הזהו אדם?

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עטיפת הספר

הזהו אדם? (באיטלקית: Se questo è un uomo) הוא ספר ביוגרפי מאת פרימו לוי על ימי מאסרו ועבודתו בכפייה במחנה אושוויץ בתקופת השואה. הספר יצא לאור ב־1947 ובמהדורה מורחבת ב־1958.

(הציטוטים הם מהמהדורה העברית של הספר בתרגומו של יצחק גרטי, הוצאת עם עובד / ספריית אפקים, 1988)

הקדמה[עריכה]

  • "בבני אדם רבים ואף בעמים שלמים מצוי על סף ההכרה רגש 'שכל זר הוא צר ואויב'. על פי רוב אמונה זו חבויה היטב במעמקי הנפש כדלקת זיהומית שלא התפשטה. מדי פעם היא מתגלה במעשים מקריים ולא עקביים ואיננה מקור לחשיבה שיטתית. אולם, כאשר 'האני מאמין' הסמוי מעין נהפך למחשבה שיטתית, לעיקרון מרכזי של מערכת היקשים הגיונית, בקצה השרשרת מופיע מחנה הריכוז." ~ עמוד 7

הזהו אדם?[עריכה]

  • "אתם היושבים באין מחריד
    במשכנות מבטחים;
    אתם המוצאים מאכל חם ופני ידיד
    בשובכם הביתה עם דמדומים:
    התבוננו וראו הזהו אדם
    העובד בביצה הקרה;
    הוא, שאינו יודע מנוחה ונלחם
    למען פת לחם זעירה.
    שבעבור 'כן' או 'לא' לבן מוות היה.
    התבוננו וראו האם אישה היא זאת.
    בת בלי שם ובלא שיער;
    שלא נותר בה עוד כוח לזכור,
    שעיניה ריקות וצונן חיקה
    כצפרדע ביום חורף וכפור.
    הרהרו וזיכרו כי כל זאת אירע
    והיו הדברים האלה:
    אשר אנוכי מצווכם
    לחקוק בלבבכם.
    ושיננתם אותם לבניכם.
    בשבתכם בבית ובלכתכם בדרך,
    בשכבכם ובקומכם.
    והיה כי תדומו – יאבד בתיכם.
    ויך בכם החולי מכף רגל עד קודקוד.
    ויהפכו מכם פניהם יוצאי חלציכם, עוד." ~ עמוד 9

המסע[עריכה]

  • "מסורת היא לנהוג בנידונים למוות בטקסיות חגיגית. מסורת זו נועדה להראות בעליל שאין נוהגים בהם עוד בכעס, ושאין מפגינים כלפיהם רגש כלשהו, מעשה הצדק איננו אלא חובה כאובה לחברה. לפיכך, אפילו מי שמוציא לפועל את פסק דין המוות יכול לחוש מידת רחמים כלפי הקורבן. לכן אין נוהגים בנידון למוות בניגוד לרצונו, מניחים לו להתבודד, מעניקים לו נחמה וסעד רוחניים. לפי הדרוש משתדלים, ככל האפשר, שלא יחוש שנוהגים בו בשנאה או בשרירות לב אלא רק בשל כורח הנסיבות, שיחוש שעם מתן העונש גם מחלו לו על מעשיו הרעים. אולם, לנו לא ניתנו כל אלה, משום שהיינו רבים והזמן דחק; יתר על כן: על מה היינו צריכים לכפר, על מה היו צריכים למחול לנו?" ~ עמוד 13
  • "לאט־לאט חילחל לתוך נשמותינו רגש חדש עתיק יומין, של עם שאינו יושב על אדמתו. כאב הנדודים חסרי התוחלת, ייסורי הגלות שבכל דור ודור." ~ עמוד 14
  • "כאן גם קיבלנו את המכות הראשונות: הדבר היה מפתיע וחסר טעם עד כדי כך שלא חשנו כאב, לא בגוף ולא בנפש. רק נדהמים היינו: כיצד אפשר להרביץ לבני־אדם בלא כל רוגז?" ~ עמוד 15
  • "כל בני־האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר; ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך הוא הנכון: אדם אינו יכול להיות גם אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין־סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד – בשעת שפל יש בלבנו תקווה, ובשעת אושר קיים גם החשש מפני המחר. זאת ועוד: כל אחד יודע כי ביום מן הימים ימצא אותנו המוות. זה שם גבול לשמחה אך גם לכל כאב. אין־סוף דאגות חומריות אינן מאפשרות לנו להיות מאושרים או אומללים בתכלית. אלה משוות אופי זמני לכל שמחה אך גם מסיחות את דעתנו מן הצער ומאפשרות לנו לשאתו." ~ עמוד 15
  • "מעטים בני־האדם המסוגלים ללכת אל מותם בכבוד, לרוב אין הם מי שציפינו שיעשו זאת." ~ עמוד 16
  • "בשעה הרת הגורל ההיא אמרנו דברים שבני־אדם חיים אינם אומרים. לבסוף נפרדנו בברכת שלום חטופה: כך נפרד אדם גם מחייו שלו; ולא היה עוד פחד בלבבנו." ~ עמוד 17

בתחתית[עריכה]

  • "כשסיימנו הצטנף כל אחד בפינתו. לא העזנו להביט איש בעיני רעהו. אין ראי בחדר אך דמותנו נשקפת לנגד עינינו במאה פנים חיוורים כסיד. מאה דחלילים אומללים ומטונפים. גלגול הצורה הושלם. כעת אנו רוחות רפאים כמו המתים־החיים שראינו אתמול בלילה." ~ עמוד 26
  • "ינסה נא, אפוא, כל אחד להרהר מה ערכם של הרגלי היום־יום הקטנים של כל אדם וכמה משמעות יש להם: לחפצים רבים שיש אפילו בידי פושט־יד עני שבקרן רחוב: ממחטה, מכתב ישן, תמונה של אדם יקר. דברים מעין אלה הם חלק מישותנו כמעט כמו איבר מאיברי גופנו. אין אנו יכולים לשוות בדמיוננו את החיים בלעדיהם. אם הם אובדים מיד אחרים תופסים את מקומם. והם שלנו משום שבחובם טמונים הזיכרונות; משום שיש בכוחם לעורר בנו מחשבות.
    עתה שוו בנפשכם אדם שניטל ממנו ביתו, הרגליו, בגדיו, הורחק מיקיריו, הכול, כל מה שהיה לו: אדם כזה לא יהיה אלא קליפה ריקה, לא נותר לו דבר, הוא אומלל וחסר אונים; לא נותר לו כבוד עצמי; הוא לא יכול עוד להבחין בין טוב לרע. מי שניטל ממנו הכול בהינף יד, גם אישיותו ניטלת ממנו בקלות יתרה. הוא הופך ליצור נחות שקל להחליט להמיתו בלי מחשבה תחילה. ליצור כזה אין להתייחס כאל בן־אדם. במקרה הטוב ביותר יישפט לחיים או למוות בשל שיקול של תועלת. אולי כעת ניתן להבין את המשמעות הכפולה של השם 'מחנה השמדה'. ואולי יובן עכשיו מה אנו רוצים לבטא במשפט: להיות בתחתית." ~ עמוד 27
  • "לאט־לאט מתקרב לקצו היום הארוך הזה – יום הכניסה לתופת... ואז, לפתע מופיעים, קבוצות קבוצות, חברינו השבים מן העבודה. הם צועדים זה אחרי זה, חמישה־חמישה: הליכתם מוזרה, לא טבעית, צעדם כבד, כאילו אינם בני־אדם אלא דחלילים שגופם הנוקשה עשוי עצמות." ~ עמוד 29
  • "אנחנו החדשים, סובבים בתוך המון אדם, מחפשים פני ידיד, קול אנושי חם, מישהו שידריך אותנו... התוודענו זה לזה: 'אני שלוימה,' אמר לי, ו'אתה?' אמרתי לו מה שמי ... שלוימה קם, מתקרב אלי ומחבק אותי בעדינות. השיחה תמה. תוגה באה אל לבי. תוגה שלווה, כמעט נלבבת. לא ראיתי עוד את שלוימה, אבל לא שכחתי את הפנים הרציניים והנוגעים של הנער, אשר קיבל את פני על סף בית־המוות." ~ עמודים 30 - 31
  • "כאלה היו חיינו: כל יום כרעהו. Ausrücken und Einrücken – לצאת ולשוב. לעבוד, לישון, לאכול, לחלות ולהחלים או למות." ~ עמוד 36
  • "כשעצם הקיום מוטל בספק, אנשים חושבים בהיגיון אך לעתים רחוקות. במצב כזה מעדיפים לנקוט עמדות קיצוניות." ~ עמוד 36
  • "ובכן אני בשאול תחתית. קל יותר למחוק את העבר מן הזיכרון ולהתעלם מן העתיד; לומדים את האמנות הזאת מהר מאוד כשהשעה דוחקת." ~ עמוד 37
  • "כשאיננו מתראים שלושה, ארבעה ימים אנחנו מתקשים להכיר איש את רעהו." ~ עמוד 37

ההכשרה[עריכה]

  • "בלבול הלשונות הוא יסוד חשוב בצביון החיים כאן. אנחנו נמצאים מן הבוקר עד הערב במגדל בבל: כולם מפקדים ומאיימים בצעקות, בשפות שמעולם לא שמעתי קודם לכן. רע ומר גורלו של מי שאינו מבין אותם בו ברגע. לאיש כאן אין סבלנות, איש אינו מקשיב לדברי רעהו. אנחנו, החדשים, תחושותינו אומרות לנו להתקבץ בפינות כעדת כבשים, נשענים על הקירות לחוש לפחות משענת גשמית." ~ עמוד 38
  • "לחם Brot-Broit-Chleb-Pain-Lechem-Kenyér – הגוש הקדוש האפור שתמיד נראה ענקי בידי השכן וזעיר בידך." ~ עמוד 39
  • "במקום הזה הרחצה היומיומית במים העכורים ובכיור המטונף אינה תורמת לניקיון הגוף ולבריאות. ואולם עצם המעשה חשוב ביותר כגילוי של חיוניות. הוא אמצעי להישרדות הנפש." ~ עמוד 40
  • "דווקא משום 'שהמחנה הוא מכונה משומנת היטב, שתכליתה להפוך אותנו לבהמות, אסור לנו להפוך לבהמות. גם במקום הזה אפשר להישאר בחיים, ולכן צריך לרצות להישאר בחיים; כדי לספר לאחרים, כדי להעיד. וכדי לחיות חייבים להציל לפחות את השלד, לשמור על צלם אנוש. ודאי אנחנו עבדים, חסרי זכויות, ניתן להעליבנו ולהשפילנו, נידונים למוות בטוח. אבל דבר אחד בלבד נותר לנו לעשות ואנו חייבים בכל כוחנו לנסות לעשותו, משום שזה הדבר היחיד והאחרון שנשאר לנו: אנו יכולים שלא להסכים למעשיהם. ולכן, ללא צל של ספק, הננו מצווים לשטוף את הפנים, בלי סבון, במים המטונפים, ולהתנגב במעיל. חייבים למשוח משחה שחורה על הנעליים, לא משום שכך קובע התקנון, אלא כדי לשמור על כבודנו ועל הניקיון. חייבים ללכת בקומה זקופה, באון, לא כדי להישמע לכללי המשמעת הפרוסית, אלא כדי להישאר בחיים, שלא להתחיל למות." ~ עמוד 41
  • "נוכח עולם אכזרי ומורכב זה מחשבותיי נטרפות: האם איאלץ גם אני להמציא איזו שיטה ולחיות על פיה? או שמא רצוי יותר להסכין לעובדה שאין לי שום שיטה?" ~ עמוד 42

Ka-Be[עריכה]

  • "על הפיגומים, על הרכבות הנעות לאיטן, במכרות, בדרכים, במשרדים – אנשים, אנשים, אנשים. עבדים ואדונים. האדונים שהם עבדים של עצמם. את העבדים מניעים המורא והאימה; את האדונים – השנאה. שום כוח אחר אינו מניעם. כולם אויבים או יריבים." ~ עמוד 43
  • "אבוי לחולמים. ההתפכחות טעונה צער ויגון קשים מנשוא. למרבה המזל לעתים רחוקות בלבד אנו חולמים בהקיץ. חלומות קצרים: משום שאנחנו רק בהמות עייפות." ~ עמוד 45
  • "בעלי זכויות יתר מדכאים את הנחותים. החוק ה'אנושי' הזה הינו הבסיס, שעליו עומד כל הבניין החברתי של המחנה." ~ עמוד 45
  • "בית־חולים במחנה? לשם מה? משום שאנחנו, למזלנו, נמנים עם 'היהודים המועילים כלכלית'." ~ עמוד 47
  • "דווקא משום שהמחנה הוא מכונה משומנת היטב, שתכליתה להפוך אותנו לבהמות, אסור לנו להפוך לבהמות. גם במקום הזה אפשר להישאר בחיים, ולכן צריך לרצות להישאר בחיים; כדי לספר לאחרים, כדי להעיד. וכדי לחיות חייבים להציל לפחות את השלד, לשמור על צלם אנוש. ודאי אנחנו עבדים, חסרי זכויות, ניתן להעליבנו ולהשפילנו, נידונים למוות בטוח. אבל דבר אחד בלבד נותר לנו לעשות ואנו חייבים בכל כוחנו לנסות לעשותו, משום שזה הדבר היחיד והאחרון שנשאר לנו: אנו יכולים שלא להסכים למעשיהם." ~ עמוד 47
  • "אסור בתכלית האיסור להיכנס לקה־בה בנעליים [...] ואל יעלה מישהו בדעתו שלעמוד כל היום בין נעליים קרועות ומרופשות היא זכות יתר ראויה לשמה. שכן די שאתה מהרהר, בעל כורחך, כמה אנשים נכנסים לקה־בה בנעליים ויוצאים בלי להזדקק להם עוד לעולם..." ~ עמוד 48
  • "כבר לפני זמן רב חדלתי לנסות להבין. באשר לי, אני עייף כל־כך מהעמידה על הרגל הפצועה שלא טיפלו בה, הרעב מייסרני, כמעט קפוא מקור – שום דבר אינו מעניין אותי עוד. ייתכן מאוד שהיום – יומי האחרון, והחדר הזה אולי הוא חדר תאי הגזים שכולם מרבים לדבר עליהם. מה יש בידי לעשות? רק להישען על הקיר, לעצום את העיניים ולחכות." ~ עמוד 50
  • "בקה־בה החיים דומים לקיום בלימבוס[1]." ~ עמוד 52
  • "המוטיבים המעטים, כתריסר, חוזרים ערב ובוקר, כל יום, תמיד: שירי לכת ושירים עממים מוכרים שכל גרמני אוהב. הם נחרתו עמוק בזיכרוננו ויהיו הדבר האחרון שנשכח. הצלילים הללו הם ביטוי מוחשי לשגעון הגיאומטרי של המחנה. והם גם מבטאים את ההחלטה הנחושה של אדוני גורלנו לחסל קודם את צלמנו האנושי כדי להרוג אותנו אחר־כך לשיעורין." ~ עמוד 53
  • "הקה־בה הוא המחנה בלא הקשיים הגופניים. לכן מי שעדיין מסוגל לחשוב פוקח את עיניו. משך הימים הארוכים והריקים ממעש לא מדברים על רעב ועל עבודה, אלא על דא ועל הא, ובהכרח באים לידי הרהור בשינוי שחל בנו; מהרהרים במה שנלקח מאתנו ובמהות החיים הלאה. בקה־בה, באי השליו הזה, למדנו שהאישיות שלנו שברירית מאוד והיא קרובה לעברי פי הפחת הרבה יותר משקרוב אליה הגוף. אבות אבותינו היו מיטיבים עמנו אילו במקום לומר – 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב', היו מתרים על הסכנה הגדולה יותר האורבת לנו, היא אובדן צלם האנוש. אילו יכלה לצאת מתוך המחנה בשורה אל האנשים החופשיים – זו הייתה צריכה להיות לשונה: שמרו מכל משמר שלא יארע בבתיכם מה שנכפה עלינו כאן." ~ עמוד 57
  • "בהתרחקנו מהמכות ומהקללות, תודעתנו מתעוררת ואנו יכולים לשקוע בהרהורים. והמסקנה נחרצת: לא נשוב לעולם. נסענו לכאן בקרונות חתומים. ראינו את נשותינו ואת ילדינו הולכים אל האין. אנחנו עבדים נרצעים: צועדים מאות פעמים קדימה ואחורה עייפים עד מוות, איבדנו צלם אנוש לפני שהגוף כלה ומת. אנחנו לא נחזור. אסור לאיש לצאת מכאן, אסור שאיש יצא ויראה לעולם כולו את המספר המקועקע בבשרו, לבשר את הבשורה האיומה, בשורת אושוויץ: הדבר הנורא שיכלה נפש האדם לעולל לנפש האדם." ~ עמוד 58

יום־טוב אחד[עריכה]

  • "האדם מאמין בכל הווייתו שלחיים יש מטרה; אמונה זאת היא מהותו האנושית. בני־אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בשמות הרבה. עבורה המטרה פשוטה ביותר: לחיות עד האביב. על דבר אחר איננו חושבים. למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש וכל תקוותינו." ~ עמוד 75
  • "כאשר גם אני חשתי בחמימות שחדרה דרך הבגדים, הבנתי כיצד אפשר לעבוד את השמש." ~ עמוד 75
  • "כזה הוא טבע האדם: אין חשים בעת ובעונה אחת בכל הייסורים והכאבים. הייסורים הקלים יותר נחבאים מאחורי החזקים יותר לפי איזו חוקיות קבועה. מידי שמים הוא הסדר הזה, רק מכוחו אנו מסוגלים לעבוד במחנה. וזאת גם הסיבה שמחוץ למחנה אפשר לשמוע לעתים קרובות, שאדם לעולם איננו מרוצה. אולם, כמעט ודאי שאין זה חוסר יכולת לחוש באושר המוחלט אלא דווקא חוסר יכולת להבין את טבעה המורכב של האומללות. לכן הסיבות לסבל לובשות בעינינו דמות אחת בלבד, ואנו קוראים להם בשם אחד בלבד, הוא השם הנובע מן המצוק הקשה ביותר וכאשר מצוק זה אינו מציק לנו עוד, או אז בשברון לב אנו מגלים להפתעתנו שמאחורי המצוק הקודם עומד מצוק אחר, ולאמיתו של דבר, שורה ארוכה של מצוקים." ~ עמוד 78
  • "כיצד אפשר שלא לחשוב על הרעב? המחנה הוא הוא הרעב: אנחנו עצמנו הרעב; הרעב בהתגלמותו." ~ עמוד 78
  • "הרעב והלחם בכיס הן שתי מהויות סותרות, שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת." ~ עמוד 79

מעבר לטוב ולרע[עריכה]

  • "עבורנו המחנה אינו עונש על חטא שחטאנו. לנו הוא אורח חיים, שאין אנו רואים את קִצו, אורח חיים שנכפה עלינו במבנה החברה הגרמנית." ~ עמוד 88
  • "כעת אנו מבקשים מן הקורא להרהר מה יכולות להיות במחנה משמעויות המלים: 'טוב' ו'רע' 'צודק' ו'בלתי צודק'. ישפוט כל אחד על פי התמונה שציירנו ועל פי הדוגמאות שהבאנו כמה ממושגי המוסר המקובלים בעולמנו החופשי יכולים להתקיים מעברה השני של גדר התיל." ~ עמוד 91

הניצולים ויורדי דומה[עריכה]

  • "אם גדרות תיל סוגרות על אלפי בני־אדם בני כל הגילים, בני לאומים שונים, דוברי שפות שונות, בעלי תרבות שונה ומנהגים שונים; אם כופים עליהם תנאי קיום קבועים, שווים לכל נפש, כופים עליהם גם משטר קפדני, ואין מספקים להם את צורכי החיים הבסיסיים, הרי שכך יוצרים תנאי מעבדה קפדניים ביותר שאפשר להסיק מהם איזו התנהגות טבעית ואיזו נרכשת אצל האדם־החיה הנאבק נואשות על חייו." ~ עמוד 92
  • "כאשר ייסורי הגוף קשים מנשוא נאלמים ונעלמים אינסטינקטים הרבה ומנהגים חברתיים רבים." ~ עמודים 92 - 93
  • "כאן המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול הייאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית. אם נול אכטצן יתמוטט, לא יימצא אדם שיושיט לו יד לעזרה. אדרבא, תמיד יימצא מישהו שיחסל אותו בשקט, משום שאיש אינו מעוניין שעוד מוזלמן אחד ישרך את רגליו יום־יום לעבודה. ואם בהתחכמות ובסבלנות, שיש בם מן הנס, ימצא מישהו תחבולה להתחמק מעבודה קשה; ואם יצליח להוסיף לעצמו בעָרמה נסתרת כמה גרמים של לחם, ישמור מכל משמר את סודו. הוא, ואך הוא, יהנה מן ההישג שהשיג." ~ עמוד 93
  • "כיוון שהחזק יותר – יראים מפניו, ואדם שמפניו יראים במחנה הינו, כמסתבר מאליו מועמד להישאר בחיים." ~ עמוד 94
  • "המוזלמנים[2] הם־הם יורדי דומה. והם־הם תמצית צידוק קיומו של המחנה. המון שזורם ומתחדש ללא הרף. לא – אלו בני־אדם. שווים איש לרעהו, דומים זה לזה כשתי טיפות מים. צועדים בלאות, בשקט. הניצוץ האלוקי שבנפשם כבה, והם כבר נבובים כך שלמעשה אינם סובלים באמת. בעצם אין לראות אותם כבני־אדם חיים. יש המהססים לכנות את מותם מוות, משום שאין הם יראים מפניו, בגלל תשישותם אינם יכולים להבין מהו המוות." ~ עמוד 95
  • "הפרומיננטן[3] היהודים הם תופעה אנושית מיוחדת ומעוררת עצב. הסבל שבמחנה, יגון דורות העבר עתיק היומין, המסורת והחינוך לעוינות כלפי הגויים, מתמזגים יחד כדי להפוך אותם כאן למפלצות שונאות אדם. הם תוצר אופייני של מבנה המחנה הגרמני: תציעו לכמה אנשים, שהפכו לעבדים, עמדה, שטובת הנאה לצִדה, נוחות כלשהי וסיכוי טוב לשרוד – בתמורה דרשו מהם לבגוד בחבריהם – ודאי יימצא מי שיסכים להצעתכם. אדם כזה לא יהיה כפוף לחוקי המקום; אסור יהיה לגעת בו; לכן ככל שיגדל כוח שלטונו כן יצרור יותר את אחיו ושנאתם אליו תגבר. כאשר נותנים לו לפקד על חבורת אומללים וזכות לנהוג בהם כרצונו לשבט או לחסד, הוא יהיה אכזרי ועריץ, משום שיבין שאם לא כן יחליפו אותו באחר 'טוב' ממנו. מלבד זה את יצר השנאה המדוכא כלפי אדוניו יפנה, בלי כל צידוק, אל המדוכאים שתחתיו: ורק לאחר שיפרוק על אחיו את העלבונות שהעליבוהו נוגשיו ישבע נחת." ~ עמודים 96 - 97
  • "אין־ספור היו הדרכים שהמצאנו ושהלכנו בהן שלא למות: כמספר סוגי האישיות של בני־האדם. כולן כאחת חייבו אותנו למאבק מתיש שבו ניצב היחיד נגד כולם. רבות מהן חייבו לא מעט פשרות והיו לא מוסריות. רק צדיקים גמורים או מקדשי־השם יכלו להישאר חיים בלי לוותר על העקרונות ועל הערכים. אם נהגת לפי צו מצפונך יכולת להישאר בחיים רק אם נתמזל מזלך במיוחד." ~ עמוד 98

הבחינה בכימיה[עריכה]

  • "קלאוזנר מראה לי את תחתית פנכתו. במקום שם האחרים רושמים את מספרם האישי ואלברט ואני רשמנו את שמותינו. כתב קלאוזנר: לא לנסות להבין[4]." ~ עמוד 110
  • "אני מרגיש כמו אדיפוס העומד לפני הספינקס." ~ על הבחינה בכימיה, עמוד 113
  • "המבט שחלף עליי לא היה מבט של אדם באדם. [...] אילו יכולתי להסביר את מהותו של המבט הזה כי אז ודאי יכולתי להסביר גם את מהות שגעונו הגדול של הרייך השלישי." ~ על מבטו של הבוחן בו בעת הבחינה, עמוד 113

אירועי קיץ[עריכה]

  • "כמעט משוכנעים היינו ששום עולם אחר ושום זמן אחר אינם קיימים זולת עולמנו המרופש ועולמנו העקר העומד בקפאונו. את קיצם לא היינו מסוגלים לשוות בדמיוננו." ~ עמוד 127
  • זמן הינו בעל ערך רב יותר עבור בני אדם ככל שעשירים יותר חיי הנפש. אולם עבורנו, השעות, הימים והחודשים זרמו לאִטם מן העתיד אל העבר, תמיד לאט מדי." ~ עמוד 127
  • "רוב העצירים התייחסו באדישות לסכנות ונשאו בשוויון נפש את הייסורים החדשים; לא הייתה זו השלמה מתוך הכרה עם הגורל, אלא קהות חושים אטומה של חיות אשר אולפו במכות, שכבר אי־אפשר להכאיב להן עוד במכות." ~ עמוד 129
  • "הדמויות המתוארות בדפים אלה אינן בני־אדם. אנושיותם נטמנה אי־שם, או שהם עצמם טמנוה במו ידיהם בגלל עלבון שעלבו בהם או שהם עלבו באחרים." ~ על כל אנשי המחנה שנכללו בדרגות ההיררכיה, עמוד 132
  • "פועל בעל אזרחות איטלקית נתן לי פרוסת לחם ואת שארית קצבת המזון שלו במשך ששה חודשים. הוא נתן לי וסט שלו, מלא בטלאים. הוא כתב עבורי גלויה ושלח לאיטליה, וגם הביא לי את התשובה. עבור כל זה הוא לא ביקש וגם לא קיבל שום תמורה, כיוון שהיה איש טוב ופשוט שלא סבר שעושים טוב על מנת לקבל דבר מה בתמורה. [...] אני מאמין באמת ובתמים שבזכותו של לורנצו אני חי היום. ולא כל כך בזכות העזרה החומרית שנתן לי, כמו העובדה שנוכחותו הזכירה לי באופן קבוע, בפשטות ובטבעיות של טוב לבו, שעדיין קיים עולם טוב שם בחוץ, מחוץ לעולם שלנו. משהו ומישהו שהם עדיין שלמים וטובים, לא מושחת, לא פראי ומנוכר לשנאה ולטרור. משהו קשה להגדרה, אפשרות רחוקה לטוב, אך שלמענה שווה לשרוד. [...] אך לורנצו היה אדם. אנושיותו הייתה טהורה ולא מושחתת. הוא עמד מחוץ לעולם הזה שכולו רוע. הודות ללורנצו לא שכחתי שאף אני עצמי אדם." ~ עמוד 132

אוקטובר 1944[עריכה]

  • "איש אינו מסרב לעשות את החסד הזה לחברו: איש אינו בטוח בגורלו עד כדי כך שיעז לפסוק פסק דין מוות על רעהו." ~ על הבדיקות של האסירים אחד את השני לפני הסלקציה, עמוד 135
  • "הצעירים אומרים לצעירים שיבחרו רק בזקנים. הבריאים אומרים לבריאים שיבחרו בחולים. הסלקציה לא תחול על המומחים. היא לא תחול על יהודים גרמנים. היא לא תחול על מספרים נמוכים. היא תחול עליך. היא לא תחול עליי." ~ על הסלקציה, עמוד 137
  • "מן הדרגש שלי, שבקומה השלישית, רואים ושומעים את קון הזקן המתפלל בקול רם, כובעו על ראשו, מתנודד בחזקה. קון מודה לאלוקים על שלא נידון למוות. קון הוא שוטה. [...] האם קון אינו יודע שבפעם הבאה יבוא תורו? האינו מבין שמה שהתרחש היום הוא תועבה, ששום תפילה, שום כפרה ושום תשובה, שום דבר, שום דבר שיש ביכולתו של אדם לעשות, לא יוכל לטהר לעולם? אילו אני אלוהים, מקיא הייתי על הארץ את תפילתו של קון." ~ עמודים 140 - 141

קראוס[עריכה]

  • "אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש הייתי מאושר." ~ על העבודה בקור, עמוד 142
  • "משום מה אתה תמיד חושב שהנך בר־מזל; שנסיבות כלשהן, ולו גם פעוטות ערך ביותר, מחזיקות אותך, מונעות ממך לשקוע בתהום היאוש ומאפשרות לך להמשיך לחיות..." ~ עמוד 142
  • "האם אתם יודעים איך אומרים 'לעולם לא' בניב של המחנה: 'Morgen früh' – מחר בבוקר." ~ עמוד 145
  • "קראוס המסכן, השוטה. אילו ידע שאין שמץ של אמת בכל זה; שלא חלמתי עליו מאומה, שהוא עצמו הנהו אפס גמור בעיני, להוציא רגע זה של זיק אנושיות. הבל הבלים, כפי שהכול כאן הוא הבל חוץ מהרעב, מהקור ומהגשם שסביב." ~ עמוד 146

שלושת אנשי המעבדה[עריכה]

  • "הפטלינג 174517 הועלה לדרגת מומחה והוא זכאי לחולצה ותחתונים חדשים; וכן חייבים לגלח אותו בכל יום רביעי. איש אינו יכול להתיימר שהוא מבין את הגרמנים." ~ על העברתו לעבודה במעבדה, עמודים 150 - 151
  • "האם הם יודעים לעשות משהו אחר, הגרמנים? מעשיהם אינם פרי מחשבה והחלטה שבהכרה, אלא פועל יוצא של טבעם ושל הגורל שבחרו בו. אינם יכולים להגיב אחרת: אם אדם שגוסס נפצע, הפצע מתחיל להעלות ארוכה מיד גם אם הגוף כולו לא יחיה בעוד יום." ~ על המשך הפעילות של המחנה על אף שהתבוסה קרבה ובאה, עמודים 152 - 153
  • "כאשר אני נמלט בבוקר מעונשה של הרוח הנושבת ועובר את סף המעבדה, מופיע לצִדי החבר המלווני בכל רגעי ההפוגה – החבר המוכר מן הקה־בה ומימי שבת המנוחה: ייסורי הזיכרונות. הסבל, ישן נושן: ההרגשה שעם הכול אני אדם." ~ עמוד 153
  • "היטב אנו יודעים מהו מראנו משום שדמותנו משתקפת אלינו מדמות זולתנו." ~ עמוד 154
  • "השנה הזאת חלפה מהר. בשנה שעברה, בימים ההם בזמן הזה, הייתי אדם חופשי: מחוץ לחוק אבל חופשי. היה לי שם, הייתה לי משפחה. הייתי צעיר ובעל שכל, תאב דעת, הייתי קל תנועה ובריא. חשבתי אז על דברים רבים: על העבודה, על סוף המלחמה, על הטוב והרע, על טבע היקום ועל החוקים העומדים ביסוד פועלו של האדם וביסוד חייו. חשבתי גם על ההרים ועל הזמרה, על אהבה, על מוזיקה ועל זירה. הייתה בלבי אמונה עמוקה, שורשית וטיפשית בגורל המיטיב עם בני האדם. המוות וההרג היו בעבורי מיצירי הספרות, חסרי פשר במציאות. באותם ימים הייתי עצוב ועליז לסירוגין, אבל עכשיו צר לי על כל יום שהיה אז וחלף, משום שכולם היו חיוביים וגדושי תוכן. העתיד היה כולו לפניי; מבטיח ועשיר. מן החיים הללו לא נשתייר כעת אלא מעט מזעיר, רק מה שמספיק כדי לשאת את הרעב ואת הקור. אך חיוניות זו כה עלובה היא שאיננה מספקת אפילו בשביל שאשים קץ לחיי." ~ עמוד 155 - 156

האחרון[עריכה]

  • "האדם שימות היום לעינינו השתתף במרד בצורה כלשהי. מספרים שהיו לו קשרים עם מורדי בירקנאו, שהביא נשק למחננו, שתכנן לארגן התקוממות גם כאן. הוא ימות היום לעינינו: והגרמנים לא יבינו שמותו, מות האדם שגזרו עליו, לא רק שלא ייחשב למות נבל, אלא למות גיבור יהיה." ~ עמוד 161
  • "קשה לאבד צלם אנוש כמעט כמו שקשה לברוא אותו." ~ עמוד 162

עשרת הימים האחרונים[עריכה]

  • "אני סבור שמשום שמחנה אושוויץ היה קיים, אל לו לאדם לדבר בימינו על ההשגחה שבמרומים." ~ עמוד 171
  • "חוק החיים במחנה אמר: 'אכול את לחמך ואם תצליח גם את לחמו של שכנך'." ~ עמוד 173
  • "מי שלא יכול לנוע או שלא נותר בהם כוח הרצון, שכבו מעולפים בתאיהם, מאובנים מקור ואיש לא שם לב למותם. האחרים, אפסו כל כוחותיהם: אחרי חודשים ושנים במחנה ודאי שלא היה בכוחם של תפוחי־אדמה בלבד להחזיר להם את חיוניותם." ~ עמ' 183
  • "מימי לא הבנתי עד אז כמה קשה המיתה לאדם." ~ על מותו של סאמוגיי הזקן בצריף החולים עם השחרור, עמוד 185
  • "המחשבות מזיקות משום שהן מטפחות רגישות שהינה מקור לייסורים, ונראה שאיזה חוק טבע מקהה אותה כאשר מידת הסבל עוברת על גדותיה." ~ עמודים 185 - 186
  • "כפי שהאדם נלאה מן השמחה, מן הפחד ואף מן הכאב כך הוא נלאה גם מן הציפייה." ~ על השחרור, עמוד 186
  • "חיינו בעולם של רימה ותולעה, בעולם של מתים. השריד האחרון של התרבות נעלם באותם הימים מתוכנו ומכל סביבותינו. תהליך ההתבהמות. שכפו עלינו הגרמנים המנצחים תם ונשלם בידי הגרמנים המנוצחים." ~ עמוד 186
  • "מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם. לא עוד היה בן־אנוש מי שאיבד את כבודו העצמי ושכב לצִדה של גווייה באותה המיטה. מי שחיכה ששכנו ימות כדי לקחת ממנו את רבע מנת הלחם, אף שהאשם לא היה בו, התרחק מצלם האדם יותר משעשה זאת הסדיסט האכזרי ביותר ובן־האנוש הפרימיטיבי ביותר." ~ עמוד 186
  • "חלק מקיומנו שוכן בנפשותיהם של הקרובים לנו. לכן הסיבה לאי־האנושיות של מי שחיו שם באותם הימים, הייתה שהאדם היה חפץ ותו לא בעיניו של זולתו." ~ עמודים 186 - 187
  • "אלפי מטרים מעלינו, בין העננים האפורים היה דו־קרב מטוסים נפלא. מעל ראשיהם של קומץ בני אדם חסרי מגן, חסרי אונים ועירומים התאמצו בני זמננו להרוג איש את אחיו באמצעים משוכללים ביותר. בלחיצת כפתור אחת יכלו להשמיד את כל המחנה, להרוג אלפים, ואילו הכוח של כולנו יחד לא הספיק להאריך, אפילו בדקה אחת, את חייו של אדם יחיד מקרבנו." ~ עמוד 187
  • "על רצפת החדר גל איברים מצומקים, טמאים – 'החומר סאמוגיי'." ~ על גופתו של סאמוגיי, עמוד 187

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ הפרוזדור המוליך לתופת. במיתולוגיה הנוצרית מקום משכנן של הנפשות המצפות לגאולה.
  2. ^ החלשים, שאינם מסוגלים לעבוד, המועמדים לסלקציה.
  3. ^ בעלי זכויות היתר – Prominenten.
  4. ^ במקור בצרפתית: Ne pas chercher à comprendre