אם לא עכשיו, אימתי?

אם לא עכשיו, אימתי? (באיטלקית: Se non ora, quando?‎) הוא רומן מאת פרימו לוי על קבוצת פרטיזנים יהודים בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה. הרומן יצא לאור ב־1982.

(הציטוטים הם מתוך התרגום של מירון רפופורט לעברית, הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, 2004)

"האוויר היה חמים, גדוש בהבלי לילה ובצחנה החמוצה־מתוקה של אבקות הצמחים, ומנדל הרגיש שהתשוקה פולשת לתוכו. תשוקה של נער מתבגר, בלי מסגרות, רכה וחמה ולבנה: ניסה לתאר אותה לעצמו, ולא עלה בידו. תשוקה למיטה, ולגוף של אישה במיטה; תשוקה להתפוגג בתוך אשה אחרת, להיות איתה לבשר אחד, בשר כפול מבודד מן העולם, הרחק מן הדרכים, מן הקרבות, מן הפחדים ומזיכרונות ההרג."
"מנדל ניסה בעקשנות להירדם, והבין כי דווקא המאמץ הזה הוא הקוץ שהשאיר אותו ער. רוחו לא הייתה מבולבלת עד שיתעלם מכך שדמות אחרת ושם אחר הידפקו על דלתו."
"נמחצת תחת משקל הגוף הגברי, התפתלה לינה, יריב עיקש וגמיש, כדי לגרות אותו ולהתגרות בו. זאת הייתה שפה, ומנדל הבין אותה אפילו מבעד לענני התשוקה הוורודים: אני רוצה אותך, אך מתנגדת לך. אני מתנגדת לך, כי אני רוצה אותך. אני השברירית שרועה תחתיך, אך אינני שלך. אני לא אישה של אף־אחד, והתנגדותי לך קושרת אותך אלי. מנדל חש שהיא חמושה אף שהיא עירומה, חמושה כמו בפעם הראשונה שנגלתה לעיניו באולם־השינה בנובוסלקי. היא של אף־אחד ושל כולם."
"אם כולנו היינו דומים, העולם היה משעמם. לנו יש ברכה מיוחדת, שאנו מפנים אל אלוהים כשאנחנו רואים מישהו שונה מהאחרים: גמד, ענק, כושי, אדם מכוסה ביבלות. אנחנו אומרים: ברוך אתה אדוני מלך העולם, משנה הבריות. אם אנחנו מודים לו על היבלות, על אחת כמה וכמה שנודה לו על פרטיזן שמנגן בכינור."
"גדוד התלמודיסטים יוצא לחזית, לקו הראשון. הם בשוחה, רובים מכוונים, והנה האויב מתקרב. המפקד צורח 'אש!': כלום. אף אחד לא יורה. האויב מתקדם עוד יותר. המפקד שוב צורח 'אש!', ושוב אף אחד לא מציית לו: האויב כבר נמצא במרחק של זריקת אבן. 'אש, אמרתי, בני־זונות מסריחים! למה אתם לא יורים?' הקצין שואג."
"הם נמצאים בעולם המתים שלהם, והם כמעט אף־פעם לא יוצאים ממנו. אסור לתת להם לצאת, זה כמו כשפורץ טיפוּס, צריך לחזק את הגדרות, לשמור אותם כלואים במחנה המצורעים שלהם. לחיים יש זכות להתגונן."