אריה אליאב

אריה אליאב

אריה (לובה) אליאב (21 בנובמבר 1921 - 30 במאי 2010), חבר הכנסת, סופר, הוגה דעות, איש עשייה והתנדבות ופעיל שלום. חתן פרס ישראל על תרומה לחברה (1988).

מדבריו

• "אל הציונות הביאו היהודים לא רק את תורת נביאי ישראל שהייתה לה כבסיס אלא גם את כל מה שנאגר בתוכם במשך כל הדורות בגולה: גם את חוכמת התורה שבעל-פה ואת כל המסורת שאחריה, וגם ממיטב התורות החברתיות העולמיות הגדולות וחוכמת המחשבה והמעשה האוניברסליים. תוך כדי הגשמתה התרוצצו בתוך הציונות זרמים שונים ומנוגדים ונתחולל בקירבה מאבק בלתי-פוסק של אמונות ודיעות על דרכי-פעולה אך בהכללה אפשר לומר כי הייתה הסכמה בין הוגיה ומגשימיה על כמה ערכי-יסוד שהמכנה המשותף לכולם הם עיקרי תורת הנביאים, כלומר ערכי קדושת החיים, השלום הצדק, החופש, השוויון, האחווה והרחמים."
• "אין סתירה גדולה מזו שבין הציונות הליברלית, שמניחי יסודותיה שאבו את השראתם ואת רעיונותיהם מן הטובים בהוגי הדיעות של הליברליזם בעולם, ובין בת-בריתה המלאכותית: הציונות הלאומנית-פולחנית. הליברליזם כל כולו בעד סובלנות ופתיחות מרבית, בעוד שבת בריתו כולה צרת-אופקים ומסתגרת. הליברליזם מעצם מהותו הוא נגד כוחנות ושליטה בכפייה, בעוד בני-בריתו בישראל סוגדים לכוח. הליברליזם חותר לפתרונות של שלום תוך פשרה בכל סכסוך, והלאומנות הפולחנית היא בעד "כולה שלי" וחטיפת המרובה. איש ליברלי - אם הוא נאמן לשם זה - חייב להיות בעד שלום שאין בו מנצחים ומנוצחים; בעד מיצוי מידת ההגינות ביחסים שבין בני-אדם ובין חברות; בעד צורת שלטון דמוקרטית מובהקת; בעד שלטון מלא של החוק בלי התערבותה של מיסטיקה פולחנית הזרה לעצם מהותו של הרציונליזם הליברלי."
• "המבנה הרעיוני המשותף בין הציונות הסוציאליסטית לבין הציונות הליברלית, ובין שתיהן לציונות הדתית הצרופה - גדול יותר ואמיתי יותר מן הצירופים הפוליטיים, פרי רוח התזזית שאחזה בעם לאחר מלחמת ששת הימים. צירופים אלה הכפישו את שלושתן ועיוותו אותן ואת הציונות כולה והביאו אותן ואותה לשפל המדרגה. שילוב שלושת הכוחות האלה והסתערותם המתואמת עשויים לשחרר את הציונות הנתונה בכבלי ריאקציה ולקרוא לה דרור. אם אומנם יתרחש תהליך-הצלה כזה, תהיה זאת פתיחת עידן חדש לא רק לציונות אלא גם למדינת ישראל וליהדות כולה. עידן זה לא יבוא בבת אחת, לא יביא בכנפיו מיד את השלום המיוחל וגם לא את התיקון החברתי המקווה. הדרך מפתח התקווה עד הפרוזדור, וממנו לטרקלין, תהיה ארוכה וקשה. אך עצם הפריצה לפתח זה תהיה נקודת המפנה ופרשת הדרך בהתחדשותה של הציונות כולה."
• "העם הפלשתיני נהנה כיום מכל סימני הזהות המעידים על קיומו של עם. קיימת תודעה לאומית פלשתינית. קיים שטח רצוף בו יושבים מרבית הפלשתינאים. קיימת היסטוריה פלשתינית בת עשרות שנים, רצופה מאבקים ומלחמות. קיימת גולה ופזורה, השומרת על זיקה על המולדת הפלשתינית. עם זה נושא עמו תודעת אסון משותף, קורבנות, ייסורים, גיבורים. לעם זה חזון, ספרות ושירה משלו. העם הערבי הפלשתיני הוא אולי העם בעל סימני הזהות הבולטים ביותר וקשרי הליכוד הלאומי החזקים ביותר בין עמי ערב. עם זה מונה כשניים וחצי מיליון ערבים, מחציתם בשטחים המוחזקים בגדה המערבית של הירדן, מחציתם בגדה המזרחית של הירדן. חלקם גולים ונפוצים ברחבי העולם הערבי. הציונות היא הסיבה ביצירתו של העם הפלשתיני, אך יש לראות את העם הפלשתיני כראות עובדה קיימת. בעיית יחסינו עם הערבים הפלשתינים תופסת עתה מקום ראשון במכלול יחסינו עם העולם הערבי. היא חשובה יותר מבעיית יחסינו עם מדינות ערב. בה נעוץ המפתח לפתרון בעיית יחסינו עם מדינות האזור." ~ דברים שכתב בשנת 1968 בעיתון "דבר" בעקבות סיוריו בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים
• " משל השחף: בים-התכלת שטה ספינה. מעל תורנה עג שחף חד-עין הצולל מדי פעם ורואה את הנעשה בספינה, על כל מדוריה. בספינה שלושה מדורים וגשר. במדור התחתון, בבטן האוניה, יושבים החותרים מרותקים בשלשלות לדפנות. גופותיהם מכוסי הזיעה נוצצים כנחושת קלל, ובידיהם משוטים ארוכים, הנשלפים דרך חרכים לגובה פני הים. בקצה אולם-מרתף זה ניצב רב-החותרים, רגליו פשוקות, בידו שוט העור שקצותיו עופרת, ולצדו המתופף, הנותן את הקצב האחיד לחותרים. במדור הבינוני – המטבח והשירותים. המבשלים, הרקחים, האופים, המשקים עושים מלאכתם תוך בהילות ורעש. נערי שליחות ושרתים זריזים רצים במדרגות לולייניות למדור העליון, בידיהם טסים וקנקנים מלאי כל-טוב. המדור העליון – הוא מדור הסיפון – מרווח ומוצף שמש ואור-יקרות. על שטיחים רכים, כרים, דרגשים וכסאות-מרגוע שוכבים ומסבים נשים וגברים מדושני-עונג ומפוטמים, כשילדיהם המתולתלים וזהובי השיער משחקים בכדורים עליזי-צבע. על הגשר – חבורת הפיקוד. הקברניט ומרעיו – שיכורים מיין תהילתם, הלומים מנסך גדולתם ובוטחים בעצמם ובמעמדם. האוחז בהגה מסתכל באופק הקרוב, הנראה לו בהיר ופתוח. הספינה מוצקה, דקת-גו וקלת תנועה. הסערות כאילו כבר מאחוריה. הים שקט וצלול. החותרים מלאכתם נאמנה. הספינה עושה דרכה מהרה. השחף מזנק אל על, גבוה גבוה מעל לספינה החותרת בים. הוא רואה באופק הרחוק חומת סלעי-מגור משוננים, ענקיים ואימתניים, המזדקרים בים. הוא רואה כי מסלול הספינה הוא היישר לכיוון חומת הסלעים. השחף צולל לגשר, חג מעליו, משיק בכנפיו, מנסה לעורר ליבם של הקברניטים, עף לכיוון האופק וחוזר חלילה לגשר. שורק שריקות-אזעקה חדות – ללא הועיל. קולו לא קולם, עיניו לא עיניהם, אופקו לא אופקם. השמש רד. הספינה המהירה אינה משנה כיוון. הלילה עוד מעט ויגיע. לילה ללא ירח וכוכבים. האוחז בהגה לא יראה אלא את קצה החרטום שלפניו. הספינה תתנגש בסלעים ותעלה על שירטון. השחף יודע זאת. השחף רוצה להזהיר. לו אך יכול היה לדבר בשפת הקברניטים, היה אומר: "התפכחו מיינכם, כנסו המשוטים, הרימו מפרשים, שנו כיוון, תנו לרוח הטובה האחרת להובילכם חוף-מבטחים!" החשיכה עוטפת את הספינה. הים שקט. קול הלמות התוף וקול המשוטים קצוב ומרגיע. פנסים צבעוניים נדלקים על הסיפון. דריו מתכוננים לנשף. והשחף עג ועג וזועק לתוך הלילה." ~ נכתב ב-15 בספטמבר, 1973, לפרסום ב"דבר", ערב יום-כיפור

נאמר עליו

• "אני מכיר את אריה אליאב. הוא היה ונשאר בעל השקפות שונות מאלו שלי יש הכבוד לדגול בהן. אבל אני יודע את כל מעשיו הטובים שעשה למען בני ישראל וגם למען בני עמים אחרים." ~ מנחם בגין, ראש הממשלה
• "למרות חילוקי הדעות העמוקים ששררו בינינו, עבורי לובה הוא מופת לאיש שנכון היה לשלם מחירים כבדים אישיים ופוליטיים כדי לעמוד על עמדותיו. הוא ייזכר כציוני דגול ואיש אמת." ~ ראובן ריבלין, יושב ראש הכנסת, ההודעה בכנסת על פטירת לובה אליאב, 1 ביוני, 2010
• "להיצמד לחזון ולראות את המציאות, לחלום ולהילחם, להניף טוריה ולאחוז ברובה, להיצמד לקרקע ולהחזיק בעט, לגעת בפוליטיקה ולא לאבד את התמימות, להיות מדינאי ולא עסקן. להיות צנוע בלי להתייהר, לחמול אבל לא לוותר, לרדוף צדק ולא להתייאש, להיות ישר עד אין קץ אבל לא לפגוע, לאהוב את המלאכה ולשנוא את הרבנות, להסתכל על העתיד ולכבד את העבר, לראות את האדם ולא לשכוח את מצוקותיו. לקחת אחריות. כל הזמן. להסתכל קדימה. כל הזמן. לא להתקטנן. לא לשכוח מאיפה באת ולאן אתה הולך. וכל הזמן כל הזמן, עד לרגע האחרון להמשיך לעשות, כי לא עלייך המלאכה לגמור אבל אין אתה פטור מעשותה. זה לא מקרה שאיש ההעפלה, הביטחון וההתיישבות בנגב, לובה אליאב עצם את עיניו בלילה בו מדינת צאצאי המעפילים שהבקיעו את המצור הבריטי על חופי הארץ, שלחה את צבאה לעלות על סיפוני אוניות המשט."
• "לובה חסר בעיקר בשל מה שהיה בחייו, בשל מה שסימל. ונדמה שבעיקר היום יש תחושה עמוקה וקשה כמה הוא לא רק חסר, אלא כמה צריך גם בבית הזה אנשים כמוהו. אנחנו בני דורות אחרים ואנשים כמוהו הם אותם אנשים ישרי דרך, מלאי אמונה, שמוכנים לעמוד על אמונתם גם במחיר פוליטי כזה או אחר, גם במחיר של הליכה למדבר ממש, כפי שעשה. והכל מתוך אמונה עמוקה שזה מה שנכון לא לו עצמו, אלא לבני עמו." ~ ציפי לבני באזכרה ללובה אליאב בכנסת, דברי הכנסת, 12 ביולי, 2012
• "לובה הוא איש מופת, שמעטים כמותו חיים בתוכנו. תולדותיו רצופים במגוון בלתי שגרתי של יוזמות ופעלים בקשת רחבה של תחומים - ממבצע סודי שהשתיקה יפה לו ועד לתפקיד ממלכתי רב היקף ועתיר דמיון. אך תמיד הוא עוסק וטורח בשירות הציבור למען החברה והמדינה, בהקרבה עצמית ותוך מתן ביטוי לרוח התנדבות עילאית העוברת כחוט השני בכל עיסוקיו. תקצר היריעה מלמנות את מעשיו המופלאים של לובה אליאב בחצי יובל השנים של פעולתו הברוכה. הוא עסק בהצלת פליטי השואה, פקד על אניית מעפילים ולאחר עשור שנים עמד בראש מבצע הצלת קהילת פורט סעיד. עשה שנים רבות כיד ימינו של לוי אשכול במפעל האדיר של התיישבות מאות אלפי עולים חדשים ושימש ראש צוות ההקמה של חבלי לכיש וערד. הוא הביא את דבר ישראל ליהדות הדממה בברית המועצות. שמו יצא לתהילה בחבל קאזווין הפגוע שבאירן ובארצות העולם השלישי בשל תרומתו לשיקומם ולפיתוחם. איש תנועת העבודה משחר ימיו, חבר כנסת וסגן שר, מזכיר מפלגתו, שהשררה לא סימאה אותו; כמוכיח בשער הגשים את אשר הטיף לו. הוא נאבק על עקרונותיו וכשחש שלא יוכל להתמודד עם מנגנונים ופרגמטיזם פוליטי, פרש והיה למורה לאסירים, מחנך, מתנדב ביישובי הספר, סניטר בבית חולים והיום הוא מנצח על הקמת מפעל נוער חלוצי בניצנה שעל גבול מצרים. בשל קשריו הרבים בעולם מילא לובה תפקיד מרכזי בשחרור שבויי ישראל מארץ שביים. איש הספר והמעש - לוחם, מחנך, יוזם, מתכנן ובונה, סופר ומשורר, חדור אמונה לוהטת בניצחון הציונות, שאינו חדל להיאבק למען ריכוז העם היהודי בישראל וליצירת חברה יהודית חדשה המושתתת על הצדק, השוויון וחירות הפרט. אדם שאינו אומר נואש מהשגת יעדים נעלים. כמי שניזון כל ימיו מאמונה בלתי מעורערת בצדקת מפעלנו ודרכנו, בחישול כוחנו הפיזי והמוסרי ובליכוד עם ישראל סביב המדינה, הוא מתווה דרך ומורה כיצד לקיימה. איש מופת, נאה דורש ונאה מקיים. הוא העמיד דורות של תלמידים נאמנים ההולכים בדרכו. על כל אלה מוענק לו היום פרס ישראל." ~ נימוקי ועדת השופטים למתן פרס ישראל ל-1988 על מפעל חיים ~ ישעיהו אברך (יו"ר), השופטת הדסה בן-עתו, פרופ' שמעון רשף

ראו גם

• תאומי צביה