פרימו לוי

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרימו לוי
קברו של פרימו לוי בבית הקברות שבטורינו. על קברו חרוט מספרו האישי מאושוויץ בלבד: 174517.

פרימו לוי (31 ביולי 1919 - 11 באפריל 1987), סופר וכימאי איטלקי־יהודי ניצול שואה. כתב זיכרונות, סיפורים קצרים, שירים ורומאנים. ידוע ביותר ביצירתו על השואה, ובמיוחד על תיאורו את הזמן שעבר עליו במספר מחנות עבודה מסונפים למחנה אושוויץ. מת בנפילה מקומה עליונה בביתו ב־1987. ספרו "הזהו אדם", העוסק בתקופת שהותו באושוויץ, תואר כאחד מן הספרים החשובים שנכתבו במאה ה־20‏‏‏‏[1].

הזהו אדם?[עריכה]

הזהו אדם?

תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי. הוצאת עם עובד / ספריית אפקים.

הקדמה[עריכה]

  • "בבני אדם רבים ואף בעמים שלמים מצוי על סף ההכרה רגש 'שכל זר הוא צר ואויב'. על פי רוב אמונה זו חבויה היטב במעמקי הנפש כדלקת זיהומית שלא התפשטה. מדי פעם היא מתגלה במעשים מקריים ולא עקביים ואיננה מקור לחשיבה שיטתית. אולם, כאשר 'האני מאמין' הסמוי מעין נהפך למחשבה שיטתית, לעיקרון מרכזי של מערכת היקשים הגיונית, בקצה השרשרת מופיע מחנה הריכוז." ~ עמוד 7

"הזהו אדם?"[עריכה]

  • "אתם היושבים באין מחריד
    במשכנות מבטחים;
    אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד
    בשובכם הביתה עם דמדומים:
    התבוננו וראו הזהו אדם
    העובד בביצה הקרה;
    הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם
    למען פת לחם זעירה.
    שבעבור 'כן' או 'לא' לבן מוות היה.
    התבוננו וראו האם אישה היא זאת.
    בת בלי שם ובלא שיער;
    שלא נותר בה עוד כוח לזכור,
    שעיניה ריקות וצונן חיקה
    כצפרדע ביום חורף וכפור.
    הרהרו וזיכרו כי כל זאת אירע
    והיו הדברים האלה:
    אשר אנוכי מצווכם
    לחקוק בלבבכם.
    ושיננתם אותם לבניכם.
    בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך,
    בשכבכם ובקומכם.
    והיה כי תדומו – יאבד בתיכם.
    ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד.
    ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד." ~ עמוד 9

המסע[עריכה]

  • "מסורת היא לנהוג בנידונים למוות בטקסיות חגיגית. מסורת זו נועדה להראות בעליל שאין נוהגים בהם עוד בכעס, ושאין מפגינים כלפיהם רגש כלשהו, מעשה הצדק איננו אלא חובה כאובה לחברה. לפיכך, אפילו מי שמוציא לפועל את פסק דין המוות יכול לחוש מידת רחמים כלפי הקורבן. לכן אין נוהגים בנידון למוות בניגוד לרצונו, מניחים לו להתבודד, מעניקים לו נחמה וסעד רוחניים. לפי הדרוש משתדלים, ככל האפשר, שלא יחוש שנוהגים בו בשנאה או בשרירות לב אלא רק בשל כורח הנסיבות, שיחוש שעם מתן העונש גם מחלו לו על מעשיו הרעים. אולם, לנו לא ניתנו כל אלה, משום שהיינו רבים והזמן דחק; יתר על כן: על מה היינו צריכים לכפר, על מה היו צריכים למחול לנו?" ~ עמוד 13
  • "לאט־לאט חילחל לתוך נשמותינו רגש חדש עתיק יומין, של עם שאינו יושב על אדמתו. כאב הנדודים חסרי התוחלת, ייסורי הגלות שבכל דור ודור." ~ עמוד 14
  • "כאן גם קיבלנו את המכות הראשונות: הדבר היה מפתיע וחסר טעם עד כדי כך שלא חשנו כאב, לא בגוף ולא בנפש. רק נדהמים היינו: כיצד אפשר להרביץ לבני־אדם בלא כל רוגז?" ~ עמוד 15
  • "כל בני־האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר; ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך הוא הנכון: אדם אינו יכול להיות גם אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין־סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד – בשעת שפל יש בלבנו תקווה, ובשעת אושר קיים גם החשש מפני המחר. זאת ועוד: כל אחד יודע כי ביום מן הימים ימצא אותנו המוות. זה שם גבול לשמחה אך גם לכל כאב. אין־סוף דאגות חומריות אינן מאפשרות לנו להיות מאושרים או אומללים בתכלית. אלה משוות אופי זמני לכל שמחה אך גם מסיחות את דעתנו מן הצער ומאפשרות לנו לשאתו." ~ עמוד 15
  • "מעטים בני־האדם המסוגלים ללכת אל מותם בכבוד, לרוב אין הם מי שציפינו שיעשו זאת." ~ עמוד 16
  • "בשעה הרת הגורל ההיא אמרנו דברים שבני־אדם חיים אינם אומרים. לבסוף נפרדנו בברכת שלום חטופה: כך נפרד אדם גם מחייו שלו; ולא היה עוד פחד בלבבנו." ~ עמוד 17

בתחתית[עריכה]

  • "כשסיימנו הצטנף כל אחד בפינתו. לא העזנו להביט איש בעיני רעהו. אין ראי בחדר אך דמותנו נשקפת לנגד עינינו במאה פנים חיוורים כסיד. מאה דחלילים אומללים ומטונפים. גלגול הצורה הושלם. כעת אנו רוחות רפאים כמו המתים־החיים שראינו אתמול בלילה." ~ עמוד 26
  • "ינסה נא, אפוא, כל אחד להרהר מה ערכם של הרגלי היום־יום הקטנים של כל אדם וכמה משמעות יש להם: לחפצים רבים שיש אפילו בידי פושט־יד עני שבקרן רחוב: ממחטה, מכתב ישן, תמונה של אדם יקר. דברים מעין אלה הם חלק מישותנו כמעט כמו איבר מאיברי גופנו. אין אנו יכולים לשוות בדמיוננו את החיים בלעדיהם. אם הם אובדים מיד אחרים תופסים את מקומם. והם שלנו משום שבחובם טמונים הזיכרונות; משום שיש בכוחם לעורר בנו מחשבות.
    עתה שוו בנפשכם אדם שניטל ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכול, כל מה שהיה לו: אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה, לא נותר לו דבר, הוא אומלל וחסר אונים; לא נותר לו כבוד עצמי; הוא לא יכול עוד להבחין בין טוב לרע. מי שניטל ממנו הכול בהינף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה. הוא הופך ליצור נחות שקל להחליט להמיתו בלי מחשבה תחילה. ליצור כזה אין להתייחס כאל בן־אדם. במקרה הטוב ביותר יישפט לחיים או למוות בשל שיקול של תועלת. אולי כעת ניתן להבין את המשמעות הכפולה של השם 'מחנה השמדה'. ואולי יובן עכשיו מה אנו רוצים לבטא במשפט: להיות בתחתית." ~ עמוד 27
  • "כאלה היו חיינו: כל יום כרעהו. Ausrücken und Einrücken – לצאת ולשוב. לעבוד, לישון, לאכול, לחלות ולהחלים או למות." ~ עמוד 36
  • "כשעצם הקיום מוטל בספק, אנשים חושבים בהיגיון אך לעתים רחוקות. במצב כזה מעדיפים לנקוט עמדות קיצוניות." ~ עמוד 36
  • "ובכן אני בשאול תחתית. קל יותר למחוק את העבר מן הזיכרון ולהתעלם מן העתיד; לומדים את האמנות הזאת מהר מאוד כשהשעה דוחקת." ~ עמוד 37
  • "כשאיננו מתראים שלושה, ארבעה ימים אנחנו מתקשים להכיר איש את רעהו." ~ עמוד 37

ההכשרה[עריכה]

  • "בלבול הלשונות הוא יסוד חשוב בצביון החיים כאן. אנחנו נמצאים מן הבוקר עד הערב במגדל בבל: כולם מפקדים ומאיימים בצעקות, בשפות שמעולם לא שמעתי קודם לכן. רע ומר גורלו של מי שאינו מבין אותם בו ברגע. לאיש כאן אין סבלנות, איש אינו מקשיב לדברי רעהו. אנחנו, החדשים, תחושותינו אומרות לנו להתקבץ בפינות כעדת כבשים, נשענים על הקירות לחוש לפחות משענת גשמית." ~ עמוד 38
  • "לחם Brot-Broit-Chleb-Pain-Lechem-Kenyér – הגוש הקדוש האפור שתמיד נראה ענקי בידי השכן וזעיר בידך." ~ עמוד 39
  • "במקום הזה הרחצה היומיומית במים העכורים ובכיור המטונף אינה תורמת לניקיון הגוף ולבריאות. ואולם עצם המעשה חשוב ביותר כגילוי של חיוניות. הוא אמצעי להישרדות הנפש." ~ עמוד 40
  • "דווקא משום שהמחנה הוא מכונה משומנת היטב, שתכליתה להפוך אותנו לבהמות, אסור לנו להפוך לבהמות. גם במקום הזה אפשר להישאר בחיים, ולכן צריך לרצות להישאר בחיים; כדי לספר לאחרים, כדי להעיד. וכדי לחיות חייבים להציל לפחות את השלד, לשמור על צלם אנוש. ודאי אנחנו עבדים, חסרי זכויות, ניתן להעליבנו ולהשפילנו, נידונים למוות בטוח. אבל דבר אחד בלבד נותר לנו לעשות ואנו חייבים בכל כוחנו לנסות לעשותו, משום שזה הדבר היחיד והאחרון שנשאר לנו: אנו יכולים שלא להסכים למעשיהם. ולכן, ללא צל של ספק, הננו מצווים לשטוף את הפנים, בלי סבון, במים המטונפים, ולהתנגב במעיל. חייבים למשוח משחה שחורה על הנעליים, לא משום שכך קובע התקנון, אלא כדי לשמור על כבודנו ועל הניקיון. חייבים ללכת בקומה זקופה, באון, לא כדי להישמע לכללי המשמעת הפרוסית, אלא כדי להישאר בחיים, שלא להתחיל למות." ~ עמוד 41
  • "נוכח עולם אכזרי ומורכב זה מחשבותיי נטרפות: האם איאלץ גם אני להמציא איזו שיטה ולחיות על פיה? או שמא רצוי יותר להסכין לעובדה שאין לי שום שיטה?" ~ עמוד 42

Ka-Be[עריכה]

  • "על הפיגומים, על הרכבות הנעות לאיטן, במכרות, בדרכים, במשרדים – אנשים, אנשים, אנשים. עבדים ואדונים. האדונים שהם עבדים של עצמם. את העבדים מניעים המורא והאימה; את האדונים – השנאה. שום כוח אחר אינו מניעם. כולם אויבים או יריבים." ~ עמוד 43
  • "אבוי לחולמים. ההתפכחות טעונה צער ויגון קשים מנשוא. למרבה המזל לעתים רחוקות בלבד אנו חולמים בהקיץ. חלומות קצרים: משום שאנחנו רק בהמות עייפות." ~ עמוד 45
  • "בעלי זכויות יתר מדכאים את הנחותים. החוק ה'אנושי' הזה הינו הבסיס, שעליו עומד כל הבניין החברתי של המחנה." ~ עמוד 45
  • "בית־חולים במחנה? לשם מה? משום שאנחנו, למזלנו, נמנים עם 'היהודים המועילים כלכלית'." ~ עמוד 47
  • "אסור בתכלית האיסור להיכנס לקה־בה בנעליים [...] ואל יעלה מישהו בדעתו שלעמוד כל היום בין נעליים קרועות ומרפשות היא זכות יתר ראויה לשמה. שכן די שאתה מהרהר, בעל כורחך, כמה אנשים נכנסים לקה־בה בנעליים ויוצאים בלי להזדקק להם עוד לעולם..." ~ עמוד 48
  • "כבר לפני זמן רב חדלתי לנסות להבין. באשר לי, אני עייף כל־כך מהעמידה על הרגל הפצועה שלא טיפלו בה, הרעב מייסרני, כמעט קפוא מקור – שום דבר אינו מעניין אותי עוד. ייתכן מאוד שהיום – יומי האחרון, והחדר הזה אולי הוא חדר תאי הגזים שכולם מרבים לדבר עליהם. מה יש בידי לעשות? רק להישען על הקיר, לעצום את העיניים ולחכות." ~ עמוד 50
  • "בקה־בה החיים דומים לקיום בלימבוס[2]." ~ עמוד 52
  • "המוטיבים המעטים, כתריסר, חוזרים ערב ובוקר, כל יום, תמיד: שירי לכת ושירים עממים מוכרים שכל גרמני אוהב. הם נחרתו עמוק בזיכרוננו ויהיו הדבר האחרון שנשכח. הצלילים הללו הם ביטוי מוחשי לשגעון הגיאומטרי של המחנה. והם גם מבטאים את ההחלטה הנחושה של אדוני גורלנו לחסל קודם את צלמנו האנושי כדי להרוג אותנו אחר־כך לשיעורין." ~ עמוד 53
  • "הקה־בה הוא המחנה בלא הקשיים הגופניים. לכן מי שעדיין מסוגל לחשוב פוקח את עיניו. משך הימים הארוכים והריקים ממעש לא מדברים על רעב ועל עבודה, אלא על דא ועל הא, ובהכרח באים לידי הרהור בשינוי שחל בנו; מהרהרים במה שנלקח מאתנו ובמהות החיים הלאה. בקה־בה, באי השליו הזה, למדנו שהאישיות שלנו שברירית מאוד והיא קרובה לעברי פי הפחת הרבה יותר משקרוב אליה הגוף. אבות אבותינו היו מיטיבים עמנו אילו במקום לומר – 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', היו מתרים על הסכנה הגדולה יותר האורבת לנו, היא אובדן צלם האנוש. אילו יכלה לצאת מתוך המחנה בשורה אל האנשים החופשיים – זו הייתה צריכה להיות לשונה: שמרו מכל משמר שלא יארע בבתיכם מה שנכפה עלינו כאן." ~ עמוד 57
  • "בהתרחקנו מהמכות ומהקללות, תודעתנו מתעוררת ואנו יכולים לשקוע בהרהורים. והמסקנה נחרצת: לא נשוב לעולם. נסענו לכאן בקרונות חתומים. ראינו את נשותינו ואת ילדינו הולכים אל האין. אנחנו עבדים נרצעים: צועדים מאות פעמים קדימה ואחורה עייפים עד מוות, איבדנו צלם אנוש לפני שהגוף כלה ומת. אנחנו לא נחזור. אסור לאיש לצאת מכאן, אסור שאיש יצא ויראה לעולם כולו את המספר המקועקע בבשרו, לבשר את הבשורה האיומה, בשורת אושוויץ: הדבר הנורא שיכלה נפש האדם לעולל לנפש האדם." ~ עמוד 58

יום־טוב אחד[עריכה]

  • "האדם מאמין בכל הוויתו שלחיים יש מטרה; אמונה זאת היא מהותו האנושית. בני־אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש וכל תקוותינו." ~ עמוד 75
  • "כאשר גם אני חשתי בחמימות שחדרה דרך הבגדים, הבנתי כיצד אפשר לעבוד את השמש." ~ עמוד 75
  • "כזה הוא טבע האדם: אין חשים בעת ובעונה אחת בכל הייסורים והכאבים. הייסורים הקלים יותר נחבאים מאחורי החזקים יותר לפי איזו חוקיות קבועה. מידי שמים הוא הסדר הזה, רק מכוחו אנו מסוגלים לעבוד במחנה. וזאת גם הסיבה שמחוץ למחנה אפשר לשמוע לעתים קרובות, שאדם לעולם איננו מרוצה. אולם, כמעט ודאי שאין זה חוסר יכולת לחוש באושר המוחלט אלא דווקא חוסר יכולת להבין את טבעה המורכב של האומללות. לכן הסיבות לסבל לובשות בעינינו דמות אחת בלבד, ואנו קוראים להם בשם אחד בלבד, הוא השם הנובע מן המצוק הקשה ביותר וכאשר מצוק זה אינו מציק לנו עוד, או אז בשברון לב אנו מגלים להפתעתנו שמאחורי המצוק הקודם עומד מצוק אחר, ולאמיתו של דבר, שורה ארוכה של מצוקים." ~ עמוד 78
  • "כיצד אפשר שלא לחשוב על הרעב? המחנה הוא הוא הרעב: אנחנו עצמנו הרעב; הרעב בהתגלמותו." ~ עמוד 78
  • "הרעב והלחם בכיס הן שתי מהויות סותרות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת." ~ עמוד 79

מעבר לטוב ולרע[עריכה]

  • "עבורנו המחנה אינו עונש על חטא שחטאנו. לנו הוא אורח חיים, שאין אנו רואים את קִצו, אורח חיים שנכפה עלינו במבנה החברה הגרמנית." ~ עמוד 88

הניצולים ויורדי דומה[עריכה]

  • "אם גדרות תיל סוגרות על אלפי בני־אדם בני כל הגילים, בני לאומים שונים, דוברי שפות שונות, בעלי תרבות שונה ומנהגים שונים; אם כופים עליהם תנאי קיום קבועים, שווים לכל נפש, כופים עליהם גם משטר קפדני, ואין מספקים להם את צורכי החיים הבסיסיים, הרי שכך יוצרים תנאי מעבדה קפדניים ביותר שאפשר להסיק מהם איזו התנהגות טבעית ואיזו נרכשת אצל האדם־החיה הנאבק נואשות על חייו." ~ עמוד 92
  • "כאשר יסורי הגוף קשים מנשוא נאלמים ונעלמים אינסטינקטים הרבה ומנהגים חברתיים רבים." ~ עמודים 92 - 93
  • "כיוון שהחזק יותר – יראים מפניו, ואדם שמפניו יראים במחנה הינו, כמסתבר מאליו מועמד להישאר בחיים." ~ עמוד 94
  • "המוזלמנים[3] הם־הם יורדי דומה. והם־הם תמצית צידוק קיומו של המחנה. המון שזורם ומתחדש ללא הרף. לא – אלו בני־אדם. שווים איש לרעהו, דומים זה לזה כשתי טיפות מים. צועדים בלאות, בשקט. הניצוץ האלוקי שבנפשם כבה, והם כבר נבובים כך שלמעשה אינם סובלים באמת. בעצם אין לראות אותם כבני־אדם חיים. יש המהססים לכנות את מותם מוות, משום שאין הם יראים מפניו, בגלל תשישותם אינם יכולים להבין מהו המוות." ~ עמוד 95
  • "הפרומיננטן[4] היהודים הם תופעה אנושית מיוחדת ומעוררת עצב. הסבל שבמחנה, יגון דורות העבר עתיק היומין, המסורת והחינוך לעוינות כלפי הגויים, מתמזגים יחד כדי להפוך אותם כאן למפלצות שונאות אדם. הם תוצר אופייני של מבנה המחנה הגרמני: תציעו לכמה אנשים, שהפכו לעבדים, עמדה, שטובת הנאה לצִדה, נוחות כלשהי וסיכוי טוב לשרוד – בתמורה דרשו מהם לבגוד בחבריהם – ודאי יימצא מי שיסכים להצעתכם. אדם כזה לא יהיה כפוף לחוקי המקום; אסור יהיה לגעת בו; לכן ככל שיגדל כוח שלטונו כן יצרור יותר את אחיו ושנאתם אליו תגבר. כאשר נותנים לו לפקד על חבורת אומללים וזכות לנהוג בהם כרצונו לשבט או לחסד, הוא יהיה אכזרי ועריץ, משום שיבין שאם לא כן יחליפו אותו באחר 'טוב' ממנו. מלבד זה את יצר השנאה המדוכא כלפי אדוניו יפנה, בלי כל צידוק, אל המדוכאים שתחתיו: ורק לאחר שיפרוק על אחיו את העלבונות שהעליבוהו נוגשיו ישבע נחת." ~ עמודים 96 - 97
  • "אין־ספור היו הדרכים שהמצאנו ושהלכנו בהן שלא למות: כמספר סוגי האישיות של בני־האדם. כולן כאחת חייבו אותנו למאבק מתיש שבו ניצב היחיד נגד כולם. רבות מהן חייבו לא מעט פשרות והיו לא מוסריות. רק צדיקים גמורים או מקדשי־השם יכלו להישאר חיים בלי לוותר על העקרונות ועל הערכים. אם נהגת לפי צו מצפונך יכולת להישאר בחיים רק אם נתמזל מזלך במיוחד." ~ עמוד 98

הבחינה בכימיה[עריכה]

  • "קלאוזנר מראה לי את תחתית פנכתו. במקום שם האחרים רושמים את מספרם האישי ואלברט ואני רשמנו את שמותינו. כתב קלאוזנר: לא לנסות להבין[5]." ~ עמוד 110
  • "אני מרגיש כמו אדיפוס העומד לפני הספינקס." ~ על הבחינה בכימיה, עמוד 113
  • "המבט שחלף עליי לא היה מבט של אדם באדם. [...] אילו יכולתי להסביר את מהותו של המבט הזה כי אז ודאי יכולתי להסביר גם את מהות שגעונו הגדול של הרייך השלישי." ~ על מבטו של הבוחן בו בעת הבחינה, עמוד 113

אירועי קיץ[עריכה]

  • "כמעט משוכנעים היינו ששום עולם אחר ושום זמן אחר אינם קיימים זולת עולמנו המרופש ועולמנו העקר העומד בקפאונו. את קצם לא היינו מסוגלים לשוות בדמיוננו." ~ עמוד 127
  • "הזמן הינו בעל ערך רב יותר עבור בני אדם ככל שעשירים יותר חיי הנפש. אולם עבורנו, השעות, הימים והחודשים זרמו לאִטם מן העתיד אל העבר, תמיד לאט מדי." ~ עמוד 127
  • "רוב העצירים התייחסו באדישות לסכנות ונשאו בשוויון נפש את היסורים החדשים; לא הייתה זו השלמה מתוך הכרה עם הגורל, אלא קהות חושים אטומה של חיות אשר אולפו במכות, שכבר אי־אפשר להכאיב להן עוד במכות." ~ עמוד 129
  • "הדמויות המתוארות בדפים אלה אינן בני־אדם. אנושיותם נטמנה אי־שם, או שהם עצמם טמנוה במו ידיהם בגלל עלבון שעלבו בהם או שהם עלבו באחרים." ~ על כל אנשי המחנה שנכללו בדרגות ההיררכיה, עמוד 132

אוקטובר 1944[עריכה]

  • "איש אינו מסרב לעשות את החסד הזה לחברו: איש אינו בטוח בגורלו עד כדי כך שיעז לפסוק פסק דין מוות על רעהו." ~ על הבדיקות של האסירים אחד את השני לפני הסלקציה, עמוד 135
  • "הצעירים אומרים לצעירים שיבחרו רק בזקנים. הבריאים אומרים לבריאים שיבחרו בחולים. הסלקציה לא תחול על המומחים. היא לא תחול על יהודים גרמנים. היא לא תחול על מספרים נמוכים. היא תחול עליך. היא לא תחול עליי." ~ על הסלקציה, עמוד 137
  • "מן הדרגש שלי, שבקומה השלישית, רואים ושומעים את קון הזקן המתפלל בקול רם, כובעו על ראשו, מתנודד בחזקה. קון מודה לאלוקים על שלא נידון למוות. קון הוא שוטה. [...] האם קון אינו יודע שבפעם הבאה יבוא תורו? האינו מבין שמה שהתרחש היום הוא תועבה, ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר, שום דבר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר לעולם? אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון." ~ עמודים 140 - 141

קראוס[עריכה]

  • "אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש הייתי מאושר." ~ על העבודה בקור, עמוד 142
  • "משום מה אתה תמיד חושב שהנך בר־מזל; שנסיבות כלשהן, ולו גם פעוטות ערך ביותר, מחזיקות אותך, מונעות ממך לשקוע בתהום היאוש ומאפשרות לך להמשיך לחיות..." ~ עמוד 142
  • "האם אתם יודעים איך אומרים 'לעולם לא' בניב של המחנה: 'Morgen früh' – מחר בבוקר." ~ עמוד 145
  • "קראוס המסכן, השוטה. אילו ידע שאין שמץ של אמת בכל זה; שלא חלמתי עליו מאומה, שהוא עצמו הנהו אפס גמור בעיני, להוציא רגע זה של זיק אנושיות. הבל הבלים, כפי שהכול כאן הוא הבל חוץ מהרעב, מהקור ומהגשם שסביב." ~ עמוד 146

שלושת אנשי המעבדה[עריכה]

  • "הפטלינג 174517 הועלה לדרגת מומחה והוא זכאי לחולצה ותחתונים חדשים; וכן חייבים לגלח אותו בכל יום רביעי. איש אינו יכול להתיימר שהוא מבין את הגרמנים." ~ על העברתו לעבודה במעבדה, עמודים 150 - 151
  • "האם הם יודעים לעשות משהו אחר, הגרמנים? מעשיהם אינם פרי מחשבה והחלטה שבהכרה, אלא פועל יוצא של טבעם ושל הגורל שבחרו בו. אינם יכולים להגיב אחרת: אם אדם שגוסס נפצע, הפצע מתחיל להעלות ארוכה מיד גם אם הגוף כולו לא יחיה בעוד יום." ~ על המשך הפעילות של המחנה על אף שהתבוסה קרבה ובאה, עמודים 152 - 153
  • "כאשר אני נמלט בבוקר מעונשה של הרוח הנושבת ועובר את סף המעבדה, מופיע לצִדי החבר המלווני בכל רגעי ההפוגה – החבר המוכר מן הקה־בה ומימי שבת המנוחה: ייסורי הזיכרונות. הסבל, ישן נושן: ההרגשה שעם הכול אני אדם." ~ עמוד 153
  • "היטב אנו יודעים מהו מראנו משום שדמותנו משתקפת אלינו מדמות זולתנו." ~ עמוד 154
  • "השנה הזאת חלפה מהר. בשנה שעברה, בימים ההם בזמן הזה, הייתי אדם חופשי: מחוץ לחוק אבל חופשי. היה לי שם, הייתה לי משפחה. הייתי צעיר ובעל שכל, תאב דעת, הייתי קל תנועה ובריא. חשבתי אז על דברים רבים: על העבודה, על סוף המלחמה, על הטוב והרע, על טבע היקום ועל החוקים העומדים ביסוד פועלו של האדם וביסוד חייו. חשבתי גל על ההרים ועל הזמרה, על אהבה, על מוסיקה ועל זירה. הייתה בלבי אמונה עמוקה, שורשית וטיפשית בגורל המיטיב עם בני האדם. המוות וההרג היו בעבורי מיצירי הספרות, חסרי פשר במציאות. באותם ימים הייתי עצוב ועליז לסירוגין, אבל עכשיו צר לי על כל יום שהיה אז וחלף, משום שכולם היו חיוביים וגדושי תוכן. העתיד היה כולו לפניי; מבטיח ועשיר. מן החיים הללו לא נשתייר כעת אלא מעט מזעיר, רק מה שמספיק כדי לשאת את הרעב ואת הקור. אך חיוניות זו כה עלובה היא שאיננה מספקת אפילו בשביל שאשים קץ לחיי." ~ עמוד 155 - 156

האחרון[עריכה]

  • "האדם שימות היום לעינינו השתתף במרד בצורה כלשהי. מספרים שהיו לו קשרים עם מורדי בירקנאו, שהביא נשק למחננו, שתכנן לארגן התקוממות גם כאן. הוא ימות היום לעינינו: והגרמנים לא יבינו שמותו, מות האדם שגזרו עליו, לא רק שלא ייחשב למות נבל, אלא למות גיבור יהיה." ~ עמוד 161
  • "קשה לברוא צלם אנוש כמעט כמו שקשה לברוא אותו." ~ עמוד 162

עשרת הימים האחרונים[עריכה]

  • "אני סבור שמשום שמחנה אושוויץ היה קיים, אל לו לאדם לדבר בימינו על ההשגחה שבמרומים." ~ עמוד 171
  • "חוק החיים במחנה אמר: 'אכול את לחמך ואם תצליח גם את לחמו של שכנך'." ~ עמוד 173
  • "מימי לא הבנתי עד אז כמה קשה המיתה לאדם." ~ על מותו של סאמוגיי הזקן בצריף החולים עם השחרור
  • "המחשבות מזיקות משום שהן מטפחות רגישות שהינה מקור לייסורים, ונראה שאיזה חוק טבע מקהה אותה כאשר מידת הסבל עוברת על גדותיה." ~ עמודים 185 - 186
  • "כפי שהאדם נלאה מן השמחה, מן הפחד ואף מן הכאב כך הוא נלאה גם מן הציפייה." ~ על השחרור, עמוד 186
  • "חיינו בעולם של רימה ותולעה, בעולם של מתים. השריד האחרון של התרבות נעלם באותם הימים מתוכנו ומכל סביבותינו. תהליך ההתבהמות. שכפו עלינו הגרמנים המנצחים תם ונשלם בידי הגרמנים המנוצחים." ~ עמוד 186
  • "מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם. לא עוד היה בן־אנוש מי שאיבד את כבודו העצמי ושכב לצִדה של גווייה באותה המיטה. מי שחיכה ששכנו ימות כדי לקחת ממנו את רבע מנת הלחם, אף שהאשם לא היה בו, התרחק מצלם האדם יותר משעשה זאת הסדיסט האכזרי ביותר ובן־האנוש הפרימיטיבי ביותר." ~ עמוד 186
  • "חלק מקיומנו שוכן בנפשותיהם של הקרובים לנו. לכן הסיבה לאי־האנושיות של מי שחיו שם באותם הימים, הייתה שהאדם היה חפץ ותו לא בעיניו של זולתו." ~ עמודים 186 - 187
  • "אלפי מטרים מעלינו, בין העננים האפורים היה דו־קרב מטוסים נפלא. מעל ראשיהם של קומץ בני אדם חסרי מגן, חסרי אונים ועירומים התאמצו בני זמננו להרוג איש את אחיו באמצעים משוכללים ביותר. בלחיצת כפתור אחת יכלו להשמיד את כל המחנה, להרוג אלפים, ואילו הכוח של כולנו יחד לא הספיק להאריך, אפילו בדקה אחת, את חייו של אדם יחיד מקרבנו." ~ עמוד 187
  • "על רצפת החדר גל איברים מצומקים, טמאים – 'החומר סאמוגיי'." ~ על גופתו של סאמוגיי, עמוד 187

ההפוגה[עריכה]

ההפוגה

תרגמה מאיטלקית: מרים שוסטרמן פדובאנו. הוצאת עם עובד / ספריית אפקים.

  • "חלמנו בלילות חסרי רחמים
    חלומות דחוסים, אלימים,
    נחלמים עם גוף ונשמה:
    לחזור, לאכול, לספר.
    עד הצטלצל פקודת השחר
    בלחישה קצרה:
    'Wstawac'
    והלב התנפץ בחזה.

    שבנו ומצאנו כעת את הבית,
    בטננו שבעה,
    סיפרנו עד תום.
    הגיעה השעה. במהרה עוד נשוב ונשמע
    את הפקודה הזרה
    'Wstawac'."
  • "היינו שש מאות וחמישים בני אדם ביציאה לשם, מתוכם חזרנו שלושה. וכמה איבדנו בעשרים החודשים האלה? מה נמצא בבית? ואנו עצמנו – כמה אוכל מעצמנו, כמה כבה? אנחנו חוזרים עשירים יותר או עניים יותר, חזקים יותר או ריקים יותר? זאת לא ידענו: אבל ידענו, שלטוב או לרע, על מפתן בתינו מחכה לנו מבחן, וקידמנו את פניו ביראה. הרגשנו שיחד עם הדם שנחלש, זורם בעורקינו גם הרעל של אושוויץ: מהיכן נשאב את הכוח לחזור ולחיות, להפיל את המחסומים, את הגדרות הצומחות מאליהן במרוצת כל ההיעדרויות סביב כל בית שומם, בכל מאורה ריקה? במהרה, אפילו מחר, יהיה עלינו להילחם באויבים עלומים עדיין, מחוץ לנו או בתוכנו: באיזה נשק ובאילו כוחות, עם איזה רצון? חשנו שאנו זקנים מופלגים, מדוכדכים משנה של זיכרונות אכזריים, מרוקנים ונטולי הגנה. החודשים, הקשים אמנם, של נדודים בשולי התרבות שעברנו זה עתה, נראו לנו כעת כהפוגה, פסק זמן של פתיחות בלתי מוגבלת, מתנתו הדואגת של הגורל, שלא תישנה."
  • "ולא חדל לפקוד אותי חלום הבלהות, לעתים בתדירות, לעתים נדירות. זהו חלום בתוך חלום, שפרטיו משתנים, אך מהותו אחת. אני יושב ואוכל עם המשפחה, או עם ידידים, בעבודה או בשדה ירוק: בקיצור, בסביבה שלווה ורגועה, לכאורה נטולת מתח וכאב; ועל אף זאת אני חש חרדה דקה ועמוקה, תחושה מוגדרת של איום ממשמש ובא. ואכן, בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום: המשפחה, הבע בפריחתו, הבית. כעת החלום הפנימי הזה, חלום השקט, הסתיים, ובחלום החיצוני, הנמשך קפוא, אני שומע קול מצטלצל, קול מוכר היטב: מילה אחד בלבד, לא שתלטנית, להיפך, קצרה וחרישית; אני שומע את פקודת השחר באושוויץ, מילה זרה, שמתייראים ממנה ומצפים לה: לקום, 'Wstawac'."

מפתח כוכב[עריכה]

מפתח כוכב
  • "הו, לא: אני לא יכול לומר לך הכול. או שאומר לך את שם הארץ, או שאספר לך את המקרה: אבל אני, אילו הייתי במקומך, הייתי מעדיף את המקרה, מפני שזה מקרה יפה. אתה, אחר־כך, אם באמת תרצה לספר אותו, תעבד אותו, תשפץ, תלטש, תשייף את הפינות, תיתן לו קצת נפח ותסחט ממנו סיפור." ~ עמוד 9
  • "בשבילי, כל עבודה שאני מתחיל היא כמו אהבה ראשונה." ~ עמוד 13
  • "כפי שיש אמנות של סיפור, שחוקיה נקבעו לאחר אלפי ניסיונות וטעויות, כך גם קיימת אמנות של הקשבה, עתיקה ואצילית אף היא, הגם שמעולם, ככל שידוע לי, לא נקבעו לה כללים." ~ עמוד 34
  • "אבל מאז, משום שאני כימאי בעיני העולם, וחש שדם של סופר זורם בעורקי, נדמה לי שבגופי שתי נשמות, וזה יותר מדי." ~ עמוד 50

Storie naturali[עריכה]

  • "אני דו־חי, קנטאור[6]. [...] אני מחולק לשני חצאים. האחד הוא של בית־החרושת, שם אני טכנאי, כימאי. האחר, מנותק לגמרי מן הראשון, הוא זה שמתוכו אני כותב, מתראיין, עוסק בהתנסויותי בעבר והיום: ממש שני חצאי מוח. פיצול אישיות." ~ עמודים 104 - 105

הטבלה המחזורית[עריכה]

הטבלה המחזורית
  • "צרות שהתגברו עליהן – טוב לסַפֵּר." ~ במקור: "איבערגקומענע צרות איז גוט צו דערציילן."

מימן[עריכה]

  • "בשבילי ייצגה הכימיה ענן לא־מוגדר של אפשרויות עתידיות, שאפף את חיי־שיבואו בפיתולים שחורים שסועים רשפי־אש, כמו אלה שהסתירו את הר סיני. כמו משה, ציפיתי מן הענן הזה לתורה בשבילי, לעקרון הסדר שבי, שסביבי, ושבעולם. שבעתי ספרים, ועם זאת לא חדלתי לגמוע אותם בשקיקה לא־מבוקרת, וחיפשתי אחר מפתח אחר לאמיתות העילאיות: מפתח כזה חייב להימצא, ובטוח הייתי כי בגלל איזה קשר מפלצתי, הרה־תוצאות לי ולעולם, לא מבית־הספר אקבל אותו. בבית־הספר הזינו אותי בטונות של ידיעות שהייתי מעכל בשקדנות, אך הן לא חיממו את עורקי. הייתי צופה בניצנים התופחים באביב, בהתנוצצות הנציץ בגרניט, בידי שלי, ואומר לעצמי: 'אבין גם את זה, אבין כל דבר, אך לא בדרך שהם רוצים. אמצא לי קיצור־דרך, אתקין לי כלי־פריצה, שום דלת לא תעצור בעדי.' זה היה מתיש, מבחיל, לשמוע הרצאות על בעיית ההוויה וההבנה, בעוד הכול סביבנו היה מסתורין המשתוקק להיחשף. [...] האם יכלו כל הפילוסופים וכל הצבאות שבעולם לבנות את הזבובון הזה? לא, ואפילו לא להבינו: הייתה זו כלימה וחרפה, נחוץ היה למצוא דרך אחרת." ~ עמוד 23

אבץ[עריכה]

  • "רשימות הקורס כללו פרט אחד שנעלם ממני בקריאה ראשונה, לאמור, שהאבץ הרך והעדין, הכנוע כל־כך בפני כל חומצה עד שזו בולעת אותו בנגיסה אחת, משנה את טעמו לחלוטין כשהוא במצב נקי: אז הוא עומד קשה־עורף בפני ההתקפה. אפשר היה להסיק מכך שתי מסקנות פילוסופיות מנוגדות: שבחו של הטוהר, המגן כשריון מפני הרע; ושבחו של הזיהום, המביא לידי שינויים, ובמילים אחרות – מחולל חיים. דחיתי מעליי את הראשונה, המבחילה במוסרנותה, והשתהיתי להרהר בשנייה, שהייתה יותר לרוחי. כדי שיסתובב הגלגל, כדי שיחיו החיים, יש צורך בזיהומים וזיהומי־זיהומים. [...] הפשיזם אינו רוצה בהם, מטיל עליהם איסור, ולכן אינך פשיסט; הוא רוצה שכולם ידמו זה לזה, ואתה אינך דומה. אך גם טוהר מוסרי בלא־רבב אינו קיים, ואם הוא קיים הריהו מאוס..." ~ עמוד 31
  • "אני הוא הזיהום הגורם לאבץ להגיב, אני הוא גרגר המלח או החרדל. זיהום, ללא־ספק: שכן דווקא באותם חודשים החל פרסומו של 'La Difesa della Razza'[7] והייתה דברת מרובה על טוהר, ואני התחלתי להיות גאה על שאני זהום. למען האמת, עד לאותם חודשים לא היה לי חשוב ביותר להיות יהודי: בתוך־תוכי, ובמגעי עם ידידי הנוצריים, ראיתי תמיד את מוצאי כעובדה חסרת־חשיבות כמעט, אם גם משונה, סטייה קטנה ומשעשעת, כמו אף עקום או נמשים; יהוד הוא מי שאין לו עץ־אשוח בחג־המולד, שאסור לו לאכול סאלאמי, אך הוא אוכל אותו בכל־זאת, שלומד מעט עברית בגיל שלוש־עשרה, ואחר־כך שוכח. על־פי כתב־העת הנ"ל, היהודי קמצן וערמומי: אבל אני לא הייתי קמצן במיוחד ואף לא ערמומי, כמוני כאבי." ~ עמוד 33

ברזל[עריכה]

  • "כמה חודשים קודם לכן היו חוקי הגזע לעובדה מוגמרת, וגם אני הלכתי־ונעשיתי נבדל. עמיתי הנוצרים היו אנשים מנומסים, איש מהם או מן המורים לא הפנה כלפי מילה או מחווה עויינת, אבל יכולתי לחוש אותם נסוגים, וגם אני, מציית לדגם עתיק, נסוגתי: כל מבט שהוחלף בינינו היה מלווה בהבזק זעיר אך מוחש של חוסר־אמון וחשדנות. מה אתה חושב עליי? מה אני בשבילך? אותו אדם שמלפני ששה חודשים, השווה לך, אך אינו הולך למיסה, או היהודי אשר 'בקרבכם צוחק עליכם', כדברי דנטה?" ~ עמוד 36
  • "סאנדרו היה מופתע כשניסיתי להסביר לו כמה מהרעיונות שהייתי מטפח אז במבולבל. כי אצילותו של האדם, אשר הושגה במשך מאתיים יובלות של ניסוי וטעייה, נעוצה בהשתלטותו על החומר, וכי אני נרשמתי לכימיה מתוך רצון לשמור אמונים לאצילות זו. להכניע את החומר פירושו להבינו, והבנת החומר הכרחית כדי להבין את היקום ואת עצמנו: ולפיכך, הטבלה המחזורית של מנדלייב, שעל פתרון צפונותיה שקדנו באותם ימים, היא בעצם שירה, נשגבת וחגיגית מכל השירים שעיכלנו בגימנסיה: ושים לב! יש בה אפילו חרוזים!" ~ פרימו לוי לחברו סאנדרו בעת שהחלו ללמוד פיסיקה יחדיו, עמוד 37
  • "האם לא חש בסירחון האמיתויות הפשיסטיות שעלה עד לשמים? האם לא ראה ביזיון בכל שאדם־חושב נתבע להאמין בלי לחשוב? האם לא נמלא בחילה נוכח כל הדוגמות, כל הקביעות הבלתי־מוכחות, כל הציוויים? אכן הוא חש בה: ואם כך, איך אינו יכול לחוש כבוד והדר חדשים בלימוד שלנו, איך יכול להתעלם מכך שהכימיה והפיסיקה, שעליהן ניזונו, מלבד היותן מזון חיוני כשלעצמן, היו תרופה לפשיזם, שאותה חיפשנו שנינו, משום שהיו ברורות ומובחנות וניתנות להוכחה בכל צעד וצעד, ולא מסכת שקרים וריק, דוגמת הרדיו והעיתונים?" ~ על חברו הטוב סאנדרו, עמוד 37
  • "כיום אני יודע כי משימה חסרת תקווה היא להלביש אדם במילים, להחיותו מחדש על הדף הכתוב: ובייחוד אדם כמו סאנדרו. הוא לא היה אדם לסיפורים אן למציבות – הוא, שצחק לכל מציבה: הוא חי כל כולו במעשיו, וכשלה תמו, לא נותר ממנו דבר; דבר מלבד מילים, בדיוק." ~ על רציחתו של סאנדרו בידי הפשיסטים, עמוד 42

אשלגן[עריכה]

  • "היינו נפגשים באולם ההתעמלות של 'תלמוד תורה', כפי שנקרא בגאווה בית הספר היסודי העתיק, ולימדנו זה את זה לשוב ולמצוא בתנ"ך את הצדק ואי־הצדק ואת הכוח המביס את אי־הצדק: לראות באחשוורוש ובנבוכדנצאר את העריצים החדשים. אך היכן הוא 'קדוש־ברוכו', הוא, המשבר את שלשלאות העבדים ומטביע את מרכבות המצריים? מי שהכתיב את התורה למשה והאציל מרוחו על משחררי האומה עזרא ונחמיה, שוב לא האציל מרוחו על איש, השמים מעלינו היו דוממים וריקים: הוא הניח להכחיד את הגטאות הפולניים, ולאט, במעומעם, פילס לו דרך בתוכנו הרעיון שאנו בודדים, שאין לנו בעלי־ברית שנוכל לסמוך עליהם, לא בארץ ולא בשמים, ושאת הכוח להתנגד עלינו למצוא בתוכנו פנימה." ~ עמוד 44

חנקן[עריכה]

"מבנה חביב, לא כן?" ~ עמוד 133
  • "מבנה חביב, לא כן? מעורר אותך לחשוב על משהו חזק, יציב, מקושר כהלכה. גם בכימיה, כמו בארכיטקטורה, קורה שבניינים 'יפים', כלומר, סימטריים ופשוטים, הם גם האיתנים מכולם: ובקיצור, דינן של מולקולות כדין כיפות הקתדראלות או קשתות הגשרים. ואפשר גם שההסבר אינו ערטילאי או מטאפיסי: לומר 'יפה' הוא לומר 'רצוי', ומאז החל האדם בונה, תמיד ביקש לבנות בהוצאות המינימליות את הצורה העמידה ביותר האפשרית, ואילו ההנאה האסתטית שהוא חווה בהתבוננו ביצירותיו באה רק אחר־כך." ~ עמוד 134
  • "מקצועו של כימאי (שחושל, במקרה שלי, בחוויות אושוויץ), מלמדו להתגבר על בחילות מסוימות שאינן הכרחיות או מולדות, ובעצם להתעלם מהן: החומר הוא חומר, לא אציל ולא נחות, הוא נתון לשינויים אינסופיים, ומקורו המידי חסר כל חשיבות." ~ עמוד 135

כסף[עריכה]

  • "טעמו העז והמר של המקצוע שלנו, שהוא רק מקרה מסוים, גרסה נמרצת יותר, של מקצוע החיים." ~ עמוד 152

ואם לא עכשיו אימתי?[עריכה]

  • "המכירים אתם אותנו? אנו הכבשים מן הגטו,
    מורגלים שנות אלף לגז ונכנעים לכזב,
    אנו החייטים, הסופרים והחזנים
    אשר כמלו בצלו של הצלב.
    עתה למדנו שבילי היערות,
    לאחוז בנשק, לצלוף ולירות." ~ עמוד 138

שיחות וראיונות[עריכה]

שיחות וראיונות

תרגם מאיטלקית: יצחק גרטי. הוצאת עם עובד / ספריית אפקים.

  • "כשאתה משקיף שוב על חייך, איזה מקצוע נראה לך נעים יותר, כימאי או סופר?
    בעבודתו של כימאי רק לעתים רחוקות קורה שאתה חתום על העבודה שעשית, ואם אתה חתום, הרי זה כחבר צוות. [...] עבודתו של הסופר, לעומת זה, היא אוטונומית להחריד. אם אתה כותב רע, אינך יכול לבוא בטענות אלא לעצמך בלבד. כמובן, מאותה הסיבה עצמה, הסיפוק גדול הרבה יותר." ~ בראיון לאנריקו בוארי[8].
  • "מעלה אחת וחיסרון אחד שלך.
    המעלה שלי היא ההיצמדות למציאות; סגולה שפרימו לוי הסופר חייב לפרימו לוי הכימאי..." ~ בראיון לאנריקו בוארי[8].

מיוחס[עריכה]

  • "אם היו סותמים את פי לאחר השחרור לא הייתי נשאר בחיים."
  • "אני יהודי מיד שנייה."
  • "מבקר! ראה את שרידי המחנה הזה והרהר: מכל ארץ ממנה אתה בא אתה אינך זר. עשה שהמסע שלך לא יהיה חסר ערך על מנת שמותנו לא יהיה חסר ערך."

קישורים חיצוניים[עריכה]

ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פרימו לוי

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ ‏Paul O'Brien, Writers reviewed: Primo Levi, Socialist Review 204, January 1997.‏
  2. ^ הפרוזדור המוליך לתופת. במיתולוגיה הנוצרית מקום משכנן של הנפשות המצפות לגאולה.
  3. ^ החלשים, שאינם מסוגלים לעבוד, המועמדים לסלקציה.
  4. ^ בעלי זכויות היתר – Prominenten.
  5. ^ במקור בצרפתית: Ne pas chercher à comprendre
  6. ^ הקנטאורים הידועים בעברית גם בשם צנטאורים או הסילנים, היו במיתולוגיה היוונית, גזע של יצורים בעלי פלג גוף עליון של אדם ופלג גוף תחתון של סוס. הקנטאורים תוארו לרוב כפראיים ואכזריים וסימלו הפקרות, תאווה חייתית והשתכרות.
  7. ^ "ההגנה על הגזע" – תקופון פשיסטי גזעני, שהחל מופיע באיטליה בסמוך לחוקי הגזע (1938).
  8. ^ 8.0 8.1 "4 chiacchiere con...", Tecnologie chimiche; Dec. 1983