"אני אדם ללא דעות קדומות, ואתה יכול לדבר אִתי בכנות."
"הצלחתי לקרוא בפנים האלה את כל המתיקות של חוסר החופש."
"אלמלא השנאה והטינה, היו האנשים זוכים לתועלת עצומה."
"עוד האדמה קרה, עוד תלוֹשנה הרגליים את השלג ואת הרפש – אבל כמה אוֹרה, כמה חדווה, כמה חגיגה מסביב!"
באביב
"הכול טוב ויפה בימים המאוּשרים הללוּ – וביחוּד אם צעיר אתה לימים ויודע אתה לאהוֹב מעשי־בראשית והתרגשות־היסטורית לא שכיחה לך וכל מחלה אחרת לא תדע וגם משׂרה ארוּרה לא תכביד עליך את אוּכּפה אשר תהא יושב בשֶלָה ותוסס בתוך איזו ארבעת כתלים מהבוקר עד הערב."
"חרדה ממלאה את נפשו. לא חדווה, לא התלהבות, לא תקווה הוֹליד בה האביב; מאוויים מטושטשים וחיוורים תוֹעים בה ומרגיזים אותה ממנוחתה והנה הוא תועה ומתנהל ודעת נבצרה ממנו מה יש את נפשו."
אישה מספרת
"אנוכי הייתי מבטת אל פניו הנלהבים ומקשיבה לדברים אשר היו מתערבים בהמוּלת־הגשם ורוּח לא היתה בי להניד יד ורגל. חפצה הייתי לעמוד ככה בלי תכלית ולהיות מביטה בעיניים המזהירות הללו – ומקשיבה."
"אני הייתי אהוּבה. אושרי היה כה קרוב לי ולי נדמה, כי הוא מלווני תמיד ותמיד הוא הולך אתי שכם אל שכם; הייתי חיה וצוֹהלת ואפילו מחשבה לא באה אל לבי שאהיה יודעת את עצמי ומבינה את אשר אני מחכה ומה הדבר אשר אני חפצה בו."
בביקעה
"נהגה להשכים קום ולאחר לעלות על מישכבה, וכל הימים היתה מתרוצצת כה וכה, שולי חצאיותיה אסופים לה בידה ומפתחותיה מקרקשים, והיא ממהרת פעם אל האסם, פעם אל המרתף, פעם אל החנות."
"היה מטייל לו ברחוב בגילוי ראש, ידיו תחובות לו בכיסיו והוא משיט עיניו מתוך פיזור־נפש פעם לעבר הבקתות, פעם לעבר הרקיע. שש פעמים ביום ישבו בבית לשתות תה; ארבע פעמים ישבו לאכול. ולעת ערב ספרו את הפדיון היומי ורשמו בפינקס, ואחר־כך היו ישנים להם שנת־ישרים."