לדלג לתוכן

אלף שנים לחכות

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
עטיפת הספר

אלף שנים לחכות הוא רומן מאת מיה טבת דיין על סיפור אהבתם של נורי וכנרת. הספר יצא לאור ב־2011.


  • "אני עומד עכשיו על הגבול שבין אני לאני."
  • "הוא אמר לה, משהו בך מעורר בי חלקים ממני ששכחתי."
  • "הרגישה שממש כאחד ההרים שמסביב, גם פסגותיה שלה מוקפות כעת ענן."
  • "מילותיו היו כנקישות ריקות וחלולות, רושמות את אותיותיהן כסימני מכות יבשות."
  • "אני יודע שהתחתנת. פחות או יותר באותו זמן אני התגרשתי. כתבתי לך הרבה שירים וזמן רב התלבטתי אם לשלוח לך אותם. אבל, כנרת, אין לנו אלף שנים לחכות."
  • "כנרת אמרה לו ואולי אני אהיה הסימן המוכר שלך בלילה ונורי אמר, אולי, אבל בינתיים את עדיין המדבר שאני הולך בו לאיבוד."
  • "כשחפנה כנרת את האבן המושאלת ההיא, תהתה אם הייתה מאמינה אז שהזמני יתמשך כל כך הרבה זמן. ולאחר כל הדברים האלה, השמיע אמנון בסלון שלהם מנגינת צלילי מדבר מבלי לדעת שפעם, לצלילים האלה בדיוק, היו מתכנסים גופיהם העירומים של כנרת ונורי במשך לילות שלמים."
  • "אין לנו אלף שנים לחכות. אין לנו אלף. אין לנו. עד שאמרה בקול עייף, כל זה מעבר לכוחותי עכשיו. ואז התרוממה מכיסאה ויצאה מהחדר. אבל המילים המשיכו ללכת איתה."
  • "כסלע המזדקר במרכזו של ים שגאותו מתגבהת, מתעקשת להתבונן בקומה זקופה בחיים המתרחשים מעל למים."
  • "אלה החיים, את לא יכולה להחזיק אותם חזק חזק במושכות כדי שכלום לא ישתנה."
  • "לאחר מכן נפגשו עוד פעמיים נוספות והיו אדיבים וענייניים, וכנרת תהתה אם אי פעם יתרככו משפטיהם."

נאמר עליו[עריכה]

  • "דואליות של גוף ונפש, משפחה, אידאלים, רצון חופשי ובחירה – כל המושגים הללו מוצגים לבחינה מדוקדקת ואמיצה, שזירת ההתרחשות שלה היא הקיבוץ והודו." ~ רבקה קרן