בדרך אל החתולים

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עטיפת הספר

בדרך אל החתולים הוא רומן מאת יהושע קנז על אישה מבוגרת במחלקה סיעודית. הספר יצא לאור ב־1991 ועובד לסרט קולנוע ב־2009.


  • "ערב־ערב, לאחר הארוחה, יושבות הגברת מוסקוביץ' וחברותיה על הכיסאות לאורך הקיר במסדרון הארוך, מעיפות עין בתוכנית הערבית של הטלוויזיה."
  • "היא ניסתה להתעלם מן הרעש הבא מהמסדרון ולהירדם, כי הייתה עייפה מאוד. אך הקולות גברו. הגברת מוסקוביץ' יכלה להכיר כל אחד מן המדברים במסדרון על־פי קולו."
  • "מצב־רוחו היה הפכפך. פעמים אף השתנה לנגד עיניה ממש, בן־רגע נהפך מאיש שמח וטוב־לב לאיש שתקן וקודר. כך פחות־או־יותר היו כל הגברים שהכירה מעודה."
  • "פרצה בבכי. מפחד אך גם מרחמים. בפעם הראשונה לאחר שנים רבות בכתה לא מרחמים על עצמה ועל מר גורלה, אלא על זולתה. היא בכתה מאהבתה את האישה הזאת, ששימשה אותה בשכר דל מאוד, שהייתה לה רגליים במקום רגליה המתאבנות."
  • "אותו רגע בא לקראתן איש חדש בכיסא־גלגלים, והאחות ההולכת מאחוריו קראה להן להצטדד ולהניח לו לעבור. כשעבר על־פניהן, הביטה בו הגברת מוסקוביץ' היטב. פניו הביעו אי־הבנה ומורת־רוח. להרף־עין נפגשו מבטיהם. נדמה לה כי קראה נכונה את המבט הזה. היא עקבה אחריו בעיניה עד שנעלמו הכיסא והאחות ההולכת אחריו בעיקול המסדרון המוליך לחדר הפיזיותרפיה."
  • "כדרכן, ישבו זו מול זו אל השולחן בחדר האוכל. אך הגברת מוסקוביץ' לא נגעה באוכל. רק לגמה כמה לגימות קטנות מן התה ועיניה הירהרו. היא לא הביטה אל חברתה, לא דיברה אתה, לא שיתפה אותה במחשבות הממלאות את לבה."
  • "שעות יכלה להתבונן כך בעטרת השער החומה־העמומה, העשויה גלים־גלים, בפניה המתוחות, הנקיות מקמט, בפסי התכלת הצלולה הנשקפים מעיניה, בנחיריה שהתרחבו והביעו חושניות יתירה ובעצמות לחייה הבולטות – כמתבוננת באשה אחרת השוכנת בתוכה, אהובה ולא־מושגת."
  • "ידעה היטב מאוד את מלאכתה האחת ועשתה אותה מעלות השחר ועד שקיעת החמה, באהבה ובמסירות אין־קץ, וגם בבהילות כלשהי, כאילו הוטל עליה לסיים מספר ידוע של מפות כדי שתוכל לצאת בלב שקט מן העולם הזה, והיא ידעה כי שעתה מתקרבת."
  • "קראה לרפי וביקשה שיסייע לה לקום. רפי עצר את כיסא־הגלגלים וניגש אליה להקימה. היושב בכיסא־הגלגלים הפך את פניו והתבונן בה. ושוב נפגשו עיניה עם עיניו של החדש."
  • "שעה ארוכה התעכבה שם ובמתכוון התעכבה. כשנכנסה לחדר האוכל, נפל מבטה מיד על שולחנו של החדש. היו לידו שני מקומות פנויים, האחד לצדו והאחד מולו. היא כיוונה את ההליכון שלה אל המושב הפנוי שמולו, וכשקרבה אליו, חייך אליה מין חיוך של הסכמה, מחוזק בניד ראש קל."
  • "היא התיישבה מולו והשתדלה להיראות שוות־נפש, כאילו בחרה במקום הזה באקראי לגמרי. בקוצר־רוח הביטה סביבה כמחפשת את המגישה שתביא לה את האוכל, אם כי לא הייתה רעבה כלל. פתאום שמעה את קולו הרם, הצלול כקולו של צעיר, דובר אליה וידו מושטת לעברה: 'לַזַר כגן, צייר'."
  • "כשנשאה את עיניה ראתה מעל לגגות הבתים פיסת שמים צלולה כזכוכית שחורה, זרועה כוכבים. סוף־סוף – נאנחה הגברת מוסקוביץ' אנחת רווחה – מי יכול לזכור מתי היו פה כוכבים. כמו עיניים מתנוצצות הם זוהרים מעליה, כמו עיניים טהורות וצעירות לנצח, הניבטות אל עצמן באין סוף של אהבה, ואינן חוננות שום דבר במבטן."

נאמר עליו[עריכה]

  • "הספרות של יהושע קנז מתאפיינת במבט ריאליסטי של אדם בודד, הבוחן את הסביבה בהרהור אירוני, שיש בו תמיד עומק פילוסופי קיומי כלפי האחרים. המבט הזה נע בין השתאות של עובר אורח ברחוב לבין התבוננות חשאית, מבעד לתריס מוגף או חרך בדלת, כפי שניכר ברומן הזיקנה המפורסם שלו 'בדרך אל החתולים'." ~ עמר לחמנוביץ

קישורים חיצוניים[עריכה]