתי וחשתי ולא הודה באכזריות של אמי."
"לו רק היה לאבי האומץ לראות מה עובר עליי ולהגן עליי, כל מסלול חיי היה נראה אחרת. הייתי מעזה לבטוח במה שאני רואה ומרגישה, הייתי לומדת להגן על עצמי, ולא להרשות לעצמי להינזק כל כך מאנשים בורים, כפי שניזוקתי מאמי."
"לו רק הייתה לי ההזדמנות, בתור ילדה, להרגיש את הרגשות האמיתיים שלי במקום להדחיק אותם, לו יכולתי לתת להם ביטוי ולעמוד על זכויותיי."
"אינני חוששת להחזיק בדעה – ולהביע אותה – שהורים הם אשמים בפשעים נגד הילדים שלהם, למרות שהתנהגותם נבעה מדחף כפייתי שנובע מן העבר הטראגי המודחק שלהם."
"התיאוריה של אמי עזרה לי לשרוד. זאת האמביוולנטיות של חיי ואני צריך לחיות עם האמביוולנטיות הזאת. מצד אחד סבלתי מאוד מאמי ומצד שני היא נתנה לי את המידע כדי לשרוד ביחסים האלה וזה נפלא." ~ מרטין מילר
