מפתח כוכב
מפתח כוכב (באיטלקית: La chiave a stella) הוא רומן מאת פרימו לוי על סופר ועל פוסונה, איש מקצוע העובד בידיו, ויחסם לעבודתם. הספר יצא לאור ב־1978.
(הציטוטים הם מתוך המהדורה העברית של הספר בתרגומו של מירון רפפורט שיצאה לאור ב־1991)
- "אתה חייב לספר את הדברים באופן מובן, אחרת זה לא חוכמה. או אולי כבר עברת לצד השני, לצד אלה שכותבים, והקורא כבר יסתדר לבד, הרי את הספר הוא כבר קנה?"
- "הו, לא: אני לא יכול לומר לך הכול. או שאומר לך את שם הארץ, או שאספר לך את המקרה: אבל אני, אילו הייתי במקומך, הייתי מעדיף את המקרה, מפני שזה מקרה יפה. אתה, אחר־כך, אם באמת תרצה לספר אותו, תעבד אותו, תשפץ, תלטש, תשייף את הפינות, תיתן לו קצת נפח ותסחט ממנו סיפור." ~ עמוד 9
- "בשבילי, כל עבודה שאני מתחיל היא כמו אהבה ראשונה." ~ עמוד 13
- "כפי שיש אמנות של סיפור, שחוקיה נקבעו לאחר אלפי ניסיונות וטעויות, כך גם קיימת אמנות של הקשבה, עתיקה ואצילית אף היא, הגם שמעולם, ככל שידוע לי, לא נקבעו לה כללים." ~ עמוד 34
- "גם אני נקלעתי, בימים רחוקים, למריבה בין האלים; גם אני נתקלתי בנחשים על דרכי, ואותה פגישה שינתה את מצבי והעניקה לי כוח דיבור מוזר: אבל אז, משום שאני כימאי בעיני העולם, וחש שדם של סופר זורם בעורקי, נדמה לי שבגופי זורמות שתי נשמות, וזה יותר מדי." ~ עמוד 50
- "אבחר בדרכו של מספר סיפורים. סיפורַי־שלי, כל עוד יש בתרמילי, ולאחר מכן סיפורי הזולת, סיפורים שנגנבו, נחטפו, נסחטו או התקבלו במתנה, כמו סיפוריו־שלו, לדוגמה; וגם סיפורים של הכול ושל אף אחד, סיפורים שנקלטו מן האוויר, משורטטים על מטפחת, כל עוד יש בהם משמעות בשבילי, או שבכוחם להעניק לקורא רגע של תדהמה או של צחוק."
- "להוציא רגעים מופלאים וחד־פעמיים שהגורל עשוי לזַמן לנו, אהבת המקצוע שלך (זכות השמורה למעטים, למרבה הצער) היא הדבר המוחשי הקרוב ביותר לאושר עלי אדמות."
- "ואולי תוכל לחזור להביט בה בזקנתך, והיא תיראה לך יפה, ולא חשוב אם רק בעיניך היא נראית יפה, ותוכל לומר לעצמך: 'אולי מישהו אחר לא היה מצליח'."
- "אבא שלי רצה לקרוא לי ליברו, כי רצה שאהיה חופשי. לא שהיו לו איזשהן דעות פוליטיות, ההשקפה הפוליטית היחידה שהחזיק בה הייתה לא להילחם, כי את זה עבר: חופשי, בשבילו, היה לא לעבוד תחת בעל־בית, אפילו שתים־עשרה שעות בסדנה שחורה מרוב פיח, ועם קרח בחורף, כמו הסדנה שלו, אפילו כמו מהגר, או להסתובב הנה־וחזרה בקרון כמו צוענים, אבל לא תחת בעל־בית, לא במפעל, עושה כל החיים אותן תנועות, דבוק לסרט־נע, עד שבסוף אתה לא יודע כלום חוץ מזה, ונותנים לך דמי פרישה ופנסיה ואתה יושב על ספסלים בגינה."