מיה טבת דיין

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיה טבת דיין

מיה טבת דיין (נולדה ב־1975) היא משוררת וסופרת ישראלית.

מתוך שיריה[עריכה]

  • "לַהֲפֹךְ אֶת הַמֶּרְחָק מִמֵּךְ לְהֶגְיוֹנִי."
  • "הָיוּ גֶּשֶׁם וַאֲדָמָה וּתְשׁוּקַת שֶׁמֶשׁ וְחַיִּים."
  • "יָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכֵּי אֲחֵרִים. בִּטְנָם הָיְתָה לִי גַּב, זרְוֹעוֹתֵיהֶם – קִירוֹת. הָיָה לִי בַּיִת עָשׂוּי בְּניֵ אָדָם."
  • "אֶצְבְּעוֹתֶיךָ בִּשְׂעָרִי, רֵיחַ בְּגָדֶיךָ בִּנְשִׁימוֹתַי, הַחֹם הַפּוֹעֵם, חָזךְָ תַּחַת אָזנְיִ."
  • "אֶת הַחֲלָקִים הֲכִי טוֹבִים שֶׁלָּנוּ אֲנַחְנוּ שׁוֹמְרִים לַסּוֹף, כְּמוֹ הֶעָרָה בְּשׁוּלֵי הַדְּבָרִים, שֶׁצּוֹבַעַת בְּאוֹר אַחֵר אֶת הַכֹּל."
  • "בַּיָּמִים אֲנַחְנוּ חוֹלְפִים זֶה עַל פְּנֵי זוֹ
כְּפוֹעֲלֵי פַּס־יִצּוּר מְמַהֲרִים
בְּאוּלַם הַמִּפְעָל
מְיַצְּרִים חַיִּים,
אֹכֶל, כֵּלִים, הַסָּעוֹת,
הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת וְנִסְגֶּרֶת
הַבַּיִת שׁוֹאֵף וְנוֹשֵׁף אוֹתָנוּ
הַחוּצָה, פְּנִימָה."
  • "אֲניִ נוֹדֶדֶת בַּיַּמִּים, בַּיַּבָּשׁוֹת,
נִזהְֶרֶת מִן הַמָּקוֹם הָאֶחָד.
בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה יַלְדָּתִי מְניִפָה לְעֶבְרִי
שֶׁלֶט בִּכְתַב יָדָהּ: 'בְּרוּחָה הַבָּאָה'."

אלף שנים לחכות (2011)[עריכה]

  • "כנרת אמרה לו ואולי אני אהיה הסימן המוכר שלך בלילה ונורי אמר, אולי, אבל בינתיים את עדיין המדבר שאני הולך בו לאיבוד."
  • "כשחפנה כנרת את האבן המושאלת ההיא, תהתה אם הייתה מאמינה אז שהזמני יתמשך כל כך הרבה זמן. ולאחר כל הדברים האלה, השמיע אמנון בסלון שלהם מנגינת צלילי מדבר מבלי לדעת שפעם, לצלילים האלה בדיוק, היו מתכנסים גופיהם העירומים של כנרת ונורי במשך לילות שלמים."
  • "אין לנו אלף שנים לחכות. אין לנו אלף. אין לנו. עד שאמרה בקול עייף, כל זה מעבר לכוחותי עכשיו. ואז התרוממה מכיסאה ויצאה מהחדר. אבל המילים המשיכו ללכת איתה."

אמרותיה[עריכה]

  • "הייתי מנהלת את העולם כמו הדואר – בלי גבולות, בלי ממשלות, רק שלטון מרכזי עולמי שאף אחד לא יודע מי מנהל אותו וכל החבילות מגיעות בזמן."